1970, שלוש שנים אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. בקולנוע אואזיס ברמת גן מעלים בהצלחה גדולה את המחזמר האנטי-מלחמתי "שיער", שהועלה שלוש שנים קודם בארצות הברית, ובמרכזו הקונפליקט הגדול שבין תנועת ילדי הפרחים שוחרי השלום והאהבה החופשית לבין המלחמה שהתנהלה אז בוייטנאם. על הבמה הפסאודו-מודרנית מקפצצת חבורת שחקנים אלמונים שאחר כך לא יהיה מי שלא ישמע על רובם - צביקה פיק, גבי שושן, שוקי לוי, צדי צרפתי, מרגלית צנעני ומרגלית אנקורי, ומאוחר יותר גם אביבה פז היפהפיה. גם בבית האזורי בפרדס חנה, שבו למדתי, שרו עד שהאוזניים התפקעו את "תנו לשמש יד" ואת "אקוואריוס". הכיתה שלי, י'2, התארגנה מלאת התרגשות לנסוע לעיר האורות רמת גן כדי לראות את ההצגה. לא רק שכולם דיברו על ההצגה ההיא - גם הבטיחו שיש בה הרף עין של עירום נועז, הבטחה שצעירים סקרנים וחרמנים כמונו, ועוד מהפריפריה, לא היו יכולים להתעלם ממנה. עירום כמעט שלא ראינו, אגב - הרוב נשארו בבגדיהם, חוץ מהג'ינג'י ההוא, אבל עד היום ההצגה הזאת טמונה לתפארת במזוודת הזכרונות שלי.
"עשיתי הרבה דברים מטורפים בחיים הארוכים שלי, אבל זה בוודאות היה אחד הבולטים שבהם", אומר אורגד ורדימון, המפיק הישראלי בחבורה שהיה אז מפיק ויזם צעיר, מבעלי קולנוע תכלת שהציג סרטי איכות, ובדיוק עזב עבודה שווה בפיליפס. "במבט לאחור ברור לי שאם היה לי יותר שכל, הייתי מבין באיזה קשיים אני עומד להיתקל ואולי מוותר", הוא אומר.
למה הם פנו דווקא אליך?
"בעלי הזכויות הלכו לגודיק (האמרגן והמפיק גיורא גודיק, י"ב), הלכו ליעקב אגמון, על פשנל הם בכלל לא רצו לשמוע כי הוא לא היה אז גדול ונראה להם עממי מדי. הוא היה פי אלף גדול ממני. אני הייתי כלום. פסיק. אגמון, מסתבר, היה בשבילם מתוחכם מדי. לגודיק היה אסור לתת זכויות כי הוא לא שילם לבעלי הזכויות מחו"ל את המגיע להם, ואז הם אמרו לי 'למה לא אתה?'. אמרתי להם 'תשכחו מזה', אבל הם הצליחו לשכנע אותי. היה למשפחה שלנו את קולנוע אלנבי, אבל הוא היה קטן מדי, אז מצאנו את קולנוע אואזיס ברמת גן. ב-30 במאי, אחרי שלושה חודשים של הכנות, עלתה ההצגה הראשונה".
אורגד היה זה שביקש מאהוד מנור לתרגם את המחזה, תרגום יפהפה שעוד השתמשו בו במשך שנים ארוכות. בספר "אין לי ארץ אחרת" כתב מנור: "בסתיו 1969, כאשר פנה אליי אורגד ורדימון בהצעה לתרגם לעברית את מחזמר הרוק האמריקאי 'שיער', הייתה עדיין ישראל שקועה באופוריית הניצחון של מלחמת ששת הימים. אני עצמי הייתי רחוק מאופוריה: כשנה לפני כן, בקיץ 1968, במלחמת ההתשה, בתוך טנק ליד תעלת סואץ, נהרג אחי הצעיר יהודה. לימים נודע לי שההצעה לכתוב את הנוסח העברי של 'שיער' הופנתה אליי בהמלצתם של המשוררת הלית ישורון ובמאי הקולנוע ז'אק קתמור, שהיו מקורבים לאחד מבעלי הזכויות הזרים של המחזמר. באותם ימים התנגן מעל גלי האתר 'אחי הצעיר יהודה' בביצוע להקת השריון עם סולניה הצעירים, תיקי דיין ואבי טולדנו. ישורון וקתמור הרגישו שמי שכתב את מילות השיר הזה עשוי להתאים לתרגום המחזמר האנטי-מלחמתי".
"בכלל לא ידעתי שאחיו נהרג", אומר ורדימון. "הציעו לי אנשים כמו חיים חפר שיתרגמו את המחזה, אבל המדיניות שלי הייתה לא לקחת אנשי תיאטרון רגיל כי המחזמר הזה ייצג מרד".
14 צפייה בגלריה
"הרגישו שמי שכתב את מילות השיר 'אחי הצעיר יהודה' עשוי להתאים לתרגום המחזמר האנטי-מלחמתי". אהוד מנור (משמאל) וצביקה פיק
(צילום: שאול גולן)
איך ליהקתם את השחקנים והרקדנים?
"לצביקה פיק, גבי שושן ושוקי לוי, שהיו אז שלישיית השוקולדה המצליחה, היה אמרגן - מרקו תורג'מן, שאמר לי, 'או שאתה מקבל את שלישיית השוקולדה כולם, כשכל אחד מהם מקבל שליש משכורת, או שאתה לא מקבל כלום'. לתפקיד של ברגר, שגילם גבי שושן, רציתי בשלבים הראשונים את דני ליטני. הוא היה יכול להיות נהדר בתפקיד, ועד היום חושב שהוא יכול להיות טוב יותר מגבי.
"דווקא מכולם, צביקה, שגילם את קלוד, היה מהאנשים היותר מקצוענים שפגשתי בחיי. לא רק שהבן אדם שר מצוין, הוא היה מקצוען בכל דבר. גם כשהוא היה קוץ בתחת והרגיז אותי, הוא עשה את זה מסיבות מקצועיות. גבי שושן, שהיה קצת יותר פרא, התאים מאוד לתפקיד ברגר. הוא היה נהדר. אהבתי מאוד את השירה של שוקי לוי ופחות את זו של צביקה, שהיה לו קול קצת מאנפף, אבל לצביקה הייתה כריזמה ענקית, והיה לי ברור מהיום הראשון שהוא הולך להיות קלוד".
לשוקי לוי, שחי כבר שנים ארוכות בלוס אנג'לס, כותב בהצלחה גדולה מוזיקה לטלוויזיה ולמחזות ומשמש כשותף לעסקים של חיים סבן, יש הסבר שונה לגמרי. "התחלנו להצליח מאוד בשלישיית השוקולדה", הוא מספר. "אחרי כמה חודשים הופענו בבנייני האומה בירושלים. פתחנו את החצי הראשון ליהורם גאון. בחצי השני, אני, צביקה וגבי עמדנו מאחורי הקלעים ופתאום אמרתי להם, 'לאן נמשיך מכאן כשלישייה? לאן נטפס?'. הם שאלו, 'על מה אתה מדבר?'. אמרתי להם, 'אני חושב שאנחנו צריכים לעזוב ולעבור ללונדון ולהתחיל להתקדם, לעשות דברים שונים, בשווקים יותר גדולים'. הם חשבו שאיבדתי לגמרי את הצפון.
"עזבתי לאנגליה ובשלושת החודשים הראשונים שלי, כדי לעשות קצת כסף, הייתי שוטף כלים במסעדה ישראלית בשם 'נגב'. באותה מסעדה ישב איזה בחור בריטי, ואני הגשתי לו את האוכל. הוא שאל, 'באיזו שפה אתה מדבר?', אחרי ששמע אותי מדבר במטבח בשפה שונה. 'בעברית', אמרתי, 'אני מישראל'. 'לא ייאמן', הוא אמר, 'אנחנו נוסעים לשם בקרוב'. 'לחופשה?' שאלתי. 'לא', הוא אמר, 'אני במאי, אני הולך לביים את הגרסה הישראלית ל'שיער'. אתה מכיר כישרונות ישראליים?' אמרתי, 'אני אתן לך שמות של שני חברים טובים שלי', ונתתי לו את השמות של צביקה וגבי, ואמרתי לו, 'כדאי לך, הם כישרונות גדולים ומפורסמים בישראל'. והוא נסע. יום אחד אני מקבל טלפון ממנו ומגבי וצביקה, והם אומרים לי, 'תשמע, יש שלושה תפקידים ראשיים בהצגה. אתה חייב לבוא'".
לאהוד מנור היה גם חלק נכבד בליהוק של צדי צרפתי להצגה. "זה היה אחרי שעזבתי את התיאטרון והייתי ברמן", מספר צרפתי, שגילם בהצגה כמה תפקידונים. "אהוד הגיע לבר עם הבמאי, פטריק גרלנד, וסיפר לו שאני שחקן שנמאס לו לשחק. הם הציעו לי לבוא לאודישן ואני לא רציתי, אבל אהוד שכנע אותי שזה לא ממש תיאטרון. חיפשתי את עצמי. לא ידעתי מה אני רוצה בכלל, אבל המוזיקה של 'שיער' במועדון שעבדתי דפקה לנו את הראש. אלו היו להיטים מאוד גדולים בעולם, והייתי מטורף אחרי המוזיקה הזאת. זמר גדול אני לא, אז אמרתי שאני אבוא רק להשתעשע".
"לקחתי את צדי בראש ובראשונה בתור אחד השחקנים היחידים שידע מה זאת במה", אומר ורדימון. "אם את שאר השחקנים ליהקתי בגלל חוסר המקצועיות שלהם, את צדי בחרתי כדי שיהיה לי מישהו שהוא, כמו בספורט, סוג של מאמן על המגרש. הוא היה מין במאי על הבמה, הרבה לפני שהיה באמת במאי".
צרפתי לא התחרט על ההחלטה. "האווירה בקאסט הייתה משגעת", הוא אומר. "התיידדתי עם כל מיני אנשים. אני זוכר שכשכריס, אח של מיק ג'אגר שהיה בקאסט, עזב, הוא עשה מסיבה במלון שבו הוא גר - מסיבה לשישה-שבעה אנשים. הוא נתן לי שתי חולצות של מיק ג'אגר, מין חולצות קולג' יפות, ואמר, 'אולי זה יביא לך מזל'. הייתי ישן עם החולצות האלה".
היו רומנים בקאסט?
"היו רומנים בין מרגלית אנקורי וגבי שושן, ובין אביבה פז ושוקי לוי. לדעתי, באותה תקופה צביקה פיק פגש את אשתו מירית שם אור. הייתה אווירה מאוד משוחררת, והיינו הולכים כל לילה לרקוד בטיפאניס ובמועדונים אחרים. היית חוזר הביתה הרוג, ישן עד הצהריים והולך שוב לתיאטרון. היו סמים קלים. אף אחד לא לקח סמים כבדים".
14 צפייה בגלריה
"הייתה אווירה מאוד משוחררת, והיינו הולכים כל לילה לרקוד בטיפאניס". מתוך המחזמר "שיער", 1970
(צילום: דניאלה ווהרט)
מרגלית צנעני הייתה שם נערת קאסט. "לא בלטתי בכלל שם", היא אומרת. "נשאר לי משם את צרפתי, חברי הטוב. הייתה שם עליצות רבה והסרת כל העכבות, אבל אנחנו לא ממש הסרנו את העכבות שלנו. הישראלים לא התפשטו ולא נעליים. זה שקר גדול. נראה לך שמרגול תתפשט? לא אני, לא צדי ולא עוד כמה ברנשים וברנשיות מצוינים שהיו איתנו. זאת הייתה אוונטורה רועשת, גועשת, סוחפת, ואני לא זוכרת מזה איזה משחק גדול. המסר העיקרי היה, 'תראו אותנו, אנחנו משתגעים, אנחנו הדור של השיגעון'".
עד כדי כך?
"נזרקו שם רפליקות לא הכי חינוכיות, בעיטות בפנים של הדור הקודם. היה לי כיף. צריך לזכור, הייתי נערה שבאה מלאת אמביציות משכונה בנתניה ופתאום פוגשת אשקרה את העולם הגדול. היו שם שתיים-שלוש זמרות שחורות מארצות הברית שאמרו לי אחרי ששמעו אותי שרה, 'את צריכה לבדוק את הדי.אן.איי שלך'. הם התפלאו מאוד איך יש לי את הליין הבלוזי רוקנרולי הזה".
את מי את עוד זוכרת לטובה?
"ג'ודי ליטני, בחורה מקסימה שהייתה נהדרת, את מרגלית אנקורי, את השלישייה של הבנים שהייתה מורכבת ממיודענו המאסטרו הגדול צביקה פיק, גבי שושן שהיה זמר נהדר, ושוקי לוי. אביבה פז שנכנסה בהמשך לתפקיד שילה הייתה מקסימה ואישה טובה.
14 צפייה בגלריה
"הישראלים לא התפשטו ולא נעליים. זה שקר גדול. נראה לך שמרגול תתפשט?". מרגלית צנעני
(צילום: אפי שריר)
"בבית שלי ההצגה הייתה רעידת אדמה. מה שההורים שלי שמעו זה שמתפשטים. אמרתי לאמא שלי, 'אמא, תבואי עם חברה או עם מישהי אחרת', כי לא היה סיכוי שאבא שלי יבוא. אנשים חשבו שאני יוצאת לתרבות רעה, אבל אני אהבתי את השירים".
אז כמובן שלא התפשטת.
"כולנו מאוד שמרנים, אנחנו ארץ קטנה וכולם מכירים את כולם. חוץ מזה אני לא יודעת מה ה-Freedom בלהתפשט. אני באה מבית דתי ולא חשבתי שאם מישהו מתפשט הוא קורא תיגר על מישהו. הוא קורא תיגר על עצמו בלבד. חלפו שנים, אנחנו נהיינו אחרים לגמרי, עם תפיסות עולם אחרות לגמרי, ומה שאז הסעיר והעלה צחקוק ומבוכה, היום זה ממש דבילי בצורה קשה ביותר. אין בזה אפילו טיפה חתרנות".
מה עוד הרווחת מההצגה?
"קיבלתי שיעור טוב כי הייתי עם אנשים מאוד מוכשרים. הבמה המסתובבת הזאת הייתה הבראשית של הפירוטכניקה על הבמה. זה היה מסעיר מאוד כי בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה - חבלים משתלשלים מלמעלה והחבר'ה מטפסים עליהם וצווחים לתוך הקהל. למדתי מה זה ספקטקולר על הבמה, מה זה קפיצות על הבמה, למדתי מה זה כניסות ויציאות, ולמדתי מה זה לשיר חזק כי לא היו מיקרופונים. בשעתו זה היה מסעיר. היום, במבט לאחור, אני יודעת כמה ילדותית הייתי שם. לא שיחקתי שייקספיר, ניתנה לי הזדמנות ותודה לאלוהים".
אביבה פז, שחיה כבר שנים ביישוב ספיר שבערבה ואיבדה בשנה האחרונה את בן זוגה שאול ואת בנה, החליפה בתפקיד שילה את מרגלית אנקורי, שנסעה להופיע במחזה "זורבה היווני" בברודוויי. הקריירה שלה רק התחילה להמריא אז. “עצוב לי שגבי שושן וצביקה כבר אינם", היא אומרת. "מ'שיער' אני זוכרת את גבי כגבר יפה וסקסי. הוא שר שם כל כך יפה ועם המון עוצמה".
14 צפייה בגלריה
"הוא שר שם כל כך יפה ועם המון עוצמה". גבי שושן מתוך המחזמר "שיער"
(צילום מסך מתוך יוטיוב)
פז, שהייתה נשואה לאגדת המחול משה אפרתי כשהגיעה ל"שיער" ואמא לתינוק, התאהבה בשוקי לוי, שגילם בהצגה את ווף, ועם סיום ההצגות הקימו את הצמד שוקי ואביבה, שהטריף את הבמות בצרפת ובאירופה עם להיטים כמו "סניורינה-קונצרטינה". "הייתי ב'שיער' בתחילת פריחתי", היא מספרת. "הייתי אמא כבר שלושה חודשים, ואז הגיעו אליי הביתה עוזר הבמאי האמריקאי, וצדי, שהיה חבר טוב שלי, וביקשו שאחליף את מרגלית אנקורי. תוך שבוע נכנסתי לתפקיד. לא הייתי צריכה ללמוד יותר מדי. היו שם בעיקר שירים וריקודים ואהבתי את זה מאוד. עשיתי לפני זה כמה תפקידים בקאמרי, וזה כנראה עזר לי.
"ב'שיער' פגשתי את שוקי. הייתה בינינו אהבה גדולה. שלישיית השוקולדה היו פושטקים, וזה היה קצת מפתה. התאהבתי. היום אני אומרת, 'יאללה, מה עשיתי, הרסתי משפחה. עזבתי את משה ואת הבן שלי'. שוקי ואני הצלחנו מאוד באירופה עד שנפרדנו, אבל זה לא הכל. משפחה היא דבר יותר חשוב".
"אני תמיד מרגיש אשם שכל החיים של אביבה נהרסו בגללי", אומר צרפתי בדיעבד. "אם לא הייתי מביא אותה ל'שיער' היא לא הייתה פוגשת את שוקי. משה היה בעל טוב".
אביבה, אהבת את "שיער"?
"זאת הייתה הצגה נהדרת, גם כל התקופה הזאת. המסר היה 'תנו יד לשלום', וזה השפיע על הקהל בארץ. הם עלו על הבמה ורקדו איתנו. היה איזה רצון לשלום אחרי המלחמה. אנחנו עדיין מדינה שרוצה שלום, אבל בינתיים לא הולך לנו".
היה לך מספיק אומץ להתפשט?
"רק פעם אחת, כשכבר היה לי ביטחון, החלטתי להתפשט. עירום זאת תחושה נהדרת. כשצעירים כיף להתפשט, אחר כך הרבה פחות".
מרגלית אנקורי - שילה הראשונה - לא ממש התלהבה לעשות אודישן. היא גם לא קיבלה מיד את התפקיד. "הייתה שם מישהי שפשוט נמרחה על הבמאי האנגלי ואני הרגשתי שהייתי הרבה יותר טובה", היא אומרת. "הכוריאוגרף אוליב טוביאס אמר שאם אני לא אעשה את שילה הוא לא יוכל להמשיך לעבוד, כי זאת שנבחרה בהתחלה הייתה הרבה פחות טובה.
"הגיבוש והחזרות היו מעניינות יותר מההצגות עצמן. זאת לא הייתה הצגת תיאטרון רגילה. לא היו בה כל כך כוכבים. ממש לפני הפתיחה, הכוריאוגרף אמר שהוא רוצה שאני אשחק את שילה. במהלך ההצגות קיבלתי מברק לבוא לשחק בברודוויי את 'זורבה'. הייתי בבלבול. מאוד רציתי להישאר ב'שיער', אמריקה לא עניינה אותי, אבל עזבתי אחרי שמונה חודשים לניו יורק. היו לי כל מיני תאקלים שם. לא הייתי במצב רוח. התגעגעתי לגבי (שושן, י"ב) שהיה אז חבר שלי. הסתובבתי עם 'זורבה' בכל ארצות הברית, אבל היה לי מצב רוח מוזר. לא הייתי שלמה עם ההצגה, למרות שקיבלתי עליה ביקורות מאוד טובות. כשקיבלתי פרס כינור דוד על 'שיער', אורגד לקח אותו בשבילי".
14 צפייה בגלריה
"הכוריאוגרף אמר שאם לא אעשה את שילה הוא לא יוכל להמשיך לעבוד". מרגלית אנקורי
(צילום מסך: הערוץ הראשון)
היו יחסי חברות טובים בקאסט של "שיער"?
"ועוד איך. השתוללנו יחד. הלכנו בפקודת המפיקים לרקוד בדיסקוטק או לשחות בים כדי שלא נצא מהמסגרת. כולנו שיחקנו כי אהבנו את ההצגה, את השירים והאקשן ואת העישונים מאחורי הקלעים. אף אחד לא חשב פוליטית, 'וואו, אני עכשיו עם השמאל או עם הימין'. חשבנו רק איזה כיף בהצגה".
מה עם העירום?
"ניסיתי להתפשט בהצגה הראשונה וגבי עצר אותי ואמר לי, 'מותק, שלא תעזי'. למה? הוא היה מרוקאי. גם צביקה פיק וגבי לא התפשטו. עצוב שלא נתנו בארץ מספיק כבוד לצביקה פיק, יחסית למה שהוא היה שווה. כל מי שהרגישו שהם שולטים בתרבות הישראלית קצת לעגו לו".
"אנקורי נראתה לי מבוגרת מדי ולא מתאימה לתפקיד", מודה ורדימון, "אבל על הבמה הייתה לה כרזימה מחשמלת. היה לה גם קול מצוין".
ג'ודי ליטני, אז רוזנברג, עובדת היום בין השאר כמלבישה באופרה הישראלית. "אורגד ורדימון עשה מילואים בסיני במלחמת ההתשה ואני הייתי בצוות הווי סיני, שם הוא הכיר אותי והזמין אותי לאודישן", היא מספרת. "ברור שהסכמתי. באודישנים שאני השתתפתי הייתה גם הדוגמנית קארן דונסקי. אמרתי לעצמי, 'אני מצוות הווי שאף אחד לא שמע עליו והיא דוגמנית על', אבל התקבלתי ועוד לתפקיד בחורה בהריון. אז עוד לא פגשתי את דני ליטני, שהיה לימים בעלי".
מה את זוכרת משם?
"איזו יפה הייתה אביבה. כשהיא נכנסה לחדר אי אפשר היה להסיט את המבט ממנה. גרתי אז בחולון. כולם לקחו אל.אס.די ועשו סמים, בעיקר הזרים, ואני לקחתי קו 92 מחולון לתל אביב. כשהיו לנו שתי הצגות באותו יום, היה איזה דוקטור שהיה נותן לנו כדורי מרץ בין הצגה להצגה. לקחנו את הכדורים בלי לשאול. היחסים בינינו היו נהדרים. היה חדר הלבשה אחד לכולנו, אבל לא החלפנו בגדים. היום אני מלבישה באופרה ואני רואה מה זה להלביש. רגע אחד הוא חייל ומיד אחר כך נשיא המדינה. שם כל ההצגה היית עם אותו בגד. אני הייתי עם חלוק פרחוני, תקעו לי בטן וזהו".
והסיפורים על העירום?
"מי שבעיקר התפשט לא היו הישראלים, אלא הזרים. אני התפשטתי רק בהצגה האחרונה. הורדתי את הבטן שסידרו לי ויאללה".
"גם אני לא התפשטתי", אומר שוקי לוי, "אני בחור מאוד ביישן, ומה פתאום שאני אעמוד עירום על הבמה. המפיקים לא לחצו עלינו להתפשט, למרות שהם היו שמחים שנתפשט".
"לפעמים הייתי צריך לשמש כעובד סוציאלי", מחייך ורדימון. "אם מישהו היה נשפך בלילה, היה צריך לתפוס אותו בחזרה. לפעמים היה צריך לבוא בלילה ולשחרר אותם ממעצר. זאת הייתה עבודה מסביב לשעון".
14 צפייה בגלריה
"המפיקים לא לחצו עלינו להתפשט, למרות שהם היו שמחים שנתפשט". מתוך המחזמר "שיער"
(צילום מסך)
צביקה פיק, שהיה רחוק פוליטית מדיבורים על שלום, מעולם לא לקח חלק בחגיגות, מסכימים כולם. "צביקה היה בחור מאוד שמרן", אומר צרפתי. "הוא לא הלך למועדונים אחרי ההצגה. אני הייתי יותר פרוע, אבל צביקה היה מאוד עדין. לא שתה, לא עישן. פשוט ילד פולני מבית טוב. הוא לא רצה לצער את אמא שלו".
"לא הייתה חובה להתפשט", מסכם ורדימון את הנושא. "כתבתי בחוזה, 'אני לא מחייב אתכם להתפשט, אבל תדעו שזה חלק מההצגה'. בהצגה האחרונה כמעט כולם התפשטו. הצנזורה קצת עשו לנו בעיות עם העירום. בהתחלה נתנו לנו אישור עם הגבלה לגיל 16. אחרי כמה ימים הודיעו לנו שהם חזרו בהם ולא נותנים לנו בכלל אישור להציג את ההצגה... בסצנה האחרונה לפני ההפסקה, צביקה עומד במרכז הבמה, לבוש כולו ושר בעוד הלהקה מתפשטת, כשעל הבמה השחקנים עמדו במעגל. היה לי [בקאסט] ג'ינג'י עם שיער אדום כאש ועור לבן בהיר, ושיער הערווה שלו בלט, אז יו"ר הצנזורה הודיע לי שההגבלה עלתה לגיל 18 - ובתנאי שהג'ינג'י יעמוד מאחור".
לפוליטיקה היה חלק בהצלת ההצגה?
ורדימון: "אני לא חושב. המוזיקה הייתה הסיבה להצלחה. זאת הייתה אופרת-רוק מדהימה שהביאה קהלים שלא באים לתיאטרון".
ההצגה רצה 303 פעמים. ורדימון קיווה להמשיך להריץ אותה, אבל לא ממש הצליח. הוא החליט להעביר את ההצגה מאואזיס לאולם אלהמברה הגדול בשדרות ירושלים ביפו, אבל הקהל לא ממש בא. "כשידעתי שההצגה עומדת לרדת בגלל הקהל שלא הגיע, באתי עם הצעה מעניינת", הוא מספר. "רציתי לקחת את אריק איינשטיין כקלוד, שמוליק קראוס בתפקיד ברגר וג'וזי כץ בתפקיד שילה לשלושת התפקידים - ורק לחודש. זה נראה לי פגז. הערכתי את השחקנים שלי, אבל חיפשתי דרך לפוצץ לקהל את השכל. הבעיה הייתה שאריק כבר לא רצה לשמוע מהופעות. היו לי ביצים, אולי שיגעון, אבל זה לא עזר".
