לרשימת הביצועים המוזיקליים הכי מפתיעים ששמעתי השנה נכנס בשבוע שעבר בסערה ביצוע של הלהיט "תמיד אוהב אותי" בביצועו של ששון שאולוב. אם יש לכם זוג אוזניים ואתם חיים במדינה הזו, בציר הזמן המשוגע הנוכחי, סביר שלא הצלחתם להתחמק מהאזנה לשיר הזה, שמושמע ללא הרף מאז שהגיע לידיו של הזמר בן ה-23. אבל ככה, בליווי 40 נגני תזמורת ובעיבוד הייחודי של מאסטרו תום כהן שעומד בראשה, כנראה עוד לא שמעתם.
ששון שאולוב מבצע את "יש לי סיכוי" ו"תמיד אוהב אותי" בפסטיבל ירושלים מזרח מערב
(צילום: עומר טסל)
עבור אורחיו הקבועים של פסטיבל ירושלים מזרח מערב, שהתקיים בשבוע שעבר בבריכת הסולטן זו השנה השלישית, ההפתעה כנראה לא הייתה גדולה מדי: זה הפך להיות המקום שבו זמרות וזמרים מובילים נפגשים עם הסקציות המגוונות של התזמורת לעיבודים שעושים הרבה כבוד לכלים קלאסיים מזרחיים, ומנסים ללכוד את כור ההיתוך המוזיקלי המקומי. באופן הזה, גם הלהיטים הכי "חרושים" זוכים לעיבודים מפתיעים וסוחפים, וגם להפך: לסט-ליסט נכנסים לא פעם שירים שלא הייתם מצפים לשמוע.
כך פתח שאולוב את הערב הראשון, שהוקדש לזמר הים-תיכוני, דווקא בביצוע של "יש לי סיכוי" שנפתח בנגינת חליל. השיר אומנם לקוח מאלבום הבכורה של אביתר בנאי, אבל נבחר דווקא כי הוא מדבר את רוח התקופה. ושאולוב, כמובן, לא היה לבד על הבמה: אחריו עלו גם מרגלית צנעני והפרויקט של רביבו. בתמהיל הרחב הזה גם הקהל בבריכת הסולטן היה מגוון - מנערות צעירות שצרחו את מילות שיריו של שאולוב ממקומן ביציע, ועד קהל בוגר יותר שייתכן שציפה לערב קצת יותר מעונב. אבל כך או כך, מי שלא קם במופע הפותח מצא את עצמו נעמד על הרגליים ורוקד עד המחרוזת האחרונה.
בהמשך, בהופעתה מלאת הנשמה והגרוב לצד עשרות הנגנים, הצטרפו אל צנעני העבריות מדימונה, שעיבו את המנגינות המוכרות בהרמוניות עשירות לשירים כמו "אז מה", "כל כך מוכר" ו"עץ ירוק מפלסטיק". הזמרת הביאה איתה גם את חוש ההומור המוכר שלה, ואתגרה את כהן כשנתנה בעצמה את אותות הניצוח לנגני התזמורת, קטעה סולואים והתעכבה על פזמונים - עוד סיבוב של "למה לא תגיד לי למה לא", למשל. למה לא בעצם? ובשלב מתקדם של הסט של צנעני ביקש כהן לאתגר את הקהל, ולימד אותו לשיר מנגינה חדשה שהשתלבה בהרמוניות והוסיפה שכבה נוספת למופע.
מרגלית צנעני והעבריות מדימונה מבצעות את ״עוד יהיה לי״ בפסטיבל ירושלים מזרח מערב
(צילום: עומר טסל)
בשירה האחרון של צנעני הצטרפו אליה, בשלושה קולות נוספים, חברי הפרויקט של רביבו - רביב בן-מנחם, ניר בן-מנחם ואלירן צור, שבביצוע אנרגטי סחפו את אחרוני היושבים ל"נערי שובה אליי". לקהל לקח זמן להתרכך ולהיפתח, אבל מחרוזת רודפת מחרוזת - "תן לזמן ללכת", "רונה" - וגם היושבים ביציע קמו לרקוד, ושכחו שרק ימים בודדים קודם לכן היו כאן בירושלים אזעקות והתראות על טילים. את החרדה הקיומית החליפה נגינת הקאנון המרפאת של דרור יחזקאלי, נגן התזמורת, ואת העיניים העייפות החליפו "דמעות של אושר", כמו בשיר החותם "צלצולי פעמונים".
אם בערב הראשון הקצב הים-תיכוני הכתיב את הטון, המופע שהתקיים למחרת לקח את הפסטיבל למחוזות אחרים לגמרי. גם בו נעשה כבוד לצלילים מסורתיים, אבל הפעם המנגינות הגיעו מקצוות אחרים של העולם. לא פחות מארבעה אורחים חלקו בזה אחר זה את מרכז הבמה וגם הפתיעו בביצועים משותפים; שלומי שבן, מארינה מקסימיליאן, אסף אמדורסקי וריטה. הרפרטואר של כל אחד מהם זכה לעיבודים יוצאי-דופן בטיפולו של כהן, שחשף רבדים חדשים בשירים מוכרים.
שלומי שבן מבצע את "כולם אומרים" בפסטיבל ירושלים מזרח מערב
(צילום: עומר טסל)
שבן פתח את הערב ב"תרגיל בהתעוררות", כמו זה שאנחנו עדיין מתאמנים בו אחרי שבועות ארוכים נטולי שינה, בעיבוד חלומי שנשמע כאילו לקוח מערבות המזרח הרחוק. את ריקודי החפלה על הדשא הסינתטי החליפה התכנסות מדויקת של רגשות, טקסטורות ומהלכים מוזיקליים, שהובילו את הקהל לתוך עולם פנימי ומרגש של יצירה - כשהמבט למציאות אף פעם לא מוסת. כך הקדיש שבן את ההופעה, ובפרט את "אנא, אנא, אנא" - תרגומו לשירו של לאונרד כהן Lover, Lover, Lover, שמוכר בביצוע שי צברי - למשפחות החטופים.
אחר כך ביקשו שבן וכהן לקחת את "כולם אומרים" למחוזות "פחות אשכנזיים", כלשונם, בביצוע שלא השאיר את הקהל אדיש לרגע - וגם המנצח שר בפני הקהל. כהן לא היה הזמר היחיד שהצטרף לשבן - מקסימילאן, האורחת השנייה בערב הזה, תפסה את מקומה בדואט לשירו "כשהיית איתי (את לא אהבת לרקוד)".
מכאן המשיכה מקסימיליאן לסט סולו מרגש, כשניגנה בין היתר על הפסנתר ובליווי נגינת התזמורת, מבחר משיריה - מ"ביחד" שנכתב בימות הקורונה ו"הלב שלי בבית" שמסמפל את "אין לי ארץ אחרת", ואלה התחברו לתחושות המורכבות והעכשוויות.
בהתאם לרוח החגיגית של הפסטיבל שמחברת קצוות שונים של ישראליות, כל אחד מהאורחים הביא את הפרשנות האישית שלו בשילוב הטיפול הייחודי של כהן - עוד מקסימיליאן הפליאה בביצוע מטלטל ל"קאנון רוסי", אסף אמדורסקי הפך להיטים כמו "אהבה חדשה" ו"החדר האינטימי שלי" לחגיגה קצבית מפתיעה וריטה נישאה על גבי המחרוזת הפרסית כדי לבקש עתיד אחר, שקט, ומכיל יותר.
גם בפסטיבל מחושב שלוקחים בו חלק עשרות מוזיקאים מקצועיים, ההתרגשות סוחפת גם את המבצעים שעל הבמה. כך, למרות שריטה פספסה את הכניסה לבית השני של "עטוף ברחמים", כהן הציע בחן שיתחילו מחדש כדי לתת למאזינים את הביצוע המושלם והרב-שכבתי שעבדו עליו - ואלה לא אכזבו. לסיום ריטה הזכירה שזה מה שמוסיף "פלפל" למופע, כשהוא אמיתי ונושם. בצלילים האחרונים של הערב שבן הצטרף אליה לביצוע משותף ומלא תקווה של "מחכה".
היה זה פסטיבל עתיר כוכבים, אבל גם חגיגה של תזמורת שיודעת להוביל בלי לגנוב את ההצגה. גם כהן, ממקומו במרכז הבמה, ניחן באנרגטיות סוחפת שקשה לעמוד בפניה: כשרקד, שר ותקשר עם כל אחד מהנגנים וגם עם הקהל, ויצר יחד עם האמנים שהוא מארח דיאלוג מוזיקלי חדש, שורשי, נועז וחי. שני ערבי הפסטיבל רקמו יחד מניפה צבעונית ומגוונת להפליא, כשכל אחד מהם הצליח בדרכו לטפל בשירים מוכרים - מקלאסיקות ועד להיטים עכשוויים - באופן מרענן ומלא רגש. החזרה לבמות - גם עבור הקהל- היא לא קלה, אין בכך ספק, אבל כמה היא הכרחית.
הכתבת הייתה אורחת של הפקת הפסטיבל
