ב-7 באוקטובר 2023 התהפך העולם של כולנו ברגע אחד. מאז ועד היום ממשיכה המלחמה הקשה הזו לגבות חיים רבים, ואינספור חיילים וחיילות בסדיר ובמילואים יוצאים מדי יום להילחם כשהם מוכנים לעשות הכול למען מדינת ישראל ותושביה. הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", מוקדש כולו להם ולמשפחותיהם, והוא מורכב ממילים אחרונות שכתבו לוחמים ולוחמות שנפלו במלחמת חרבות ברזל.
7 צפייה בגלריה
לביא ליפשיץ ז"ל, עדי ברוך ז"ל, אסף מסטר ז"ל וארז מישלובסקי ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
את הספר ערכו שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן, וכאן מובאים כמה קטעים מתוך מכלול שלם של קטעי פרידה של חללים מכל קצוות הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה - שגיאות הכתיב, צורת הפיסוק, הריווח וכן השפה שבה הם כתובים נאמנים למקור. הקטעים מוצגים בספר לצד הסיפור שלהם, הערות על מילותיהם וכן טקסטים של אנשי תרבות ורוח כדוגמת הנשיא חיים הרצוג, אשכול נבו, צרויה שלו, איריס חיים או אביתר בנאי שנכתבו בעקבות הקטעים.
אני קצת מפחד אבל אני שלם
סרן אסף מסטר ז"ל, מקיבוץ בחן, לוחם וקצין ביחידת יהל"ם ומפקד מחלקה בגדוד הנדסה קרבית 601. נפל בקרב בצפון רצועת עזה בב' בכסלו תשפ"ד, 15.11.2023. הותיר אחריו הורים, שני אחים ובת זוג. בן 22 בנופלו.
אסף כתב את מכתב הפרידה שלו בפתקים בטלפון ב-18.10.23, ביום שבו הודיעו לו ולחבריו שבקרוב תתחיל הכניסה הקרקעית שלהם לעזה. לאחר מותו התגלה במכשיר הטלפון שלו המכתב, שנשמר תחת הכותרת "למשפחה שלי".
"למשפחה שלי
זהו, נגמרו השבועיים של הארגונים, של הבלאגן, שטחי כינוס באח נחל צאלים ג'וליס וכו וכו וכו.
נכנסים.
לא תכננתי לכתוב משהו מרגש שחנן בן ארי יעשה מזה שיר כי אני חוזר עוד שבוע הביתה וחוגג יומהולדת בבית, לא יודע מה חשבתי.
אבל בכל זאת אנסה.
בטח כבר כמה ימים לא ראיתם עדכונים בקבוצה ואולי ראיתם בטלויזיה שהגדוד עשה משהו ואתם מבינים שאני חלק מזה.
בטח אתם עכשיו יושבים בפאניקה ובמתח ורק מחכים לצלצול.
אני רוצה להגיד לכם שאני הכי הכי שלם בעולם במקום שאני נמצא בו.
כן, אני קצת מפחד, והייתי מעדיף אולי שלוחמי יהלום יקיפו אותי, אבל אני שלם.
אני גאה לעשות את מה שאני עושה, ואני יודע בלב שלם שאני עושה את הדבר הכי חשוב שאני יכול לעשות בגיל, בטיימינג ובמקום.
אני רוצה להגיד לכם תודה, תודה שהבאתם אותי לנקודת הזמן הזאת ולהיות מי שאני.
בלעדיכם לא הייתי מי שאני היום.
[....]
לחברים, כולם, עומרה ונדב, צוות, זכריה, כולם. אוהב אותך בארגזים. תודה שנתתם לי להיות מי שאני ולהרגיש איתכם הכי חופשי שיש.
לשתות לצחוק להנות ביחד.
תכלס כל מה שכתבתי חבל על הזמן, אף אחד לא יקרא את זה אף פעם, עוד חודש אני מתחיל בחץ את תפקיד חיי.
אוהב את כולכם".
הערות:
"שחנן בן ארי יעשה מזה שיר": חנן בן ארי כתב את השיר "לילה טוב שון", המבוסס על מכתבו האחרון של שון מונדשיין ז"ל שנפל בצוק איתן. אסף וגילי בת זוגו התרגשו בכל פעם ששמעו את השיר, אבל אסף אומר כאן שהוא לא רוצה להפוך לשיר הבא.
"עדכונים בקבוצה": ב-9.10.23, אחרי ימי לחימה קשים בעוטף, אסף פתח קבוצת ווטסאפ בשם "עדכוני אסף" וכתב: "שלום לכולם. פתחתי את הקבוצה הזאת עם בן אדם מכל מסגרת שיקרה לי. אני אשלח פה מדי פעם עדכון על מה קורה ושהכל בסדר. ככה תוכלו לעדכן את האחרים ואני אוכל לקבל פחות הודעות מכל העולם".
כשאסף היה בלחימה בלב עזה, בלי טלפון, כתב באחד הימים מכתב בכתב יד ושלח אותו להוריו עם הרס"פ:
"בטח אתם נגמרים שם בחוץ עם האי ודאות והנתק…
אני אתחיל ואגיד קודם כל שאני בסדר, לגמרי בסדר.
עייף ומבולבל, קצת שפשפת ופצעים אבל חוץ מזה באמת בסדר. המורל גבוה, יודעים למה אנחנו כאן ומבינים (...)
בקרוב נשב כולנו לארוחת שישי כמו שצריך.
תמשיכו להיות חזקים בשבילי ובשביל כולם.
ותזכרו שאני שומר על עצמי ושומר עליכם".
עשרה ימים אחר כך, אסף נפל בקרב.
"הייתי מעדיף אולי שלוחמי יהלום יקיפו אותי": אסף היה לוחם ביחידת יהל"ם, ובסיום קורס קצינים שובץ לתפקיד ראשון מחוץ ליחידה כקצין בגדוד 601. את התפקיד הבא שלו היה אמור להתחיל ב-8.10 ובסיומו לחזור ליחידה שאהב, אך המלחמה שפרצה יום קודם שינתה הכול. אסף ידע שהוא יוצא לקרב לא בתוך הצוות והיחידה שבה גדל ועליה סמך כל כך, אלא כקצין בגדוד אחר. הוא מבטא כאן בכנות את החשש הזה ובו בזמן מעיד שהוא שלם עם התפקיד, המשימה, המקום והזמן.
כדאי שאשאיר הספד כלשהו על עצמי
סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל, ממודיעין מכבים רעות, לוחם בסיירת גבעתי. נפל בקרב בצפון רצועת עזה בט"ז בחשוון תשפ"ד, 31.10.2023. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. בן 20 בנופלו.
לביא כתב את המכתב שלו חמישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. במאי 2023 הוא היה לקראת תקופה של תעסוקה מבצעית, וחשש שבקרוב יתפתח משהו גדול. לביא שמר את המכתב בתיקייה בשם "צה"ל" במחשב שלו, תחת הכותרת "למקרה שאני מת". ב-10.10.23, כשיצא מנחל עוז לאחר שלושה ימי לחימה קשים, שלח הודעה לאחותו אנפה וכתב לה שאם יקרה לו משהו, ממתין למשפחה מכתב במחשב. שלושה שבועות לאחר מכן לביא נפל בקרב בג'באליה. הוא היה הנופל הראשון של התמרון הקרקעי בעזה. באותו ערב המשפחה קראה את המכתב לראשונה.
"יכול להיות שמתחיל לבנון 3. חשבתי שיהיה כדאי להשאיר קצת הסברים.
למקרה שאני מת, כדאי שאשאיר הוראות הפעלה או הספד כלשהו על עצמי, הרי מה שווה לחיות אם לא אזכה להספיד אף אחד.
אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלגה ג' אשר נמצאתי בה. זה דבר אשר אני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן.
[...]
לסיום, אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה – אלא בונה.
אין דבר שהקשה עלי יותר מהבטלה, לכן אני מבקש מכל הסובבים אותי - תעשו תמיד".
הערות:
"יכול להיות שמתחיל לבנון 3": לביא שירת כקמב"צ בפלגת העורב של סיירת גבעתי, והיה לוחם סקרן, בקיא בתוכניות ומודע לסיכונים. "באותה תקופה, על בסיס ההבנה האישית שלו, לביא חשש מאירוע משמעותי", מסביר ניצן אביו. "הוא כותב 'לבנון 3' כמטאפורה קיצונית למשהו גדול, שבו הוא עלול לאבד את חייו".
"כדאי שאשאיר הוראות הפעלה": לביא כלל במכתב הנחיות מפורטות למשפחתו. המשפחה בחרה להשאיר את החלק הזה פרטי.
"אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי": לביא היה אומן, חובב קולנוע וצלם מחונן. לאחר שבועיים בצבא, לביא אמר לאביו ניצן: "אבא, אני עוזב. רוצים להפוך אותי למכונת מלחמה, ואני לא כזה". אביו השיב לו, "לביא, יום אחד אתה תלך להציל אנשים. מה שתעשה יהיה להציל אנשים".
ב-7.10 לביא הוקפץ לעוטף ולחם בקרבות על קיבוץ נחל עוז. למחרת כתב לאביו: "וואו, אתה צריך לראות את הפרצופים של האנשים כשמגיעים לחלץ אותם, זה בלתי ייאמן". כשיצא מנחל עוז, אחרי שחילץ עשרות, אמר לאימו שלומית: "אמא, לישראלים יש מי שידאג, אבל מי ידאג לפועלים הזרים שלא יודעים מה נפל עליהם? נקרע לי הלב לראות את הפרות ברפת. מי יבוא לחלוב אותן?".
"ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן": במהלך שירותו לביא הפיק חוברת צילומים בשם "צוות" שבה תיעד את חבריו וכתב על הייחודיות של כל אחד מהם. בהקדמה לחוברת כתב:
"בימיי הראשונים בטירונות הרגשתי אאוטסיידר, לא שייך, דחוי, זרזיר בלהקה של עורבים.
נעזרתי מאוד במחשבות על תמונותיו של עדי-נס על המדבר האינסופי הסובב אותי, ובשאלה איך ומתי אחזור לצלם.
בתקופה זו הבנתי כי מחד גיסא, השוני מהקבוצה הוא מה ששמר על זהותי, אך מאידך גיסא, הוא מה שהרחיק אותי ממנה.
לאחר תקופה ושיח יום-יומי עם חברי המחלקה התברר כי אינני היחיד שאינו שייך לקבוצה, אלא קיימים שלושים וחמישה אינדיבידואלים שאינם שייכים לקבוצה, אך הם הקבוצה בו זמנית.
התבוננות זו גרמה לי להבין כי האחידות הכללית שכופה עלינו הצבא היא גם מה שמייחדת את אישיותנו.
הבנה זו גמלה בליבי החלטה – אני צריך להנציח את האינדיבידואליזם יוצר האחידות הזה.
בעקבות כך התחלתי בבניית תצלומים שינציחו את הייחוד של כל אחד מחבריי לצוות, אך בו זמנית יציגו את חלקם במארג הבלתי ניתן לפרימה.
לאחר כארבעה-עשר חודשי מסלול ועוד שישה חודשים של עיבוד חוויות, נולדה יצירתי".
"אין דבר שהקשה עלי יותר מהבטלה": "לביא היה איש עשייה שמצא זמן להכול", מספרת אימו שלומית. "הוא ויתר על זמן שינה וחדר אוכל כדי לעשות דברים שחשובים לו: לצלם, לקרוא, ולעזור לאנשים".
עד המלחמה לביא תחזק עמוד אינסטגרם מצליח בשם "עד מתי יומן תמונות – till_when_photo_diary", ובתיאור העמוד כתב: "אני לוחם מסכן ואמן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל. עורב גבעתי, תהנו!".
לביא תכנן ללמוד אומנות בבצלאל או בניו יורק ולעסוק בצילום ובקולנוע באופן מקצועי. בשיחת טלפון עם אביו על המראות הקשים מ-7 באוקטובר אמר לביא שאפילו טרנטינו, הבמאי האהוב עליו, לא יכול היה לכתוב תסריט כמו זה שראו עיניו.
ומדי פעם תחייכו לעננים, אני אהיה שם
סמ"ר (במיל') עדי אודיה ברוך ז"ל, מקרית נטפים, סמלת מבצעים בחטיבה מרחבית יהודה. נהרגה מפגיעת רקטה בדרכה לבסיס בשדרות בכ"ז בתשרי תשפ"ד, 12.10.2023. הותירה אחריה הורים, שני אחים ובן זוג. בת 22 בנופלה.
אחרי מותה של עדי פתחה אימה אורית את המחשב האישי שלה ומצאה בו מעל מאה שירים שכתבה, מסודרים בסדר מופתי לפי תאריכים ונושאים. בין כולם הבחינה בשיר יוצא דופן עם הכותרת "ואם אי פעם אמות". השיר נכתב בינואר 2023, תשעה חודשים לפני שנהרגה, בתקופה שבה איבדה שני חברים קרובים שנפטרו בטרם עת. השיר פורסם אחרי מותה וזכה ללמעלה מ-20 לחנים.
"ואם אי פעם אמות
לפני שיגיע זמני
אני רוצה שתחגגו את החיים
ולא תתאבלו על מותי
שתקומו כל בוקר
עם חיוך וגעגוע בלב
ולא תתנו לאף שניה
מחייכם להתבזבז
תראו עולם בשבילי
תעריכו כל רגע קטן
ומדי פעם תחייכו לעננים
אני אהיה שם
מצטערת על הצער שגרמתי
שתדעו שאני במקום טוב
מתגעגעת ואוהבת מאוד".
הערות:
"ואם אי פעם אמות": ב-7 באוקטובר עדי לא קיבלה צו שמונה, אבל עשתה הכול כדי להתגייס למילואים. כשהוזמנה לנהל חמ"ל מבצעי שהוקם בשדרות בימים הראשונים של המלחמה, נענתה מייד.
"בצאתה מהבית ראתה כמה קשה להוריה ואמרה להם": "אני יודעת שאתם דואגים לי, אבל אתם אלה שחינכתם אותי לזה כל חיי. מה חשבתם שיצא ממני, תרנגול? אני רוצה להודות לכם שאתם מאשרים לי ליישם את מה שלמדתי מכם, ומקווה לחנך כך גם את ילדיי".
כעבור שעה, דקות ספורות לפני שהגיעה לחמ"ל בשדרות, עדי נהרגה מפגיעת רקטה.
"תראו עולם בשבילי": עדי ידעה לתפוס בעיניה החדות את מה שאחרים לא ראו. כשהייתה בת 15 היא התאהבה בצילום, ועם שחרורה מהצבא פתחה עסק לצילום והשקיעה בו את כל כולה.
כשמפקדה התבקש בתחילת המלחמה להקים בשדרות חמ"ל מבצעי מבוסס מצלמות, הוא הצהיר: "יש רק בחורה אחת שיכולה לעשות את זה איתי, ואם היא לא מגיעה, זה לא קורה".
"ומדי פעם תחייכו לעננים": לעדי הייתה אהבה מיוחדת לעננים והם כיכבו בתמונות שצילמה. בקובץ השירים שהתגלה אחרי מותה נמצא שיר בשם "ענני צמר גפן מתוק".
אם כבר אז כבר
סמ"ר ארז מישלובסקי ז"ל, מאורנית, לוחם בגדוד צבר, חטיבת גבעתי. נפל בקרב באסון הנמ"ר בצפון רצועת עזה בט"ז בחשוון תשפ"ד, 31.10.23. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ובת זוג. בן 20 בנופלו.
ארז כתב את מכתבו האחרון בפנקסו האישי בלילה שלפני הכניסה הקרקעית הראשונה לעזה. שלושה ימים לאחר מכן ארז נפל באסון הנמ"ר. הפנקס שארז נשא עליו נמצא שרוף לגמרי מבחוץ, אבל המילים שבתוכו שרדו.
"היי,
היה לי כל כך הרבה דברים לרשום, אבל ברגע האמת הכל בורח מהראש. מי היה מאמין שיגיע הרגע שאכנס לעזה בתור לוחם.
תמיד חשבתי לעצמי שבא לי איזה משפט טוב, שיהיה שלי אבל יחסית ציני אבל עם משמעות. נראלי אלך על המשפט: 'אם כבר אז כבר'. נראלי אחלה משפט, מקווה שיתפוס.
לדעתי למשפט הזה יש משמעות טובה. אפשר ללכת איתו להרבה כיוונים כמו; 'אם כבר להיכנס אז שיהיה מעניין', או 'אם כבר לוחם אז שיהיה בגבעתי'.
סתם…
בחרתי את המשפט, בגלל שאני חושב שהדרך להשלים אותו זה: 'אם כבר להיכנס אז זה בשביל המשפחה, החברים, והעם'. בסופו של דבר, כשאני הייתי ילד תמיד הגנו עליי. עכשיו תורי להגן עליכם. נראלי זאת הדרך הכי טובה.
טוב עכשיו לחלק הקשה.
אמא ואבא היקרים אני רוצה שתדעו שאני תמיד אוהב אתכם וגם כשהיה לנו ״תקלים״ קטנים אני יודע שזה מתוך דאגה.
אני רוצה שתדעו שאני מעריך כל דבר שעשיתם בשבילי והתמיכה שנתתם לי, ושזה לא מובן מאליו.
גיא, איה ונעה, אני רוצה להודות לכם על הכל. על הריבים המטופשים שלנו, הצחוקים שתמיד היינו עושים, החיקויים שהיינו עושים אחד על השני, בקיצור כל דבר שהיינו עושים ביחד. שתדעו שאני אוהב אתכם ומעריך כל דבר שעשיתם בשבילי.
משפחה וחברים יקרים, תודה על כל התמיכה שנתתם לי. אוהב ומעריך אתכם מעומק ליבי. תודה שהייתם חלק מהחיים שלי, אוהב אתכם,
ארז ~ 'אם כבר אז כבר'".
עדן, מפלצת שלי.
אני לא יודע במה להתחיל או מאיפה. עברנו דרך ארוכה מהנה וכיפית, או כמו שאמרת לי – מלמדת. אנחנו מתקרבים להיות שנה ביחד, מאמי מי היה מאמין שעברו מעל שמונה חודשים ביחד... התקופה הזאת הייתה לי התקופה הכי טובה. למדתי כל כך הרבה, נהנתי כל כך להיות איתך. תוך כדי שאני רושם, אני מבין כמה אני אוהב אותך חיים שלי. מאמי שלי, יפה שלי, מפלצת שלי, רק שלי.
תמיד ידעתי שיש לי הרבה להגיד, אבל ברגע האמת זה הכי קשה. אבל בגלל שאת מכירה אותי כל כך טוב את בטוח יודעת מה אני חושב עלייך. חיים שלי אני אוהב אותך, תמיד אוהב, לא משנה מה קרה, את תמיד בלב שלי.
אוהב אותך מפלצת שלי.
הערות:
"נראלי אחלה משפט, מקווה שיתפוס": משפחתו של ארז חרטה את המילים "אם כבר אז כבר" על קברו. המשפט של ארז מתנוסס היום גם על חולצות וסטיקרים בכל רחבי ישראל.
"אני רוצה שתדעו שאני מעריך כל דבר שעשיתם בשבילי": "את מגדלת את הילדים, מחנכת אותם ומקווה להנחיל להם ערכים, אבל את לא באמת יודעת מה מזה נקלט", אומרת סופיה אימו של ארז. "ופתאום את קוראת את המכתב, ומגלה שהכול בפנים. כל התובנות של כל החיים שלו פשוט נמצאות שם".
"מפלצת שלי": כשארז ואחיו היו קטנים סופיה אימם הייתה מכנה אותם בחיבה "מפלצות שלי". כשארז התאהב בעדן הוא העביר לה את הכינוי. לאחר נפילתו עדן עשתה קעקוע של מייק ווזובסקי מהסרט "מפלצות בע"מ".
מתנה אחרונה/ צרויה שלו
אדם צעיר נפרד בטרם עת מחייו הקצרים, מאהובי נפשו. ההורים, האחיות והאחים, בת הזוג, החברים.
האם אפשר להעלות על הדעת רגע עצוב מזה?
אדם צעיר כותב מכתב אחרון. הוא כותב בתקווה שמכתבו לא ייקרא לעולם אבל מודע לחלוטין לאפשרות האחרת. לאפשרות שאחותו הצעירה תהפוך לבכורה, שהוריו יהפכו להורים שכולים, שהוא עצמו יהפוך לחלל, שגופו הפורח בפריחת עלומים ייטמן באדמה.
האם אפשר להעלות על הדעת רגע מכאיב מזה?
ואף על פי כן אנחנו פוגשים אותם כאן במילותיהם האחרונות גאים ואסירי תודה, מלאים אהבה ותחושת שליחות, רבים מהם מחייכים חיוך רחב, ללא כל מרירות וצער, ואני קוראת את מכתביהם בעיניים דומעות ומשתאות, נפרדת בכאב ובפליאה מנערים ונערות שלא הכרתי.
אילו תביעות נוראות תובעת הארץ הזו מבניה, אילו פרדוקסים טראגיים היא מייצרת עבורם, אילו גלגולים היא מאלצת אותם לעבור.
הרי רק לפני זמן לא רב עוד היו תלמידי תיכון, משתעממים מן הסתם בשיעורי התנ"ך, לומדים באי חשק לבגרות בהיסטוריה, ועכשיו הם רואים את עצמם כממשיכי שושלת עתיקה, כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה היהודית.
רק לפני זמן לא רב עוד היו בוודאי מתבגרים מרדנים, מתווכחים עם ההורים מדי פעם, שקועים בעצמם ובצורכיהם, ועכשיו הם נותנים את הכול בלי לעשות עניין, מקריבים בטבעיות את חייהם, מגישים את עצמם בנדיבות חסרת גבולות.
אדם צעיר בוחר מילים אחרונות.
בפנקס, בפתקים של הנייד, בסרטון. חלקם מתמסרים לכך, חלקם מסתייגים, אולי זה מקרב את הסוף.
חלקם פחות בקטע של מילים. הרי באו הנה כדי לעשות מעשים.
וברגע הזה, לפני המעשה הגדול והנורא שממנו לא ישובו, הם משתהים כדי להעניק לאהובי נפשם מתנה אחרונה, מתנת פרידה מוקדמת מדי של אהבה והודיה, של תמיכה ותנחומים.
כי מכתבי תנחומים הם כותבים למשפחותיהם השכולות, מכתבים של עידוד וחיזוק.
הם משבחים את הוריהם על החינוך שהעניקו להם אף על פי שהוא מוביל אותם אל מותם.
הם אינם מבכים את גורלם ומפצירים בהוריהם שגם הם לא יבכו עליהם יותר מדי. הם מסכמים את חייהם כמעולים, ועם זאת נכונים להיפרד בלב שלם מן החיים המעולים האלה שרק התחילו, ואת ההשלמה הזו הם מבקשים גם מאהובי נפשם.
מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ, הם מפצירים, כגדעון בן יואש בספר שופטים.
כמה תמימה ומכמירת לב בקשתם.
איך יוכלו משפחותיהם להיענות לה, כשאפילו אנחנו הקוראים, שלא זכינו להכיר את הצעירים עזי הרוח ואצילי הנפש האלה, ממאנים להינחם.
