דמיינו לעצמכם את ישראל בת זמננו, שחיים בה, לצד האנשים הרגילים, גם קבוצות מכשפים. הם נהנים – ולפעמים סובלים - משלל כישורים ונחלקים לכמה קבוצות: האמפתים (שיודעים לקרוא רגשות של אנשים אחרים ולתמרן אותם); היסודות (שיודעים לעשות כשפות אוויר, מתכת, מים ואש) והדמוסים, שיודעים לדגום גם קווי יקום מקבילים ועתידיים, ולבסס את הבחירות שלהם בהתאם. דמיינו את הפוליטיקה והחברה הישראליות מושפעות מהנוכחות שלהם. הם מיעוט אבל הם לא יכולים שלא לבלוט. הם מנסים להוריד את הראש אבל אין להם ברירה אלא להתרומם על הרגליים האחוריות כשרודפים אותם. הם נאבקים בקבוצות קיצון שמנסות להגביל את הזכויות שלהם ובו זמנית מנסים לקיים חיים נורמטיביים של צעירים בתל אביב.
משפחת "לב המעגל", הרומן הראשון של ד"ר קרן לנדסמן, כבר מכירה אותם. עכשיו, שש שנים מאוחר יותר, מגיע הספר השני בסדרה, "תחתית הבאר". גם הוא נכתב באותו סגנון, שילוב מושך של המוכר והעל-חושי. ספר שנקרא מצד אחד כפנטזיה אורבנית פאראנורמלית על יכולות על טבעיות, ומצד שני לא תוכלו שלא לזהות בו את ישראל הנוכחית, כולל האירועים שהסעירו אותה בשנים האחרונות – הקורונה, המהפכה המשפטית, ההפגנות, רמזים לכפייה דתית והמעבר של פלגים קיצוניים מהשוליים למרכז. העובדה שמכשפים אינם קיימים במציאות היומיומית שלנו (כלומר לא כאלה שאנחנו מודעים אליהם) מאפשרת מבט רענן יחסית ולא מוטה על יחסי הכוחות החברתיים ועל מה שאפשר לכנות בזהירות "תהליכים".
לנדסמן - רופאה מומחית באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, ממייסדי עמותת מדעת לקידום בריאות הציבור בישראל והמנהלת המקצועית הראשונה של העמותה - ישובה בביתה הנוכחי בלוקסמבורג, אליה עברה עם משפחתה וחתוליה לפני ארבע שנים, בעקבות הצעת עבודה שקיבל בעלה, מהנדס החלל יואב לנדסמן. הכתיבה - כמו גם תפקידה החדש כעורכת סדרת המד״ב והפנטזיה של הוצאת שתים - היא העיסוק המקביל שלה, לצד עבודתה כרופאה אפידמיולוגית חוקרת. האירוע המכונן שהוביל את כתיבת "לב המעגל", הרומן הראשון שלה אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היה הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015, שהומר בספר לרצח מכשף שאירע במהלך מצעד של הקבוצה בעיר.
"התחלתי לכתוב אותו עוד קודם, אבל זה האירוע שנתן לו את הכיוון", מסבירה לנדסמן בריאיון ל-ynet, "בעיני זו הייתה נקודת פתיחה כזאת לאירועים כמו 'מצעד הבהמות', וכל מה שעכשיו אנחנו רואים בדיעבד כרדיפת מיעוטים ואז נראה מאוד ממוקד. הוא יצא ב-2018, כשהדברים נראו כאילו הכול סבבה ומחזיק מעמד. היה רע סטנדרטי, לא רע לתפארת".
איך נוצר החיבור בין סוג של ביקורת אקטואלית לפנטזיה?
"אני מאוד מאמינה בכוח של פנטזיה ומדע בדיוני לטפל בדברים שקורים כאן ועכשיו, כי זה מאפשר לך להכניס אלמנט מרחיק ולהגיד 'זה לא על מה שקורה עכשיו, זה קורה שם. במקרה זה דומה'".
7 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "תחתית הבאר", מאת קרן לנדסמן
(עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, באדיבות כנרת זמורה דביר)
ההמצאה של הניואנסים בעולמות האלה באה לך בקלות?
"הייתי רוצה להגיד 'בוודאי, אני קמה בבוקר ומשפריצה 1500 מילה', אבל זה יהיה שקר. אחד הדברים שאני אוהבת בפנטזיה זה שהיא מאפשרת איזה שהוא מרווח משחקי. אני יכולה להמציא כוחות אבל אז אני צריכה להמציא את כל המכניקה של הכוחות ולהבין איך זה עובד ומה מוביל למה. זה אומר לא מעט עבודה ויש לי מסמך סופר ארוך, שמסביר איך כל כוח עובד ולמה ואיזה גן מפעיל אותו.
"אם 'לב המעגל' התמקד בעיקר באמפתים, ונכתב מנקודת המבט שלהם, 'תחתית הבאר' נתן לי הזדמנות לדבר על ראיית עתיד, כוח סופר מגניב וסופר טראגי בו זמנית. יש לא מעט שאלות לגבי ההשפעה של הכוח הזה על כל אחד ואיך הם משתמשים בו. אם הם מנצלים אותו כדי למצוא חניה בתל אביב, שזה סבבה, או כדי להשפיע על פוליטיקה, שזה קצת פחות סבבה וגם לא חוקי, אם כי כמו שאנחנו יודעים, דברים הם לא חוקיים רק אם תופסים אותך".
שש שנים מפרידות בין "לב המעגל" ל"תחתית הבאר", מתוכן שנתיים גזלה הקורונה, במסגרת עבודתה של לנדסמן כאפידמיולוגית במשרד הבריאות, "כלומר במשך שנתיים לא כתבתי כלום חוץ מדוחות", היא צוחקת. אחריה הגיעה שנת הרילוקיישן, "כך שהספר התעכב וזה מתסכל מצד אחד, אבל מצד שני גרם לו לצאת בתזמון מאוד נכון. הוא בעצם נכתב על רגע לפני מלחמת אזרחים, התחושה של שני הצדדים מדברים ואף אחד לא מקשיב לשני. שאת צועקת בחלל ריק".
אבל הייצוג של הרוע בספר שלך הוא מאוד מובהק – אשל, המנהיג של הקיצוניים, הוא נרקיסיסט ומניפולטור.
"יש דברים שאין טעם להקשיב להם. אנשים ששוללים זכויות מאנשים אחרים, לא משנה מאיזו סיבה, אלה לא אנשים שאני מעוניינת לנהל איתם משא ומתן. אבל לפעמים את מדברת עם אנשים שגדלו באותה עיר כמוך וחושבים שונה ממך על משהו, על הכלכלה נניח. אין סיבה שלא נקשיב אחד לשני, יש לי דעות על הוויתורים שצריך לעשות תמורת שלום ולאחרים יש דעות אחרות.
"כולנו מסכימים שללכת מכות כל הזמן זה לא רעיון טוב, אבל אפילו הבסיס של הבסיס של הדיאלוג נעלם. אחד הדברים ש-7 באוקטובר הבהיר להרבה מאיתנו זה כמה כולנו ביחד, באבל, בזעם, בכעס, באימה, בלי הבדלים. ובו זמנית הייתה לי תחושה שבזמן שכולנו ניסינו למצוא כמה שיותר מכנים משותפים, אנשים למעלה מנסים לפלג אותנו לכמה שיותר קבוצות קטנות, שזו הנקודה של 'תחתית הבאר'".
מה הדליק אצלך הרצח במצעד הגאווה?
"יש לי הרבה חברים מכל הקשת הפוליטית, המגזרית והמגדרית. חוץ מהרצח במצעד היה גם הרצח ב'ברנוער' והייתה תחושה שמטרגטים חברים שלי ושאני לא יכולה לשתוק. חברים שלי היו שם ממש ליד הסכין, זה היה יכול להיות מטר אחד ימינה. אבל זה יותר מזה, זאת התחושה של שלילה מוחלטת של הזכות שלי ושל אנשים כמוני להתקיים. בתור מישהי שונה מאנשים אחרים, אישה בעולם מאד גברי, אתאיסטית בעולם שלא מאמין שאפשר להתקיים בלי לשמור שבת או להפריש חלה, שמאלנית בעולם שהולך ומקצין ימינה. קבוצה שהמסר שלה הוא 'רק לנו יש זכויות והשאר לא רלוונטים'.
"לכולם ברור שהקיצוניים זה איום ונורא. אני לא מכירה אף אחד שאומר 'כן, הם צודקים', זה הכי הזוי. אבל הם לוקחים את האמיתות הבסיסיות ביותר שלנו ומפרקים אותן, אחווה בין אדם לאדם, קדושת החיים, שוויון זכויות ללא הבדל. וכשאת מסתכלת על הפוליטיקה בימינו את אומרת 'מילא אם הם היו מקיימים את ההבטחות שלהם לבוחרים שלהם'. כלום. הכול נורא לכולם! זה משהו שהרגשתי חזק מאוד כשהתחלתי לעבוד על הספר, זה משהו שתמיד שם כי את תמיד מרגישה שהעולם שלך קצת מעורער כשאת חיה בארץ".
במובן מסוים "לב המעגל" היה קצת יותר אופטימי מ"תחתית הבאר".
"נכון. הסיפור שם יותר ממוקד בבפנוכו של תל אביב, חבורה קטנה ומלוכדת של חברים, שאמנם מרגישה מאויימת אבל הבייס ליין הוא שהכול יהיה בסדר אם הם רק יפתרו את הבעיה המסוימת שהם מתמודדים איתה. יש שם הרבה אופטימיות שנשחקה מאז. אמונה בתהליך הדמוקרטי במוסדות השלטון, אמונה שלעולם לא נהיה לבד ותמיד יהיה על מי לסמוך. בעוד שב'לב המעגל' יש אמונה שדברים יסתדרו אם רק תביני מה הבעיה ותשוחחי עם הצד השני ותקשיבי לו, 'תחתית הבאר' הרבה יותר קשוח ולמוד ניסיון, הוא כבר זוחל בג'ונגלים עם מצ'טה בין השיניים".
היה לך חשש מהאופן שבו תתפס האמירה שלך?
"מאוד. זאת לא תקופה קלה לשאת את המסר המהפכני 'אולי פשוט נעצור ונקשיב אחד לשני וננסה לחיות יחד, כחברה, באותה מדינה'. אז זה הלחיץ אותי ברמות, מצד שני אני מאמינה שיש הרבה חשיבות לספרות שאומרת דברים. במקביל לספרות קלילה וכיפית ונהדרת, שאני בעצמי צרכנית כבדה מאוד שלה, וזה מפחיד. אבל לכי תדעי, אולי יהיה לי מזל ואחד מהשופרות יגיד 'בשום פנים אל תקראו את 'תחתית הבאר''!'. זה ספר נכלולי!".
שיתפת אנשים בחשש הזה? היו אנשים שיעצו לך למתן?
"לא. למזלי האדיר כשאני אמרתי שאולי אני צריכה למתן את הספר, העורכת שלי, נועה מנהיים, אדם מופלא בפני עצמו, עשתה לי שיחת עידוד ואמרה 'לא! יש לך פה משהו חשוב ואמיתי להגיד, אז תגידי אותו בלי פחד'. וכמובן בן הזוג שלי ואמר ש'ברור, זה הסיפור שלך ותכתבי אותו'".
"בהגירה את מאבדת את התחושה של הבית ולא מרוויחה אותה מחדש"
הכתיבה נכחה תמיד ברקע חייה של לנדסמן, עם עליות ומורדות ("העומס של הלימודים וההתמחות אכל כל חלקה טובה"), עד שב-2007 היא נתקלה בקול קורא לתחרות סיפורים קצרים בנושא לא אחר מאשר "שירת ימי הביניים", במגזין האונליין "בלי פאניקה". בן זוגה של לנדסמן הפנה את תשומת ליבה אל הקול הקורא ואמר "הנה, ימי הביניים. את אוהבת מחלות, דבר, תכתבי סיפור על דבר". לנדסמן אימצה את הרעיון וכתבה סיפור על עולם שבו לא גילו את האנטיביוטיקה, ואז הגיע הדבר. "סיפור סופר מדכא", היא ממליצה. "את חושבת ש'תחתית הבאר' מדכא? תחשבי שוב. אבל הוא התקבל וזה פתח לי חלון לכתוב בז'אנר שאני אוהבת, מדע בדיוני ופנטזיה. מאז אני כותבת קבוע".
הדרך אל לוקסמבורג היתה לא פחות פתלתלה. יואב לנדסמן שימש כמהנדס הראשי של בראשית, החללית הישראלית שנחתה על הירח בשנת 2019. "ואחרי שהוא הגיע לירח נגמרו הדברים שאפשר לעשות בישראל", היא מחייכת, "מה תעשי הלאה?"
תפתחי עתידות של בזוקה, תראי מה כתוב.
"אבל בזוקה הפסיקו להוציא עתידות. אז יואב הפך ליזם בתחום החלל ופתח סטארטאפ, ובאופן משעשע ה-מקום לסטארטאפים בתחום החלל זה לוקסמבורג. אני אפילו לא הייתי בטוחה שהמקום הזה קיים. זה היה לפני הקורונה והתחלנו לדבר על המעבר, ואז הגיעה הקורונה ואני נשאבתי פנימה ולא ראיתי את הבית במשך שנתיים. יואב הקים את הסטרטאפ, חיפש דירה, טיפל בכל הפרטים".
איך הרגשת לגבי המעבר?
"היה לי קשה. קניתי כרטיס הלוך-חזור, כשהחזור הוא לשנה אחר כך. עברנו עם שני ילדים - עדיין יש לנו שני ילדים, אותם שני ילדים, אגב - הם היו בני 13 וחצי ו-17 וחצי. יומיים אחרי הבגרות האחרונה של הבכור עלינו על טיסה. המעבר לא היה קל לאף אחד. מצד שני הייתי אחרי השנתיים הסופר אינטנסיביות של 16-18 שעות במשרד, כולל סופי שבוע. חברים שלנו צחקו עלינו שאחרי שנתיים של יואב בבראשית הוא סוף סוף הגיע הביתה, ואז אני יצאתי לשנתיים לקורונה. ככה שעברנו בין השאר כי הייתי על סף קריסה מוחלטת".
ובעצם הקדמתם את המאוחר, רילוקיישן הופך לפופולרי בימינו.
"אני חייבת להדגיש שלא עשינו רילוקיישן כי היה לנו רע בארץ. עשינו את זה כי ליואב הייתה הזדמנות חד פעמית שרוב הסיכויים שלא הייתה חוזרת. דיברנו על זה הרבה, שנינו כבר עברנו את גיל 45 וזה לא גיל שקל לעבור בו מדינה. שני הילדים כבר היו גדולים יחסית. זה היה נטו בשביל לראות אם אנחנו מצליחים להקים את זה. גרנו שנה אחת בגרמניה ועברנו לפה, למדינה שאף אחד לא יודע למצוא אותה על המפה. מדינה שאם את נוסעת מגרמניה והגעת לבלגיה, תעשי פרסה ותחזרי".
התרגלת?
"לא. בהגירה, לפחות בשנים הראשונות, את בעצם מאבדת את התחושה של הבית ואת לא מרוויחה אותה מחדש. יש לי חברים שכבר 20 שנה במדינה אחרת והם לא מרגישים ככה, אבל בשלב הזה, שעוד סופרים את השנים, אני לא שייכת לפה, אני עדיין זרה. אני לא מדברת את השפה המקומית, רק צרפתית ואנגלית. מצד שני אני כבר לא ממש ישראלית. אני מגיעה לארץ והכול חם מידי וצפוף ורועש מידי, ובביקור האחרון הגעתי לשלב שאני מתרגמת שקלים ליורו".
אבל בשביל לכתוב את הספר היית צריכה להיות מעורבת רגשית גם במה שקורה פה, בישראל.
"קודם כל המשפחה והחברים שלי עדיין בארץ, לא התנתקנו. ואמנם אני גרה באירופה אבל לפחות פעמיים שלוש בשנה אני מבקרת בארץ לשבועיים בערך. מה שכן, ביקשתי מאנשים שישלחו לי תמונות. לא תמונות יפות אלא קז'ואליות, מהמשרד, מהדרך לאנשהו, כדי להרגיש את הדבר הזה שהוא ישראל. את הגדר החיה עם הפרחים הסגולים האלה, והבנייני שפריץ עם המזגנים בחוץ, והצעקות של המציל בים והרעש של המטקות. יש דברים כאלה, והייתי יושבת ומחזיקה את זה בזמן הכתיבה".
חששת שמישהו יגיד לך "באיזו זכות את מבקרת את מה שקרה בארץ? את חיה בחו"ל בכלל"?
"ברור. אבל כבר אמרו לי את זה גם כשחייתי בארץ; 'באיזו זכות את מבקרת את מה שקורה בתור מישהי מהוד השרון?'. ואת יודעת מה, אני לא חושבת שאני באמת מבקרת את ישראל. אני מבקרת את הקיצוניות, את חוסר הפשרנות המוחלט בקצוות מסוימים של הפוליטיקה, אבל אני לא מבקרת את ישראל כמדינה. את שומעת את אותם דברים גם בארצות הברית, ואפילו מאנשים שחיים פה. כשה- AFD (מפלגת ימין פופוליסטי קיצוני בגרמניה, ס"ש) זכתה ב-30 אחוז במזרח גרמניה, כל החברים שלי היו בפאניקה. חברים לוקסמבורגים, לא חברים יהודים שגרים בברלין.
"אנחנו יודעים מה קורה כשהימין הקיצוני מתחזק באירופה וזה לא הולך למקום טוב. מאוד קל לבקר את עצמנו בישראל אבל גם באירופה מפחדים מהעליה של הימין הקיצון. הם חוו מלחמה משסעת שגבתה מליוני קורבנות מכל אחד, ואם אני שמה בצד את הסיפור היהודי, את שומעת אותם מבועתים מהאופציה של עוד מלחמה. את רואה את זה בהצהרות של קנצלר גרמניה. זה מאוד פנימי וקשוח והאיחוד האירופאי מנסה להימנע ממנו. הוא בעצם הוקם כדי שלא תהיה עוד מלחמת עולם, בין השאר. יש פה פחד אמיתי על סקאלה שונה לגמרי. בארץ אנחנו מפחדים מהשמדה של המדינה, פה יש פחד מהשמדה דו צדדית".
"אני כותבת משפט, קוראת, עוצרת לשלושה ימים לבכות וחוזר חלילה"
בהתחשב באופי הריאליסטי של שני הספרים הראשונים, אין להתפלא אם בספר השלישי המתוכנן נפגוש גם את 7 באוקטובר. בבוקר 7 באוקטובר, בשעה עשרה לחמש לפנות בוקר, עלתה לנדסמן על אחת הטיסות האחרונות שיצאו מישראל אחרי ביקור משפחתי במהלך סוכות. במקור היא הייתה אמורה לטוס חזרה רק למחרת, בראשון, אבל הבן שלה, כמו דמוס טוב, ביקש ממנה להקדים את הטיסה ביום כדי להספיק למסורת המשפחתית היפה של אכילת פנקייקים וצפייה בסרטים בימי ראשון.
"נחתנו בעצירת ביניים", היא משחזרת, "לא ידעתי מה קורה, רק ראיתי את כל החברים שלי כותבים בקבוצות שכולנו בממ"ד. עליתי על הטיסה ללוקסמבורג, נחתנו ב- 12 ויואב אסף אותי מהשדה. פתאום הוא נעצר ואמר 'אנחנו במלחמה'. אמרתי 'מי? הגרמנים פלשו?', והוא אמר 'לא, ישראל'. חוויה סוריאליסטית לחלוטין. לא קרוב בכלל למה שקרה בארץ, כמובן, אבל סוריאליסטי".
אז יש כבר כיוון לספר השלישי.
"כן.. ואני רוצה לציין שהספר הראשון אמור היה להיות רומנטיקה קצרה וחמודה עם סוף טוב".
ברור, זה רק ילך ויתדרדר.
"בואי נגיד שהתחלתי לכתוב משהו שמתחיל ב-7 באוקטובר, מה שאומר שאני קוראת המון עדויות אישיות מהיום הזה. אז אני כותבת משפט, קוראת, עוצרת לשלושה ימים לבכות וחוזר חלילה. זה כל כך בלתי נתפס, אי אפשר, אין מאיפה להתחיל. וזה באמת מקום שאני מרגישה שמי אני שאכתוב על זה, אפילו לא הייתי בארץ".
רובנו לא היינו באירוע עצמו. ובכל זאת זה קרה לכולנו.
"זאת בדיוק הנקודה, זה קרה לכולנו. פה היו הצהרות של הקהילה היהודית והישראלית עם תמיכה מהקהילה האיראנית. הרבה מאוד דברים השתנו בצד שלנו, כולל תפיסה של ישראל כמקום מפלט. את רוצה לברוח הביתה, קניתי במקור כרטיס הלוך חזור כי את תמיד מצפה שיהיה לך בית לחזור אליו. ועכשיו מה?".
בואי נסיים במשהו אסקפיסטי קצת. אם היית מכשפה, איזו מהם היית?
"אם הייתה לי אפשרות לבחור, הייתי בוחרת להיות אדם רגיל. כזה שלא קורה לו שום דבר והחיים שלו סופר משעממים. אני מרגישה שלהיות חלק מקבוצת מיעוט מטורגטת זה לא מה שאני מאחלת לעצמי".
אז תכתבי ספר אחר!
"בגלל זה נתתי לדורון נקודת מבט ב'תחתית הבאר'. דורון הוא רגיל, והוא המותק הלאומי. אני מאוד אוהבת אותו, אני מאוד אוהבת את כולם. אני מאוד מבינה אותם ומעריכה את הבחירות שלהם, אבל בואי, הם כולם נדפקו. אם הייתי צריכה לבחור, הייתי רוצה לא להיות בסיפור שלי".
