באחד השירים המפורסמים שלו, אריס סאן מספק לנו הצצה אל נפשו המיוסרת של הזמר. זה שעומד על הבמה ושר, משמח בזמן שכולם רוקדים, צוחקים, והוא מנסה להשתיק את הייגון שלו בתוקף תפקידו כמשמח. אמש (שלישי), בפארק הירקון, עידן עמדי לא ניסה להשתיק שום יגון. הוא שם את הכול חשוף על הבמה, נע בין הקצב לעצב, תוהה אם אנחנו באמת שמחים או סתם מיואשים ומחכים בינתיים שמשהו יקרה. ומול 30 אלף אנשים שמחבקים זמר שהוא גם גיבור מלחמה, הייאוש נעשה יותר נוח, והמילים "גם אם זה כואב, עוד יש לך ברירה" מקבלות משמעות ותוכן.
עידן עמדי בפארק הירקון
לפני יותר מעשור הייתי בהופעה של עידן עמדי בהאנגר 11. כבר אז נזרעו זרעי המנהיג שטמון בתוכו, כשעל הבמה עמד זמר שלא פחד להגיד את דעתו, לשיר על "ישראל העייף" כמשל על מדינה, ולהבהיר שאף אחד לא ינצח אותנו. עמדי הוא לא מהסוג הזה שמסנן - הוא יודע להעביר מסר על הבמה, בשירים, בדיבור, במחוות מרגשות. מודע היטב למעמדו החדש שרק התחדד בעקבות 7 באוקטובר נוכח פציעתו הקשה - שעצרה את נשימתה של מדינה שלמה שסופרת כבר שנתיים של "הותר לפרסום". יודע שמולו יושבים אנשים שחלקם פצועי מלחמה (שעבורם גם פעל להקים בפארק אמפי לטובת הופעה בישיבה), אומה מצולקת, נוטע בהם תקווה שהטוב כבר לא רחוק, ומבקש מהם להתמסר למנגינה שתחזיר אותם הביתה.
אול מול הגלגל הענק שברקע, ההופעה של עמדי היא כמו רכבת הרים שנעה על מסלול של 20 שירים עם פניות חדות, כשהוא מפגין כושר מצוין ורץ בין כל חלקי הבמה שעוצבה כמו הסמל של סופרמן. מה שהתחיל ב"לתת לחיים לרקוד" הסתיים עם "לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה" (השיר הנועל "נגמר", שלקראת סופו גם נפל החשמל בפארק), כשבאמצע הכול נע בין הבית האישי והלאומי למצב הביטחוני, בין שלום לזיכרון, בין מציאות אמיתית למדומה, בין ייאוש לבין תקווה. בין השכונה בירושלים עם הזיכרונות הטובים ב"קול זיכרון" ל"זוכר כמעט הכול", שמקבל משמעות מצמררת כשעמדי מדבר על הצוות שלו שנהרג במלחמה. ומשם, הכול מתחבר ל"סופרמן" על האיש שכבר היה בעולם הבא, אבל כמו משה מונטיפיורי בשיר של יהורם גאון - אומר למלאכים שעוד לא, שיש עוד משימות לפני שהיוצר מתחבר עם יוצר העולם.
עידן עמדי בפארק הירקון
לאורך כל ההופעה, עמדי משרטט היטב את ציר החיים-זיכרון, משכנע שאפשר להמשיך לחיות לצד השכול בארץ הזאת. מסע שהחל אי שם בכוכב נולד לפני 15 שנה עם "כאב של לוחמים" שהפך להמנון, מגיע גם לשורשים עם שירה בכורדית ו"בוקי דללה" ("הכלה היפהפייה", שמתבקשת לא לבכות ביום חתונתה) עם זורנה מהנשמה ולא מהמכונה, נע אל "מכתב לילדים" שגורם לצופים לבכות, ולעמדי להודות שגם הוא בוכה בשיר הזה.
הוא מקפיד לתת כבוד לכל דגל וזיכרון של נופל, להרים לכמה שניות, ולהניח על הבמה במעין מחווה שבה כולם איתו - החיים והנופלים - וממשיך לשיר תוך כדי כשילוב מטאפורי של המשכיות, שמגיע לשיאו ב"הפרח בגני", שלכל אורכו עמדי מעלה את הנופלים לראש התורן. כשהוא מזהה את אלי שרעבי בקהל, הוא מספר לו שהתפלל עליו, שהייתה לו רשימה ושרעבי היה בה מספר 49, ושהוא אוהב אותו למרות שמעולם לא פגש אותו, ולא שוכח להזכיר את מי שנותרו מאחור וצריכים לחזור הביתה.
2 צפייה בגלריה
נותן כבוד לכל זיכרון של נופל, ולא שוכח להזכיר את מי שנותרו מאחור וצריכים לחזור הביתה. עידן עמדי
(צילום: שחר אמאנו)
ואולי זו המהות - לאהוב האחד את השני, גם אם לא מכירים. כי כולנו כאן במדינה אחת משוגעת שבצהריים מפציצה בקטאר, ובערב נוהרת להופעה של גיבור מלחמה שמבקש ללמוד לחבק את הכאב, להתעורר מהסיוט ולתת לחיים לרקוד, גם אם כרגע הכול שחור כמו בהפסקת חשמל.
