נהוג לחשוב על "אהבה חדשה" כעל האחות הצעירה, החוצפנית והנועזת יותר של "חתונה ממבט ראשון". ל"חתונמי" באים רק אחרי שיודעים שלמחתן החייכן יהיו מספיק חומרים כדי להעביר דאחקות בחופה, כשכבר יש מקצוע כלשהו (עדיף מסוג מנחה סדנאות איזוטריות) ואחרי שהדייטים הכושלים השאירו סימנים על עור הפנים, הקטינו קצת את החיוך ועמעמו את הניצוץ בעיניים. פה לא באים לשחק, פה באים להתחתן – אם זה לא ברור, ובכן, מהחתונה.
מתוך "אהבה חדשה" – פרק הסיום
(צילום: באדיבות רשת 13)
לעומתה יש את "אהבה חדשה", שמעזה לאתגר את גבולות השמרנות הישראלית - זו שפוחדת לעשות בושות להורים, לדודים, לשכנים ממול, למ"פ מהטירונות ולמורה מירי מכיתה ג' 3. המשתתפים פה צעירים וצעירות, יפים ויפות, שעדיין לא פיתחו מירמור ודאגה על מצב הביציות. אמנם יש בה גם דמעות ובכי וכל מה שצריך כדי לעשות קולות של תוכנית שמנסה לשדך, אבל בסוף זה ברור לכולם שהמתמודדים באו כדי לאסוף עוד עוקבים ולהתחדש בקוד קופון על שמם. אהבה היא רק בונוס.
אבל השנה משהו התהפך - בזמן שב"חתונמי" אנחנו חוזים מדי פרק בתאונות בהילוך איטי עם שידוכים שמזכירים את אלו שהסבתות שלנו נוהגות לעשות ("אתה רווק? איזה קטע' יש לי נכדה רווקה. אתם תסדרו מצוין"), דווקא אלו של "אהבה חדשה" הצליחו מעל למצופה: תום ושחר הבת נדלקו זה על זו מהשנייה הראשונה ואפילו בחרו לפרוש באמצע כדי להתחיל את חייהם הזוגיים. גם מי שנכנס במקום תום, רן, הצליח על הפעם השנייה לקלוע בול והוא ובת זוגו לתוכנית בזוגיות עד עכשיו. למאי היו שני שידוכים בלבד, שניהם ארוכי-טווח יחסית לתוכנית, מה שמעיד על רצינות, וכמובן שיש את ליר ושחר, שאומנם לא שודכו אחד לשנייה, אבל בכל זאת יצאו עם מה שהם היו אמורים לצאת ממנו בסיום התוכנית (אהבה ופרסום. לא בהכרח בסדר הזה).
אולי משהו באווירה שבה צולמה התוכנית – לפני יותר משנה, כשהמלחמה הייתה עוד יחסית בחיתוליה – גרם למתמודדים הצעירים להיות עם מוטיבציה גבוהה מהרגיל למצוא מישהו לרוץ איתו למקלט. אבל אז הגיע פרק האיחוד.
למרות שמדובר בפורמט קליל ופלרטטני ובמתמודדים שזה לא בדיוק הצ'אנס האחרון שלהם לזוגיות, הציפורניים נשלפו והג'רי ספרינגר שמסתתר בכל אחד מהם יצא. שלא תטעו - ספרינגר ושות', כמו גם תוכניות שידוכים אמריקאיות (או בריטיות, זה אפילו סליזי עוד יותר), הם תענוג. אבל פה, למקרה שלמישהו עוד נשאר ספק, זה לא אירופה וגם לא ארצות הברית. הרבה יותר קל לראות את שואנדה מושכת בתוספות השיער של אמנדה שתולשת את הבנייה בציפורניים של רואנדה, מאשר לראות את ניצן רבה עם ליר. איכשהו כשזה קורה בעברית, זה הופך להיות קשה לצפייה, או לפחות לא כיף.
הרצון לאיזשהו קלוז'ר מובן וטבעי, אבל בסוף, עברה שנה, שזה לפחות שלוש שנים בזמן של בני 20 פלוס. עדיין יש מלחמה. קשה לנו מספיק. תרחמו עלינו. זה לא שאנחנו לא רוצים אסקפיזם, להפך - אנחנו חייבים אותו. אנחנו חייבים את ליטרת החמימות והטמטום שלשם שינוי לא דורשת מאיתנו להחזיק קור-רוח ומאפשרת לנו להיות היצורים חסרי-התבונה שהיינו רוצים להיות. מה שאנחנו לא רוצים או צריכים עכשיו זה עוד צעקות באולפן, עוד עליהום כמו זה שנעשה על ליר, ובטח שאין לנו רצון בעוד דמעות.
לכן היה עדיף לסיים את העונה המופתית באיזה ספיישל שבו מאיה ורטהיימר הייתה מבקרת את המתמודדים בנפרד, מראה לנו כמה הם חמודים ומאוהבים והמשיכו הלאה. ככה היו יכולים קצת להקל עלינו ולתת לנו את הסוף הטוב, מבלי שניאלץ לצפות בעוד גברים לא-יציבים עם אגו פגוע שמחפשים על מי להפיל אשמה. תנו לנו את האשליה, כי על מה עוד נשאר לנו לחלום?
אומרים שהכל הוגן האהבה ומלחמה, אבל אולי יותר נכון לומר שהכל הוגן באהבה כשיש מלחמה, אז שחררו.
