החודש לפני 40 שנה, היה קשה לעבור ברחוב בישראל מבלי לשמוע מכל חלון פתוח את הצלילים של האלבום Brothers In Arms של דייר סטרייטס, שבדיוק יצא. שיר הנושא של האלבום העדיין מצוין הזה, שחגג השבוע יום הולדת 40 (ויוצא מחדש במהדורה מורחבת הכוללת הופעה של הלהקה מהימים ההם), נכתב על ידי מארק נופלר, מנהיג הלהקה, בתגובה למלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן בקצה השני של העולם. נופלר וחבריו טסו עד לאי מונטסראט שבים הקאריבי כדי להקליט את האלבום. ועדיין, למרות המרחק הגיאוגרפי הרב - הן מהמלחמה והן מאולפן ההקלטות - תשעת שירי האלבום, ובהם לצד שיר הנושא, גם הלהיטים So Far Away, Walk of Life ובעיקר Money for Nothing, התאימו מאוד לאביב הישראלי של 1985.
היה עוד פרט שהפך את דייר סטרייטס מודל 85' לפסקול התקופה. מכל המקומות בעולם, הלהקה הבריטית בחרה לפתוח את סיבוב ההופעות החדש שלה בישראל (כשבועיים לפני צאת האלבום), עם הופעה בבריכת הסולטן בירושלים ועוד שתיים בפארק הירקון בתל אביב (למעשה הייתה הופעת הרצה קודם לכן בספליט, קרואטיה, אבל למה לקלקל סיפור טוב עם עובדות?). הארץ הייתה כמרקחה לקראתן. במהדורת החדשות בערוץ היחיד שפעל אז שודרה כתבה על ההופעה, והעיתונים הקדישו לביקורה המתקרב בארץ הקודש אינצ'ים מכובדים.
זה רחוק מלהיות מחקר מדעי, אך לאורך השנים שוחחתי לא פעם עם כמה ממתגברי שנות ה-80 על ההופעות ההן. לא הייתי שם, בכל זאת - מי היה מעלה בדעתו לאפשר לילד בן כמעט תשע לנסוע לבד להופעת ענק בתל אביב? אבל כנראה שהייתי בין המעטים שנשארו בבית. מאלו שהתייצבו שם למדתי שחובבי המוזיקה התחלקו באביב ההוא לשלושה חלקים לא שווים: אלו שהיו בפארק (או בבריכת הסולטן, ועד היום מתווכחים ביניהם איזו הופעה הייתה טובה יותר), אלו שרצו ללכת ולא השיגו כרטיס (והתמקמו בסוף בגבעת הקמצנים שבפארק), והאחרים שטענו שהיו באחת מההופעות, מבלי להודות שנשארו בבית. ייתכן שישנה קבוצה נוספת - אלו שהגיעו לפארק בגלל ההייפ אבל חזרו מאוכזבים.
במציאות של שוק ההופעות הבינלאומיות בישראל - יותר משנה וחצי לתוך המלחמה - העובדה שלהקה סופר מצליחה מגיעה לכאן בשיאה - היא כמעט מדע בדיוני. גם לפני 40 שנה זה לא היה דבר טריוויאלי. אומנם התקיימו בפארק הופעות של כוכבי מוזיקה מחו"ל עוד קודם לכן, אך הביקור של דייר סטרייטס באביב 1985 הקפיץ את תחום ההופעות בישראל. הוא גם השפיע על מוזיקאים מקומיים כשלום חנוך של ימי "מחכים למשיח" (שיצא באותה שנה), שהחלו להפנים שבמקום להופיע עוד כמה פעמים במועדון צוותא בתל אביב, אפשר לדמיין איך ממלאים את הפארק שליד נחל הירקון. הסאונד הבומבסטי שאפיין לא מעט אלבומים ישראלים מאמצע האייטיז בוודאי סייע ליצירת רוק אצטדיונים כחול-לבן.
דייר סטרייטס זכתה להצלחה עוד לפני הופעת Brothers In Arms, אך לאחריו היא הפכה - ודי במהירות - לאחד מהרכבי הרוק המצליחים בעולם. אבל ממש מצליחים. מהאלבום שחוגג כעת 40 נמכרו עד היום למעלה מ-30 מיליון עותקים, והוא גם היה הראשון שנמכר ביותר ממיליון עותקים בפורמט המוזיקלי החדש דאז - הקומפקט דיסק. העיגול הכסוף והקטן היה האכסנייה ההולמת לשירים שהוקלטו מתוך מחשבה על העתיד הדיגיטלי. נופלר וניל דורפסמן, מפיקי האלבום, נעזרו במכונת ההקלטה החדשה של סוני שהציעה 24 ערוצים. הם התלהבו מאיך שהעתיד של הלהקה - ושל עולם המוזיקה - עומד להישמע, אך המכונה עשתה להם לא מעט צרות. ג'ון אייסלי, בסיסט הלהקה, סיפר פעם שכ-70 מחומרים שהוקלטו עליה נמחקו בטעות, והם נאלצו להקליט אותם מחדש.
נופלר והלהקה הגיעו לאולפני Air של ג'ורג' מרטין, באי השלו והמרוחק, עם חזון די מפורט. מנהיג ההרכב כתב את השירים עוד לפני שהלהקה עלתה לטיסה, והחזרות עליהם נערכו בבית, באנגליה. הם היו זקוקים לחימום ארוך לפני העלייה למגרש, גם כדי לגבש את הצליל החדש שלהם. על עטיפת האלבום אומנם הופיעה גיטרת הרזונייטור מתצורת נאשיונל מודל 1937 שנופלר מאוד אהב, ולאורכו התגלו ריפים נהדרים, אבל Brothers In Arms היה גם "אלבום הקלידים" של הלהקה, בטח יותר מקודמיו.
הסאונד החדש שלה הושג לא רק בגלל רדיפה אחרי טרנדים, אלא גם בעקבות השינויים הפרסונליים בלהקה. דייר סטרייסט שנולדה כרביעייה, מנתה כעת שישה (באלבום השתתפו עוד מוזיקאים אורחים). לצד אייסלי שהיה שם מהרגע הראשון ונשאר עד הסוף, התייצבו לחזרות גם הגיטריסט האל לינדס שהחליף את דייויד נופלר (אחיו הצעיר של מארק שפרש מהלהקה ב-1980), הקלידן אלן קלארק, המתופף טרנס וויליאמס, שהצטרף עוד באלבום הקודם Love Over Gold, והחבר החדש - גאי פלטשר, נגן קלידים ובהמשך השותף העיקרי של נופלר, גם בקריירת הסולו שלו.
4 צפייה בגלריה
הגיטרה אומנם בפרונט, אבל זהו אלבום הקלידים של הלהקה. עטיפת האלבום Brothers In Arms, של להקת דייר סטרייטס
את ההקלטות הלהקה סיימה בהרכב מעט אחר: במקום לינדס שפרש אחרי כחודש, נופלר גייס את הגיטריסט ג'ק סוני. תרומתו לאלבום הייתה צנועה - פרט לגיטרת-סינתי ב-The Man's Too Strong, כל יתר תפקידי הגיטרה בוצעו בידי נופלר. לינדס לא היה חבר היחיד שלא סיים את ההקלטות. אחרי כחודש באולפן, גם לוויליאמס נמאס מאופן העבודה שנכפה עליו. הוא עזב ובמקומו הגיע מתופף הג'אז עומר חכים, שהקליט תוך יומיים את כל מהלכי התופים באלבום. שני מוזיקאי ג'אז נוספים שהתארחו כאן היו האחים מייקל ורנדי ברייקר - שהסקסופון והחצוצרה שלהם, בהתאמה, מפארים את אחד משיאי האלבום - Your Latest Trick. את מקומם בסיבוב ההופעות מילא הסקסופוניסט כריס ואייט, שבהמשך יריץ מופע מחווה מצליח ללהקה עם ההרכב The Straits.
והיה מוזיקאי אפילו יותר מפורסם משלושת אלו שהתארח באלבום - סטינג. בזמן שהיה בניו יורק, נופלר נכנס לחנות אלקטרוניקה ונעמד מול קיר הטלוויזיות ששידרו את ערוץ המוזיקה MTV. הגיטריסט עמד מהופנט מול הקיר, עד שהתעשת ולקח פיסת נייר והחל לכתוב עליה שיר על מה שראה. בעודו משרבט את המילים של Money for Nothing, הוקרן על המסכים בחנות הקליפ של Don't Stand So Close to Me של להקת פוליס, ונופלר הבין שסטינג חייב להיות בשיר. סטינג שהיה אז במונטסראט, השיב לפנייה בחיוב וסיפק את אחד הרגעים האייקונים בלהיט - האינטרו שבו הוא שר I want my MTV. הוא גם ביצע את השיר עם הלהקה באירוע הלייב אייד באצטדיון וומבלי בלונדון, כחודשיים אחרי צאת האלבום. הזיהוי בין הלהיט לתחנת המוזיקה הושלם כשהקליפ שלו - מהראשונים שנוצרו בטכנולוגיית תלת-ממד - הוקרן בה בלי הפסקה, גם זכה בפרס הקליפ הטוב ביותר מטעמה ב-1986, ושנה לאחר מכן, חנך את שידוריה באירופה.
אולפן ההקלטות הלא-מאוד גדול באי חייב את נופלר ודורפסמן למצוא פתרונות יצירתיים למיקום כלי הנגינה. מערכת התופים נבנתה משמאל, הפסנתר וההמונד בי-3 הוצבו באגף ימין, הסינתים של פלטשר ישבו ליד חדר הבקרה, ואייסלי נשלח עם הבס לתא הקלטה נפרד. החלוקה הזו עבדה טוב, למעט ב"תקלה" הטכנית היחידה במהלך ההקלטות שהפכה בדיעבד לאחד מסימני ההיכר באלבום. נופלר רצה להעניק ל-Money for Nothing צליל שיזכיר את הגיטרה הפאזית של בילי גיבונס מזי זי טופ. כשהוא החל לנגן על הגיבסון לס פול שלו, האנשים בחדר הבקרה קלטו שהמיקרופונים שמקליטים אותו אינם במקום הנכון והסאונד נשמע מוזר. הם חיכו שנופלר יסיים, ולאחר שהאזינו לתוצאה, הבינו שאין סיבה לשלוח אותו למקצה שיפורים. מה שיצא היה הרבה יותר מבסדר.
הצלחה שקשה לשחזר - או לתחזק
אחרי צאת האלבום והביקור בישראל, דייר סטרייטס הקיפה את העולם עם סיבוב ההופעות המצליח שלה. הרבה להקות שהגיעו לשיא מסחרי ואמנותי בתום עבודה מאומצת, לא ידעו לשחזר אותו, ומהרגע שנגעו בפסגה, החלו לחשב את קיצן לאחור. זה פחות או יותר גם המקרה של דייר סטרייטס פוסט Brothers In Arms. שמונה שנים אחרי אלבום הבכורה המעולה שנשא את שמם, הם היו עכשיו הרכב עשיר ומבוקש, אבל גם מותש נפשית ורגשית. נופלר לקח פסק זמן, הלך לכתוב פסקול נוסף (הפעם ל"הנסיכה הקסומה") והמשיך לפרויקטי צד. ב-1991 הוא איחד את הלהקה כדי להיכנס איתה בפעם האחרונה לאולפן ולצאת ממנו עם On Every Street. אלבום הפרידה הלא רע, שהחוויר לעומת קודמו, נמכר ביותר מ-15 מיליון עותקים. דייר סטרייטס יצאה לסיבוב הופעות ענק נוסף, אך המתחים בין חבריה הובילו לפירוק הצפוי.
ב-1977 דייר סטרייטס הייתה להקת רוק בריטית שניגנה בפאבים. שנה לאחר מכן היא נסקה עם אלבום בכורה שהתכתב עם הצליל החלק והסווינגי-בלוזי שריפרר לג'יי ג'יי קייל, והיה מעין תמונת ראי להרכבי הפאנק והפוסט-פאנק שפעלו בסביבה. זו הייתה רביעייה בריטית למהדרין שנשמעה אמריקאית למדי. באלבום השני שלה והמעולה לא פחות, Communiqué, היא המשיכה לפתח את הסאונד שהוצג בקודמו. נופלר, בעזרת עשר אצבעות הפלא שלו (הוא לא ניגן עם מפרט), הפך את הלהקה, מאלבום לאלבום, להרכב מלוטש שכל אחד יכול לאהוב. כזה שמציע שירים נהדרים וארוכים, שהציגו מיומנויות נגינה גבוהות שנשמעו מצוין בכל מערכת סטריאו שבהן בחנת אותם.
בין דייר סטרייטס עם מרבדי הקלידים והצליל הקריסטלי של אמצע האייטיז לבין ההרכב הרזה עם הגישה האנלוגית שהושק בשלהי הסבנטיז והתבסס על גיטרות, בס ותופים, כבר היה פחות קשר. היא גדלה מהר מדי, עד שלא יכלה עוד. נופלר שלאחריה כבר נשמע אחרת. בכל אחד מעשרת האלבומים שהוציא כסולן היו רגעים שהזכירו את הפלאים שהציג בלהקת האם שלו, אך רובם התנהלו באווירה מכונסת, שדי ביטלה כל השוואה מתבקשת אך גם לא הוגנת, בינם לבין הלהקה.
גם לישראל, המוזיקאי שגדל בניוקאסל ונולד לאב יהודי ממוצא הונגרי (שהגיע לפני מלחמת העולם השנייה לסקוטלנד), לא חזר. למרות שלא ברור למה, בטח לאור הצלחת מופעי המחווה ללהקה שלו - המיובאים והמקומיים - שמתקיימים כאן בהצלחה כבר שנים. חלק מאלו שפוקדים אותם היו כנראה גם באחת מההופעות המיתולוגיות ההן באביב של 1985. עד היום, כשהם נשענים לאחור ומאזינים בחיוך לאלבום הענק הזה של דייר סטרייטס, הם מתווכחים ביניהם איזו מבין השלוש הייתה טובה יותר.
