"סקס", "אהבה", "חלומות"
במהלך יום חמישי ה-9 באוקטובר תוקרן כל הטרילוגיה של הבמאי הנורווגי דאג יוהאן האוגרוד שהופקה בשנת 2024. הטרילוגיה כוללת את הסרטים "סקס" (או "המין אנושי" כפי שנקרא בהקרנות קודמות בישראל), "אהבה" ו"חלומות" – שזכה לפני כשבעה חודשים בפרס הגדול של פסטיבל ברלין, ושעתיד להיות מוקרן מסחרית בישראל. כל אחד מהסרטים עומד בפני עצמו וכולל דמויות אחרות ונושאים נבדלים, אך כולם חלק ממכלול שאפתני המנסה לבחון את המיניות האנושית והשפעתה על קשרים בין-אישיים וחברתיים בחברה הנורווגית העכשווית.
"סקס" עוסק בשני גברים הטרוסקסואלים ונשואים שחווים ערעור של תפיסותיהם לגבי מיניותם וזהותם; "אהבה" ברופאה ששומרת על עצמאותה בהימנעות ממערכת יחסים קבועה ומחליטה לבדוק התנסות בקשרים מיניים אקראיים - ו"חלומות" בנערה שמתוודה ביומנה על המשיכה שלה למורתה לצרפתית, והאופן שבו גילוי היומן משפיע עליה ועל סביבתה. האוגרוד משתמש בריבוי פרספקטיבות על הנושאים הנבחנים, דגש רב על דיאלוגים שנובעים מגישה פתוחה וכנה לגעת בנושאים הרגישים. ארז דבורה
"המסע של דנדליון"
פיצ'ר הביכורים של מומוקו סֶטוֹ שראוי היה לקרוא לו בעברית "מסע זרעי שן-הארי" או "מסע הסביון". סטו נולדה בטוקיו אך עובדת מזה שנים כבמאית של סרטים קצרים עבור ה"מרכז הלאומי של צרפת למחקר מדעי". המסע הקוסמי-פואטי המוצג בו נראה כשואב השראה מ"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק וסגמנט "מסע הזמן" ב"עץ החיים" של טרנס מאליק – רק עם זרעי שן-הארי. העלילה – המתרחשת לאחר אפוקליפסה גרעינית בכדור הארץ – מציבה ארבעה זרעים במסע הישרדות הכולל מעבר דרך חור שחור, נחיתה בכוכב זר ומפגשים עם יצורים ביזאריים כמו ראשנים מרחפים וחלזונות ענק.
סֶטוֹ משלבת אנימציית מחשב תלת-ממדית עם צילום טבע בהילוך מואץ, שמעניק לעולם זר תחושת ממשות. פטריות מצולמות מלמטה כאילו היו גורדי שחקים, טחב וחזזיות הופכים לנופים חייזריים, וכל פרט ביולוגי זוכה לנוכחות כמעט מיסטית. הבחירה להימנע מדיאלוגים מחייבת פתרונות יצירתיים – והסרט מפתח אישיות ברורה לכל זרעון ונעזר בפסקול עשיר שיצרו קוונטין סירז'אק וניקולא בקר. ארז דבורה
"אור חרישי"
את יצירת המופת של קרלוס רייגדאס מ-2007, ראיתי לראשונה בהקרנה בפסטיבל חיפה. אני זוכר את התסכול שנבע מהפער בין האולם הקטן ואיכות ההקרנה המפוקפקת (אולם שכבר לא קיים בקניון פנורמה) ובין האיכויות הוויזואליות והקולנועיות המדהימות של הסרט. הוא מצולם ומתרחש בקרב הקהיליה המנוניטית במדינת צ'יוואוואה במקסיקו, קהילה דתית אדוקה ששורשיה באירופה והחברים בה דוברים בניב ייחודי של השפה הגרמנית שקרוי "פלאודוייטש".
העלילה עוסקת במשבר האמונה של יוהאן שנשוי לאסתר אבל מנהל רומן עם מריאן. מה שהופך את הסרט לחוויה רוחנית עמוקה היא הדרך שבה רייגדאס ממסגר סיפור זה בצילומי טבע המקנים למתרחש משמעות רוחנית עמוקה. מי שראה את "אור חרישי" לעולם לא ישכח את שוט הפתיחה ושוט הסיום המדהימים, ועוד כמה סצנות מפעימות בעוצמן. רק חבל שזה לא מוקרן כטרילוגיה עם "אורדט" של קארל תאודור דרייר ו"לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר. הפעם ההקרנה תתקיים באולם קצת יותר טוב (אולם הסינמטק) אבל זה עדיין לא האולם שמגיע לסרט. יש סיכוי מצוין שגם במהדורת הפסטיבל של שנת 2025 זה יהיה הסרט הטוב ביותר שיוקרן בו. ארז דבורה
"ספיינל טאפ"
המוקיומנטרי מ-1984 הוא קרוב לוודאי הסרט המצחיק ביותר שנעשה בסוגה. שיתוף פעולה בין הבמאי רוב ריינר שהיה בתחילתו של רצף עבודות בימוי נהדרות בשנות ה-80 ("הנסיכה הקסומה", "כשארי פגש את סאלי", וכו'), וכריסטופר גסט - המאסטרמיינד של מוקיומנטרים קומיים נוספים כמו "מחכים לגופמן", Best in Show, ו-A Mighty Wind. הסגנון, שמתבסס על לא מעט אלתורים, מוצא את הנושא האידיאלי בפארודיית דוקו-מוזיקלי על להקת רוק פיקטיבית ומזדקנת שנקראת "ספיינל טאפ". הלהקה מורכבת משלושה טיפוסים עם איי.קיו של נעל פלוס מתופף מתחלף (יש להם נטייה למות בתאונות מוזרות). השירים המעולים של הלהקה ("תחת גדול"), כוריאוגרפיית הגמדים לביצוע של "סטונהנג'", ולא מעט משפטים שנכנסו לפנתיאון ("These go to eleven…"). יש סיבות טובות מדוע זוהי קלאסיקה.
"ספיינאל טאפ" מוקרן ביום שישי ה-10.10 כדאבל פיצ'ר יחד עם "ספיינל טאפ 2" (באנגלית הוא נקרא "ספיינל טאפ 2: הסוף ממשיך"), שיצא לפני שלושה שבועות בארצות הברית, ולאור כישלונו הקופתי יש ספק לגבי יציאתו להקרנות מסחריות בישראל. סביר להניח שחלק 2 נופל משמעותית מקודמו ועוסק במידה רבה מדי ב"קולבאקים" (Callback) לבדיחות של הסרט הקודם. בכל זאת נחמד שבין כל הסרטים העגמומיים שיהיו בפסטיבל יש הזדמנות לצפות בשני החלקים ברצף, לצחוק, לשיר את השירים (לצופים הבקיאים), ולהתחלחל ממה ש-41 שנים עושות לבני האדם. ארז דבורה
"תינוק של אמא"
אפשר להגדיר את סרטה של יוהנה מודר כמקבילה האוסטרית ל"תינוקה של רוזמרי", או כסרט הדיכאון-שלאחר-לידה האולטימטיבי. גיבוריו הם מנצחת תזמורת ובעלה, זוג לא צעיר, שמצליח להביא סופסוף ילד לעולם אחרי טיפולי פוריות ממושכים. אלא שרגע האושר – הלידה עצמה – מתחלף במהרה בסיוט: התינוק נלקח מיד לאחר לידתו לחדר טיפול נמרץ, ללא הסבר מהרופאים או האחיות. כעבור זמן קצר הוא מוחזר בריא ושלם, אבל האם אינה נרגעת. היא מסרבת להעניק לו שם, מתקשה להניקו או לגלות כלפיו חיבה, מתמלאת תמיהה על כך שהוא כמעט אינו בוכה (בסצנה אחת היא אף צובטת אותו כדי לוודא שהוא אכן מסוגל לכך), ואף חושדת בביקוריה התכופים של אחות הקליניקה. בהדרגה היא משתכנעת שמשהו אפל אירע בחדר הלידה. מודר מאפשרת לצופה לשקוע לתוך החרדה האימהית – חוויה המזכירה את המתח הפסיכולוגי ביצירת המופת הנ"ל של רומן פולנסקי, ואילו מארי לוינברגר בתפקיד האם מספקת הופעה עוצמתית ומדויקת. שמוליק דובדבני
"בלו מון"
כותרת סרטו המקסים של ריצ'רד לינקלייטר מתייחסת לשירם המפורסם של לורנץ הארט וריצ'רד רוג'רס משנת 1934. הצמד רוג'רס והארט עיצב את פס הקול של אמריקה בשנות ה-30 וה-40 עם שירים על-זמניים כ-My Funny Valentine ו-The Lady is a Tramp, מחזות זמר מצליחים (A Connecticut Yankee) וסרטים מוזיקליים (Pal Joey). לינקלייטר בוחר להתמקד ברגע מכריע בקריירה שלהם: ערב הבכורה של "אוקלהומה!" – המחזמר הראשון שרוג'רס חיבר עם שותפו החדש, אוסקר המרשטיין.
העלילה ממוקמת בבר הקבוע שבו נהג הארט האלכוהוליסט לבלות, שם מתרחש מפגש טעון בינו לבין צעירה (מרגרט קוואלי) המוצגת כבת חסותו. כשהחגיגות של רוג'רס ופמלייתו מגיעות אל המקום, מנסה הארט – נואש, פאתטי ומלא חן – לשכנע את שותפו הוותיק לשוב ולכתוב איתו. זהו סרט אלגנטי (את התסריט השנון כתב רוברט קפלואו), תיאטרלי מאוד ונוגע ללב. אית'ן הוק, בסרטו התשיעי עם לינקלייטר, מגלם בווירטואוזיות את דמותו של הארט, שעברה עיבוד דיגיטלי בכמה סצנות כדי לדמות את קומתו הנמוכה של הפזמונאי המלנכולי ששיריו מהדהדים עד היום. שמוליק דובדבני
מחווה לברטראן בלייה
בשנות ה-70 וה-80 היה הבמאי הצרפתי ברטראן בלייה, שהלך לעולמו בתחילת השנה בגיל 85, אחד היוצרים הפרובוקטיביים של הקולנוע הצרפתי שהסעיר בזמנו את הפסטיבלים הבינלאומיים, וראוי לשוב ולהיזכר בו. פרסומו בא לו בזכות סרטו השערורייתי והמצליח "הפרחחים" (1974), שבו כיכב, בין היתר, ז'ראר דפרדייה הצעיר שהפך לשחקן קבוע בסרטי בלייה. תכניו המיניים הבוטים הביאו לכך שהסרט נאסר להקרנה בישראל, ורק אחרי שהמפיצים קיצצו ממנו קטעים הוא הותר להצגה כעבור ארבע שנים.
ב-1978 בלייה זכה באוסקר על "הכינו את הממחטות" שמספר על בעל המחפש מאהב לאשתו הלא-מסופקת. בחיפה יוקרנו שלושה מסרטיו הטובים ביותר של בלייה, שמייצגים את הפילמוגרפיה הסוריאליסטית והסונטת בבורגנות שלו: "חליפת ערב" (1986) על פורץ, בגילומו של דפרדייה, שהופך על פיהם את חייו של זוג בורגני משועמם; "יפה מדי בשבילך" (1989) על גבר, שוב דפרדייה, העוזב את אשתו המבוססת והיפה לטובת ענייה ואטרקטיבית פחות ממנה; ו"מזנון קר" (1979), דפרדייה פעם שלישית, אחד מסרטיו הפחות מוכרים של בלייה שבו שלושה זרים יוצאים למסע של רציחות. שלושת הסרטים הם תמצית עולמו הפרובוקטיבי והסאטירי של בלייה. שמוליק דובדבני
"היסטריה"
ספר קוראן שרוף המתגלה באתר צילומים של סרט העוסק בגזענות כלפי מהגרים טורקיים בגרמניה מצית - זו המילה המתבקשת - אווירה של חשדנות ופרנויה בקרב צוות ההסרטה והשחקנים, חלקם מהגרים טורקיים בעצמם. זהו הבסיס למותחן בבימויו של מהמט אקיף בויוקטלאי שבו הגזענות מתגלה גם על הסט עצמו ולא רק בסרט שבתוך הסרט. שכן, העניינים מסתבכים כאשר החומרים המצולמים נעלמים במפתיע והחשד נופל על עוזרת הבמאי שהיא, איך לא, בת למשפחת מהגרים בעצמה. הסרט נוגע בסוגיות אסתטיות ואתיות רלוונטיות: האם השאיפה לריאליזם קולנועי מצדיקה כל דבר? האם סרטים דוגמת זה שהפקתו מופרת נעשים בכוונה כנה או בעיקר כדי לרצות את הצדקנות האירופאית? והאם הגזענות אינה מחלחלת, אחרי הכל, גם אל המתרחש מאחורי המצלמה? זהו מותחן שמותיר את הצופה תוהה לגבי מה שאכן מתרחש ולמה, במיוחד אחרי שהגיבורה שלו הולכת ומסתבכת בכוונותיה הטובות. הוא צדקני ודידקטי בדיוק כמו הסרט המצטלם בו, אבל בהחלט אפקטיבי. שמוליק דובדבני
