יש דרך כמעט מדעית לקבוע עד כמה סדרה מסוימת היא מוצלחת: קחו את מספר הפעמים שבהן הצצתם בשעון במהלך מחצית השעה הראשונה, הכפילו אותה במספר הפעמים שפזלתם אל הנייד שלכם, חלקו במספר הפעמים שדלת המקרר נפתחה מעצמה בזמן הצפייה ותוסיפו את השורש המרובע של מספר הקללות שסיננתן אל אחת או יותר מהדמויות. התוצאה שתתקבל עדיין מהנה יותר מצפייה ב"הדרך הצרה אל הצפון העמוק", הדרמה החדשה שעלתה אתמול (ד') ב-yes.
"הדרך הצרה אל הצפון העמוק" - טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
מחילה מכל אותם צופים שסבורים שריאליזם, בעיקר ריאליזם מלחמתי, הוא ערובה לאיכות. "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" היא בעיקר הדרך הרחבה לשיעמום העמוק, והמחשה מעולה לתפיסה המוטעית הזאת. העיבוד הטלוויזיוני לרומן זוכה פרס הבוקר של ריצ’רד פלנגן הצליח ליפול בדרך בכל הפחים שטומן המעבר מספרות למסך הקטן - חשיבות עצמית מופרזת, השקעת יתר באסתטיקה ודיוק היסטורי על חשבון עלילה או מורכבות של דמויות, יחס המרה שגוי של קצב העלילה מהספר לתסריט וכמובן, הלהיט: השטחה בלתי נמנעת של המסרים והתובנות, פשוט כי אין שום דרך להעביר אותם מבלי להקריא אותם לצופה במקביל. התוצאה היא סדרה שנראית נפלא, נשמעת חשובה ומשדרת איכות, אבל לצפות בה מרגיש כמו שיעורי בית כשאתה מת לצאת לשחק בחוץ.
הסדרה, שביים ג'סטין קורזל ובכיכובו של ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה") מתארת את סיפורו של ד"ר דוריגו אוונס, רופא אוסטרלי שנשבה על ידי היפנים במהלך מלחמת העולם השנייה ונאלץ לעבוד על מסילת הרכבת תאילנד-בורמה. הסיפור מדלג בין שלוש תקופות בחייו של אוונס: לפני המלחמה, במהלך השבי ולאחריה, כשהדוקטור מתמודד עם זיכרונותיו ועם אהבתו האבודה לאיימי, האישה הצעירה והפלרטטנית של הדוד שלו. כיאה להפקה המושקעת אלורדי התבקש לרדת בצורה משמעותית במשקל, כדי להתאים לתנאי השבי בהם שהתה הדמות שלו, והצוות כולו עבר אימונים מפרכים פיזית ונפשית כדי ליצור דמויות אותנטיות.
1 צפייה בגלריה
מתוך "הדרך הצרה אל הצפון העמוק"
(צילום: באדיבות yes ו- +STING Ingvar Kenne/Curio/Sony Pictures Television )
בפועל הרומן בין איימי לדוריגו, ויחסיו עם אשתו, אלה, שמהווים את ליבת הספר, מתקשים לייצר את העוצמה הרגשית הנחוצה כדי לגרום לצופה להתעניין בגורלם. היחסים בין דוריגו ואיימי נולדים בקלישאה, והסצנות האיטיות והעריכה המהורהרת מכבידים עד כדי ניכור על הצופה. חלק מהסצנות כהות כל כך שלא נותר אלא לתהות אם "משחקי הכס" לא לימדה אותנו דבר. פרטים מכריעים על משולש היחסים דוריגו-אלה-איימי, מבלי להרגיז את אלוהי הספוילרים, פשוט שונים מהספר באופן שמשנה לחלוטין את העלילה ומה שיכול ללכת לאיבוד בתהום שבין הרומן לסדרה, אכן אובד.
ובנימה אישית יותר - צילומי הקרבות המפורטים וכל תלאות המלחמה שלא מרחמות על הצופה יוצרים תחושה חמצמצה של עומס. בכלל לא בטוח שזה מה שאנחנו זקוקים לו כרגע, ואם אתם מסוגלים להכיל או לברוח אל סצנות מלחמה או שבויים קשוחות ואכזריות, כנראה שניחנתם בעור עבה במיוחד או בתת-מודע גמיש להפליא, אשריכם. הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, בהנחה שאתם אכן מעוניינים להגיע לגיהינום.
