לפני שלוש שנים, בלוויה של חופני כהן, שנים ארוכות אחרי שנגמל מסמים, ישי לוי הזכיר לי בחיוך ירח ענק את הריאיון שקיימנו ופורסם בדצמבר 1996 במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שבו דיבר בפתיחות כמעט בלתי אפשרית על התהומות בחייו. "כשאני מדבר מתוך הלב ומתוך הכאבים, אני חושף הכול, בדיוק כמו כשאני שר. וגם אז, בשיחה ההיא שלנו, לא הסתרתי כלום", אמר. "זאת הייתה הדרך שלי לנצח". וידעתי שהוא צודק.
גם כתב ynet ו"ידיעות אחרונות", שחר אמאנו, הזכיר בהספד שכתב על לוי דברים דומים. "יותר מהכול, ישי לוי היה אדם בלי מחסומים", אמר, "מדבר מהלב, נכנס ללב, שם הכול על השולחן ולא חושש להגיד את מה שאחרים היו מנסים להסתיר בכל דרך. באחת הפעמים הוא אמר לי, 'תכתוב עליי הכול, הכול, אל תרגיש לא נוח. אני מרשה הכול", ואני הסתכלתי עליו וחייכתי. היום בבוקר הלב נשבר - ולא רק שלי".
גם אלמנתו איריס, האישה שלה חייב לוי - מענקי הזמרים בישראל - את חייו, דיברה בהספד שנשאה בבית העלמין על האהבה הגדולה אליו וגם על השנים הקשות: "40 שנה היינו יחד, עליות, מורדות, שריפות, הנאות, ילדים. עברנו הרבה דברים, המון דברים קשים. לא הכול היה ורדים ושושנים, אבל התגברנו וצמחנו, וכל דבר רק קירב אותנו וחיזק אותנו והעצים את האהבה שלנו. כמה שאני אנסה, אני לא יכולה לכמת באמת את גודל האהבה שיש בינינו. ראיתי אותך לפניי, לפני הילדים שלי, ששילמו מחיר כבד. אבל הם כיבדו אותך, מכבדים אותך, טיפלו בך - ופה ניצחתי".
הפגישה ההיא, שהתקיימה שנה וחצי אחרי שהיה נקי לדבריו מסמים, התקיימה בחדר של סיניה מזרחי, יח"צנית-האם של הזמר המזרחי. החדר במבואות שכונת התקווה התמלא בצלילים מהאלבום החדש שלו, קול נפלא ששום הרואין לא ניצח. לוי לקח עוד סיגריה והמאפרה הגדושה הלכה והתמלאה בבדלים. הוא חיסל אז ארבע חפיסות ביום. "בגלל זה אני ישן הרבה, בשביל לא לעשן הרבה", סיפר. "אני ישן מחמש בבוקר עד שלוש אחר הצהריים".
אחר כך שר להפצרתי את "רעיה" ואת "רקדי", ודיבר על השנים שבהן היה כבר גמור - 40 קילו, עור על עצם, שיניים מתפוררות, והרגיש, מבעד לעננת הייאוש, שאם לא ייקח את עצמו בידיים - שום דבר כבר לא יציל אותו מהתהום. ולא חסרו לו תהומות בשנים ההן. התמונות שהראה לי כדי להוכיח שאוטוטו הכול היה אבוד, היו מפחידות - פנים צמוקות, שמבליטות בגלל רזונן את שיניו, שלד מהלך. "פו" אחד, והוא קורס. מתמוטט.
אף אחד לא האמין לו כשאמר שנה וחצי קודם, שהפעם, באלוהים, הוא רוצה להיגמל. אפילו לא איריס אשתו, שאכלה אצלו הרבה חצץ ומרורים, בטח שלא הוריו המיואשים, האחים והאחיות. "יום אחד אמרתי, 'אני חייב לעבור את הגמילה', ואיריס כבר לא האמינה", סיפר בכנות ובפתיחות שהיום שום מרואיין לא היה מרשה לעצמו לנקוט בהן. "עבר עוד יום ועוד יום, עד שבאיזשהו שלב הצלחתי לשכנע אותה".
איריס היא גם זו שביררה והמליצה לו לקבל טיפול בזריקה חדשנית. כסף ("חמש אלף דולר") לא היה להם - מאיפה שיהיה אם כמעט הכול הלך על סמים - ואיריס מכרה את מכונית האופל הדי-ישנה שישי קנה לה, כשהיה לו איזה גרוש על התחת. גם שאול יחיא, בן הדוד שלו והמנהל האישי, הצמוד, עזר לו לדבריו. "חאלס, 12 שנה להיות נרקומן, זה מספיק" אמר. "יש הרבה נרקומנים שעשו את הזריקה וחזרו לסמים. למי שאין משפחה חמה, יש בעיה. לי היה רק מה להפסיד, ועובדה שהיום אני עובד מסודר, עם משרד".
שנה וחצי בפאתי שנות ה-90 הייתה אז התקופה הארוכה ביותר בלי סמים של לוי. מגיל 20 הוא השתמש בהם, ואז מלאו לו 33. תמיד מנקרת המחשבה, גם במהלך הפגישות עם לוי - ונפגשנו גם בהמשך - שמסמים כמעט בלתי אפשרי לברוח, ושאולי הוא שוב יאבד שליטה, או כבר איבד. הנה, גם זהר ארגוב, חבר קרוב לסמים ולצלילים, הבטיח איזה מיליון פעמים שהוא נגמל - ונכשל עד לסוף המר. לוי, בניגוד לארגוב, העלה על עצמו מאז שהחל בגמילה 28 קילוגרמים. היו לו אפילו ניצנים של כרס. "לא משהו רציני", הפטיר בחיוך. "אני חי טוב. מה יש לי לחזור לסמים. קודם כולם לחצו עליי להיגמל, ועכשיו אני החלטתי".
"ארבע שנים חייתי בהכחשה. אמרתי, 'מה פתאום, אני לא משתמש, זה סתם שטויות'"
לפני הכול, לוי כאמור היה מהגדולים בזמרים בארץ, בטח בזמר הים התיכוני, עם מניפת שירים מעוררת השתאות כמו "רקדי" ו"רעיה". מיתוס כמעט כמו זהר ארגוב, עם סיפור חיים די דומה. היה לו קול צלול גם כשהיה מעושן מסיגריות, עם המון הבעה וכוח. זמן קצר קודם לכן סיים להקליט את האלבום השביעי שלו. רק השביעי. מעט מדי למי ששר יותר מ-15 שנים באופן מקצועי. חיים משה, חברו הטוב, אמר לי בלוויה: "אני נשבע לך, לא היה ולא יהיה זמר כמו ישי. הוא היה הגדול מכולם. מספר אחד".
ההרואין הוא הגיבור המרכזי במחזה האבסורד הזה. לוי, כך סיפר, הסתבך עם הסמים בגיל 20. הופעה במועדון, "מעריצה מחורמנת", שכעבור יום-יומיים התברר שהיא גם נרקומנית כבדה, וזה קרה. אחר כך, במועדונים, הציעו לו עוד. "היא הייתה משתמשת, מה זה משתמשת? דוקטורית לסמים. אני עוד לא הייתי אז בקטע הזה. היא הייתה כמעט בת 30, והיה לה גם אח נרקומן שמת מסמים. התגלגלה שיחה, והצלחתי להביא אותה אליי הביתה. חשבתי שזה עוד סטוץ, כי היו לי אז הרבה. היא פיתתה אותי לסמים בצורה מדופלמת. אמרה: 'תנסה, תרגיש טוב יותר"'.
12 צפייה בגלריה
היה מיתוס כמעט כמו זהר ארגוב. ישי לוי (מימין) עם אביהו מדינה, שלומי שבת ושימי תבורי
(צילום: אורן אגמון)
למה לקח לך ארבע שנים כדי להיפרד ממנה, שאלתי. "פעם - בגלל שלא רציתי שיידעו שאני משתמש - לא הייתי הולך לקנות את הסם, רק היא. זה נהפך לתלות. גם בה. ארבע שנים חייתי בהכחשה. אמרתי: 'מה פתאום, אני לא משתמש, זה סתם שטויות', וזה הקטע שהרס אותי, כי אולי היה אפשר עוד להציל אותי.
"הגעתי למצב שלא ראיתי כלום. הרגשתי שהכול מתחיל להתפורר. הקריירה, הבריאות. לא היה לי מה להפסיד. אמרתי: 'אם אני כבר משתמש, אני אשתמש לבד', והעפתי אותה. כשאתה קם בבוקר בלי המנה, זה גיהינום. אתה מרגיש הכי רע שבעולם. קר, חם, שלשולים, הקאות. אפס קטן. הייתי מעשן הרבה. הייתי שוכר חדרים בבתי מלון יקרים, מזמין חברים, עושים מסיבות סמים. הייתי מוציא על זה לפעמים אפילו אלף דולר ביום. הגעתי עד אשפתות. הייתי ישן בחצרות, ברחובות, בג'יפה, אצל בחורות - איפה שהיינו מעשנים. איריס הייתה אוספת אותי משם''.
למחרת, בהימור שמאפיין מהמרים עם קבלות, לוי הציע שנלך בעקבות הסכנה ונבקר בדרך הייסורים שלו. עלינו על המכונית הלבנה הפתוחה שלו והפלגנו לדרך. כמו מין סרפיקו הוא הוביל אותנו בבטחה למאורות הסמים, תחנות הממכר, כוכי עישון מצחינים - עד שבא לך להקיא. שם לוי היה צונח וצולל, שעות.
דרום תל אביב, התחנה המרכזית הישנה. על כבישי האספלט הרותח התרוצצו זקנים בני 20 ו-30, צמוקים, שלא ראו מקלחת כבר הרבה זמן. נשים מיובשות. סיור אחד בלב המאפליה, ובחיים לא תחלום להתקרב אפילו קילומטר מהסם. פתאום נחשפו ידיו. שורה של צלקות - חתכים-חתכים, מסודרים כמו במסדר צבאי.
"הייתי הרבה במעצר בגלל הסמים", סיפר כשהבחין בפנים המשתאות שלי. "הייתי נתפס על כל מיני קטנות, שרידים של סם, כל מיני שטויות. החתכים זה מהלחץ של הקריז. הייתי חותך את הידיים כדי לצאת למרפאה, לקבל תרופות שירגיעו קצת את הקריז. זה לא בשביל להתאבד. בשביל להתאבד צריך לחתוך את הווריד. איך ריטה אומרת? 'יש אספלט שחור על הדרכים"'.
צעדנו לעבר מכה של הנרקומנים. האוויר היה מלא לחות. שלושה נרקומנים, שלא ראו מקלחת לפחות כמה שבועות, חלפו ליד. "ככה הנרקומן המצוי: רזה, לא מקולח, מסריח", הסביר לוי. "ככה הייתי. הייתי מתקלח אולי פעם בחודש. השיניים שלי התפוררו".
אחד הסוחרים, כיפה על ראשו, קלט אותו. נשיקה על לחי ימין, נשיקה בצד שמאל, מבט חשוד בי. מי המושתל הזה. לוי הרגיע אותו, "הוא איתי". אחר כך הסביר: "פה זה בית המקדש שלהם, בית התפילות". "התפלאתי שאתה בא לכאן. לא האמנתי", אומר לו הסוחר. "מאז שהפסקת לבוא, מתו איזה עשר. טופל'ה מת, קרני מת. הא, עשית כרס", הוא טופח על הבטן הקטנה של לוי. "אני במלחמה עם כולם עליך. הם לא מאמינים שאתה נגמל".
"מתגעגע לחורים האלה?", התעניינתי. "בכלל לא", ירה במהירות את התשובה. "הייתי שחקן טוב בסרט הזה. הייתי נותן להם הרבה פרנסה. את כל הסיבובים האלה, שאנחנו עושים עכשיו עם מכונית, הייתי עושה ברגל. רק להשיג חומר".
הקריירה שלו כמובן נתקעה אז. "אני חושב על זה הרבה, אבל בשביל ההחלמה שלי אני לא יכול להסתכל אחורה", אמר. "אם תסתכל אחורה ותלך קדימה, תמיד תיפול, אז עדיף מאוחר מאשר בכלל לא. ויש לי את הכלים ואת הכישרון. גם כשהייתי במצב הכי זבל, במיץ של התחתית, הקלטתי שירים יפים. הצלחה תמיד הייתה לי. כל הזמן היו אומרים עליי, 'ישי לוי אין עליו. זמר עשר, אבל...'. בתימנית יש פתגם שאומר: 'סארתו וולא סורתר' - הקול שלו, ולא הצורה שלו".
"הייתי בא לאולפן, מקליט שיר, לוקח כסף, קונה חומר"
להורים של ישי, סעדיה ודליה, ולאחים - בהם נתי, זמר מוכשר בפני עצמו - זה היה קשה לאללה. הם משפחה יראת-שמיים, חמה. חודשים ארוכים ישי לא התראה איתם. גם את שיר, הבן שלו, שגדל אצל הוריו, בקושי ראה, אם בכלל. "הם היו מתקשרים ושואלים אם אני בקטע, אבל הייתי אומר, 'מה פתאום'", סיפר. 'כשראו אותי חצי בן אדם, נסגר הסיפור. הייתי 42 קילו, והגובה שלי 1.76 מטר, כמו שאתה רואה. הייתי אוכל סנדוויץ' ביום, לא יותר, ומריץ, מסניף, מה שהיה.
"הם היו בשוק. אמא שלי לא רצתה לראות אותי. היא לא שנאה אותי, אבל היא הייתה רגילה לראות אותי תמיד נקי ומצוחצח. פתאום הייתי מקל, עור על עצם. הם ניסו לשכנע אותי. שלחו אותי למרכז גמילה בנהריה. נתי שילם חצי, חצי ההורים. שלחו אותי בלחץ. אמרו: 'תעשה את זה בשביל אבא, בשביל אמא, בשביל סבתא'. אבל הראש היה חולה. הראש לא קלט. הלכתי למרכז וביום השני קיבלתי דום לב מרוב שהייתי משתמש כבד.
"ישבתי בסלון, ופתאום הרגשתי סחרחורת כזאת. אני זוכר שהחובש בא, לחץ לי את הפטמה חזק, לראות מה אני מרגיש. אחרי זה אני לא זוכר כלום. התעוררתי בבית חולים. לא זוכר אפילו איזה. אחרי שלושה ימים חזרתי למרכז".
חודשיים שהה לוי במרכז גמילה. סדר יום די קבוע. מדיטציה בבוקר, שינה מוקדם ושיחות, שבהן בחר לא השתתף. "מרוב שהכרתי כבר את כל הדאווין של זה, לא היה לי חשק", סיפר. "הרגשתי שאם האנשים כבר מדברים עם הפסיכולוגים או המדריך, הם מדברים רק בשביל לרצות אותם. עניין אותי לגמור את החודשיים. גמרתי - וחזרתי ישר לנייר".
"איך לאיריס היה כוח להמשיך לחיות איתך כשאחרות היו זורקות אותך כבר מזמן?", שאלתי, וישי מיהר לענות: "היא לא סתם החזיקה אותי. זה לא הייתי אני, זה הוא - זה הקוף הרע שהיה בתוכי. אותו היה צריך להאשים. אומרים: האהבה לפעמים מנצחת. ככה זה. הרבה ברדק היה לה איתי. הייתי בגניבה של סוטול.
לוי שוב הידרדר. מהר כמו טיל. שוב ראו אותו בכל החורים המצחינים, שבהם אפשר היה להשיג גרם הרואין לרפואה. הוא הריץ עוד ועוד גרמים של הרואין, ואיריס, האהבה הגדולה האמיתית שלו, המשיכה לחפש אותו. "הייתי משתמש בחמישה גרם ליום, שזה התאבדות בעצם", סיפר. "אתה כל בוקר קם ומתאבד מחדש. צולל, קם מהצלילה, עוד פעם קריז ועוד מנה.
"קריירה לא הייתה לי, אבל מה שהחזיק אותי היו ההקלטות. עם כל המצב החרא, הייתי מקליט. זה היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות. מזה גם היה לי כסף בשביל המנה. הייתי בא לאולפן, מקליט שיר, לוקח כסף, קונה חומר".
שאול יחיא, האיש ששמר עליו ודאג שיגיע לכל מקום בזמן, בהרבה סבלנות, אמר שהיו מועדונים ששילמו ללוי במנת סם תמורת ההופעות. העיקר שיופיע ויירגע. לוי טען בתוקף שלא. כשנשאל אם היו לו חיים מחוץ לסם, ענה - "היו לי חברים, אבל הקשר לא היה אמיתי. הם היו יושבים ומדברים איתי בגלל הכבוד, כמו שאומרים. כאילו ישי לוי הוא לא עוד נרקומן מהרחוב".
"איך לאיריס היה כוח להמשיך לחיות איתך כשאחרות היו זורקות אותך כבר מזמן?", שאלתי, וישי מיהר לענות: "היא לא סתם החזיקה אותי. זה לא הייתי אני, זה הוא - זה הקוף הרע שהיה בתוכי. אותו היה צריך להאשים. אומרים: האהבה לפעמים מנצחת. ככה זה. הרבה ברדק היה לה איתי. הייתי בגניבה של סוטול.
"פעם אחת, כשהיא באה לאסוף אותי, היא ראתה אותי במועון מדבר עם ידידה. התפתח ביניהן ויכוח. לא התאים לי שהיא מתווכחת איתה, ואני אחד שעושה מה שאני רוצה. היא קיבלה סטירה ומכה, ודקרתי אותה קל עם סכין מתחת לשולחן. לא הייתי אז בסדר. המצב שלי היום זה המתנה הכי גדולה שלה. ככה היא אמרה לי".
"למה לא היית חוזר הביתה?", שאלתי. "איפה שהייתי נוחת, הייתי נשאר. לא התאים לי לחזור הביתה, כי לא היה לי מה לעשות. איריס לא בכיוון הזה, ולא היה לי מכנה משותף איתה. הייתי מכור אכזרי. לא הייתי רואה שום דבר חוץ מהסם".
בסם אין אמת. נפגשנו במועדון. זוהר שמע, כנראה, שאני משתמש. העברנו דיבור, ישבנו ועישנו. הוא היה מריץ לי, ואני הייתי מריץ לו. על מה דיברנו חוץ מסמים? על כל מיני דברים, אבל בדרך כלל היינו צוללים כל הזמן. וכשהיינו צוללים, הייתה דממה.
אחרי כשלוש שנים המשפחה שוב לחצה על ישי שייכנס לגמילה. הוא התנקה אז בדירה של ידידה במגדלי דיזינגוף. כל מיני אינפוזיות, כדורים, אבל גם אז לא רצה להיגמל. ממש לא. "הייתי שם חודש ימים", סיפר. "בוקר אחד היא קמה ולא ראתה אותי. לא יכולתי לסבול את הקטע הזה. הסתלקתי לרחוב והלכתי להשתמש. הייתי באי-אכפתיות. אנשים במקצוע איבדו את האמון בי. חשבו שאני סוס מת". ואז עברו שלוש שנים נוראות עד הגמילה השלישית. האחרונה בינתיים.
אחר כך, באוויר הצח, יחיא שואל את לוי אם לא חשש מביקור לא-ידידותי במיוחד של המשטרה בחירבה. "לא היה לי נוח", הודה לוי, "אבל מקסימום היו עושים לי בדיקת שתן ומגלים שאני נקי".
"קודם כל שואלים על סמים. אחר כך על הזמר שבי. חאלס"
לוי, שיותר מאלף איש ליוו אותו בדרכו האחרונה, נולד בראש העין. הוא היה רשום בבית הספר, אבל כמעט לא ביקר שם. בכיתה י' אמר שלום למורים שלא הכיר וחתם את תקופת ההשכלה בחייו. "הייתי ילד שלא אוהב לשמוע", סיפר. "אבא כל הזמן רצה שאני אהיה דתי. מין כפייה דתית. לא הייתי מתלהב. הייתי בורח למושב של שאול, ואבא היה מחזיר אותי, ועוד פעם מתחיל הקטע של להתפלל בשבתות וכל הקטעים האלה".
לשיר הוא שר תמיד, כי "לשיר זה כמו מחלה". בגיל 18 עזב את בית ההורים בראש העין - משפחה דתית, האב סופר סת"ם - ושכר דירה בשכונת תל גיבורים בחולון. אז התחבר אל אביגדור בן-מוש, שהוציא את תקליטיו הראשונים. "הוא התחבר אליי כמו זכר ונקבה, והוציא לי תקליט", אמר.
אחרי השנים עם זיווה, אמו של שיר בנו הבכור, פגש באיריס, אשתו במשך 40 שנה ואם ילדיו. "הכרתי אותה בשכונה איפה שהיא גדלה, בתל-כביר. היא הייתה ילדה יפה, עד היום", אמר.
בתחילת הקריירה שלו היה ישי לוי חלק ממשולש הצמרת של הזמר המזרחי, שכלל מלבדו את מי שנחשב ל"מלך", זהר ארגוב, ואת חיים משה. על ישי דיברו כעל היורש, הטוען לכתר המלכות. הוא וארגוב היו חברים גם מחוץ לבמה. "מה זה חבר אמת?", אמר. "בסם אין אמת. נפגשנו במועדון. הוא שמע, כנראה, שאני משתמש. העברנו דיבור, ישבנו ועישנו. הוא היה מריץ לי, ואני הייתי מריץ לו. על מה דיברנו חוץ מסמים? על כל מיני דברים, אבל בדרך כלל היינו צוללים כל הזמן. וכשהיינו צוללים, הייתה דממה. יואב, זה עולם קשה. תתעורר, חבוב, תתעורר, אל תהיה תמים".
גם ההתאבדות של ארגוב קשורה איכשהו בישי לוי. ארגוב, שהיה אז בחופשה מהכלא, ישי ואיריס חזרו מבילוי לילי באחד המועדונים. זה היה במוצאי שבת. "הוא ישב כמה פעמים על אונס", אמר לוי. "עם הראש הקרימינלי שלי חשבתי שאני צריך לעזור לו, שיחזור עם משהו לבית הסוהר, והלכתי לקנות מנה.
"בעיתון כתבו שהלכתי לקנות לו בורקס, אבל זה היה סמים. הוא ישב אצלי בדירה, הוא והחברה שלו ואיריס. כנראה התעכבתי, כי זה לא היה כל הזמן בהישג יד. מפה לשם, משם לפה, חזרתי הביתה, ואני רואה פתק על הדלת, מאיריס: 'נסענו להביא בגדים. אנחנו תכף חוזרים'. הוא, כנראה, שחרר בדרך את זאת שהייתה איתו, הגיע לבית של ההורים שלו, ואז קרה מה שקרה. הוא ניסה לאנוס את איריס. לא היה חסר לו בחורות, אבל הוא תמיד אהב בכוח".
איך ידעת שזה מה שקרה? "היא באה ואמרה לי", סיפר. "ניסיתי שהיא תבטל את התלונה, כי פחדתי שאם אני אראה אותו אחרי זה, זה ייגמר לא טוב, ואז פתחו נגדי תיק על הדחת עד. נפגעתי ממה שעשה, אבל בגלל שהייתי מכור, לא התאים לי שהיא תתלונן. איריס אמרה לי: 'זה החברים שלך'. למחרת זוהר התאבד".
הסתקרנתי לדעת מה הרגיש כששמע שארגוב התאבד. "לפני שהתאבד, זוהר אמר לאחותו: 'תגידי לישי שזה לא יפה מה שהוא סידר לי'", אמר. "אנשים שהכירו אותו מקרוב ידעו שלא הפלתי אותו בפח. תשמע, זה הציק לי באיזשהו מקום, אבל גם בגלל המצב שהייתי ובגלל החומר ועולם הפשע, זה גם קומם אותי. הוא עשה דבר לא יפה".
שבועיים לפני הפגישה שלנו, לוי הופיע באירוע משפחתי בירושלים. הוא עשה כאלה הרבה: בשישי-שבת, כמעט באשמורת האחרונה של הלילה, הוא הופיע בשני מועדונים בפתח תקווה. אחד מהם היה "החווה". הקהל אהב אותו מאוד. מחא לו כפיים בהתלהבות. שעה ועוד קצת של הופעה, ושאול לקח אותו הביתה, לאיריס.
נתי אחיו, זמר מוכשר ומבטיח, הוציא אז תקליט בחברת תקליטים ממוסדת, הליקון, אבל ישי לא קינא בבחירה הזאת. "לא הייתי שש להיות שם, כי אני זמר בפני עצמי", התגאה. "אני לא צריך חברה כמו הליקון שתעלה אותי או תפרסם אותי. כל מה שאני אעשה, יצליח או מצליח. הפלוס היחידי שיש בהליקון הוא שהיא חברה גדולה, שמשקיעה ביחסי ציבור, בפרסום. חוץ מזה, יש לי את האנשים הקבועים שאני עובד איתם שנים. עכשיו זה אשר ראובני. כל מה שאני רוצה, אני מקבל לתקליטים שלי".
מה החלום הבי גדול שלך כזמר שאלתי. "להגיע הכי גבוה שאפשר, למרות שהארץ שלנו זה בסך הכול מטר על מטר", אמר. "אני רוצה להגיע למצב שבהופעת יחיד שלי אני אצליח לרתק את כולם לכיסאות, לתת להם לשבת ורק להקשיב".
ומחוץ למוזיקה?
"להיות מסודר, שלא יחסר למשפחה שלי כלום. לפני הכול, שיהיו בריאים ויהיה להם הכול".
הרבה מספרים שהם הפסיקו עם הסמים ולא עומדים במילה שלהם. פעם סיפרת שאתה נקי, כשכבר היית שוב חזק בפנים. אפשר לסמוך על המילה שלך עכשיו?
"תשמע, אין ביטוח בקטע הזה, ואת זה כל בן אדם נקי יגיד לך", אמר. "מה שכן, יש לי את הרצון, המשמעת העצמית ועזרה מחברים. הייתה איזה פעם או פעמיים שהיה לי דודה, כמיהה לסם. בקטע הזה אתה לעצמך. או שתחזור לנייר או שתרים צלצול. אני צלצלתי למרכז".
הדרך אל הגאולה הייתה מלווה גם בהמשך בנפילות, אבל המוזיקה שלו ואהבת הקהל הגדולה אליו, היו השכפ"ץ שלו. בשנת 2005 נאשם כי איים על אשתו, בפעם השנייה. הפעם אמר לה שאם לא תעביר לו כסף מהוריה, יצית את הדירה, וכך עשה. השנים שעברו מאז עשו לו טוב. שמו כבר לא נקשר בעיתונים לאלימות ולסמים, אלא בעיקר למוזיקה. הוא המשיך להוציא שירים שזכו להצלחה גדולה, כמו "תלתלים", "ליסה ליסה", "חדר משלו", שכתב לו ארקדי דוכין, "האחת שלי", "נתיב ייסורים", "את", שהקדיש לו עמיר בניון. הוא הופיע בעצרת השלום בה נרצח יצחק רבין, וידע היטב מה שוויו. "לפי דעתי יש לי, בצניעות, את השירים הכי יפים. אם מישהו חולק עליי, זה גם בסדר", אמר ליערה יעקב בכתבה שפורסמה לפני חמש שנים במוסף "7 לילות". כששאלה אותו על השיר "שועל קרבות", אמר: "כשכותבים עליי שועל קרבות זה משהו, זה מנפח את החזה".
זה שיר על מכור לשעבר לסמים. "היה מסובך עבורך לשיר אותו?", הוא נשאל. "אני תמיד רוצה לדבר על זה. שלא אשכח מאיפה באתי", אמר. "ישי לוי זה כבר ספר פתוח. אבל בראיונות פשוט נמאס. חאלס. אני כבר נגעל לדבר על זה. באמת. תשמעי, אני מוזיקאי מאוד טוב, זמר מאוד טוב, עושה חומרים שאף זמר בארץ לא עושה, ואני אומר את זה בפה מלא, אז למה כל הזמן ליפול למלכודת הזאת? קודם כל שואלים על סמים. אחר כך על הזמר שבי. חאלס".
