אחרי שלב חמישי מקרטע במיוחד ביקום הקולנועי של מארוול, מגיעה החבורה הכי פחות צפויה לנסות ולהציל את המצב. "ת'אנדרבולטס", הסרט החותם את השלב, לא עוסק בגיבורים המלוטשים והנוצצים אלא באלה שנפלו בין הסדקים: אנטי-גיבורים, מנודים וכושלים, והפעם הם שצריכים להציל את העולם – ואולי גם את מארוול עצמם.
ראיון עם כוכבות הסרט "ת'אנדרבולטס"
החבורה כוללת את ילנה בלובה (פלורנס פיו), אלכסיי שוסטקוב/השומר האדום (דייויד הארבור), באקי בארנס (סבסטיאן סטאן), גוסט (האנה ג'ון-קיימן), טסקמאסטר (אולגה קורילנקו), ג'ון ווקר/קפטן אמריקה הכושל (וואייט ראסל) ובוב (לואיס פולמן). כשהם מגלים שוולנטינה אלגרה דה לה פונטיין (בגילומה של ג'וליה לואי דרייפוס), שלחה אותם למשימת התאבדות, ולא למשימה חשאית כביכול לטובת הביטחון הלאומי כפי ששווק להם, הם יוצאים למסע שמחייב אותם להתמודד לא רק עם אויבים מבחוץ אלא גם עם השדים האפלים מבפנים. האם החבורה הכי שבורה במארוול תצליח לעבוד ביחד ותוך כדי לחבר את המעריצים ליקום מחדש? ובכן, הביקורות הראשונות לסרט טוענות שכן ומדובר בסרט הטוב ביותר של מארוול מזה שנים, וגם כותבת שורות אלה מסכימה איתן.
אז איך כל זה קרה? בריאיון בלעדי ל-ynet שמתקיים בלונדון, ג׳וליה לואי דרייפוס טוענת שמבחינתה, סוף-סוף נתנו לדמותה של ולנטינה מספיק בשר שהיא תוכל לנעוץ בו את שיניה. "זה הביטוי שהשתמשתי בו לאורך כל הראיונות הבוקר", היא מודה. "סופסוף נתנו לי עם מה לעבוד וזו הייתה ארוחה מאוד טעימה".
למי שצריך סדר בתפקידה של ולנטינה אלגרה דה לה פונטיין, נזכיר שוואל היא אחת הדמויות המסתוריות והמרתקות ביקום של מארוול. היא הופיעה לראשונה בסדרה "הפלקון וחייל החורף" (2021), ומאז צצה גם ב"האלמנה השחורה" וב"הפנתר השחור - ווקאנדה לנצח". היא זו שבעצם גייסה את חברי הצוות, אבל לא ממניעים נאצלים כמו הצלת העולם, אלא מתוך אינטרסים פוליטיים ואישיים - וזו הפעם הראשונה שהיא מקבלת את קדמת המסך, כך שהקהל לומד יותר מי היא ומה מניע אותה.
דרייפוס גילמה במשך מספר עונות את סלינה מאייר, סגנית-הנשיא שהפכה לנשיאה בסדרה עטורת-השבחים "ויפ", ופה היא מגלמת את דה פונטיין, העומדת בראש ה-CIA. כמי שגילמה גם אנטגוניסטית וגם פוליטיקאית, היא יכולה לזהות את הקווים המקבילים בין השניים. "הקווים היטשטשו", היא מסכימה בשיחה איתה. "בעיקר באקלים הפוליטי של היום. ואל עובדת קשה עבור שליטה וכוח. היא מכונה שרעבה לכוח והיא מוכנה לעשות הכל כדי להשיג אותו, היא רגילה להצליח".
לוואל יש יכולת מרשימה שלא לתת לקולות מבחוץ להשפיע עליה. היא משתיקה אותם. האם גם את כזו?
"זה לגמרי כישרון והיא ממש מסוגלת לעשות את זה. היא עומדת מול כולם כשאנשים מנסים להפיל אותה והיא מנצחת. או לפחות היא חושבת שהיא יודעת איך לנצח. בנוגע אליי, ברור", היא צוחקת. "גם אני משוגעת תאבת-כוח".
פלורנס פיו ודייויד הארבור חוזרים גם הם ליקום בתור ילנה בלובה ואלכסיי שוסטקוב. שהופיעו לראשונה יחד ב"האלמנה השחורה". שם נחשף קשר האב-בת המורכב שלהם, קשר שנולד מתוך שקר וסוחב איתו כאב, טראומה ותסכול. השניים מספרים כי כמו לדרייפוס, ניתנה להם ההזדמנות לצלול פנימה ולהרחיב את העולם הפנימי של הדמויות שלהם. פיו מגלה שכשקיבלה את התסריט לידיה היא ממש הופתעה כי היה בו הכול מבחינתה, דבר שריגש אותה באופן מיוחד. "היה בתסריט כל כך הרבה לב וכאב. דייויד ואני התרגשנו שיכולנו להיות מסוגלים לריב ולהתווכח אחד עם השני בדרכים ששני האנשים האלה היו עושים, ורצינו למצוא את המהות של מה שהם היו - ממה הם הכי נסערים, כלומר, מה הם באמת צריכים להגיד זה לזו? מה הם צריכים לשמוע? ובואו נוודא שאנחנו עושים את הצעדים הגדולים האלה ומכניסים אותם לסרט - וזה החלק המרגש, כשאתה מקבל את ההזדמנות להיות חלק מהיצירה והתהליך".
"בכלל, להיות מסוגלת לחזור ליקום של מארוול זה כבוד גדול ותחושה נפלאה, לדעת שהם רצו אותך בחזרה", היא ממשיכה, "ושהמעריצים רוצים אותך בחזרה, ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. והיכולת להחיות את הדמויות הגדולות האלה שוב וליצר קשת מורכבת עוד יותר עבור הדמויות שלנו. זה דבר שאני מאוד גאה בו".
הארבור מסכים עם פיו ומשתף שניתנה להם האפשרות להתעמק בתסריט, מה שלא תמיד קורה, כך שהם בילו כשבוע בהבנת התסריט, הדמויות והסצנות - וזה מאוד עזר בזמן הצילומים. "ג'ייק שרייר, הבמאי שלנו, ממש התעקש שנעבוד על הגישה שלנו לדמויות. ממש רצה שנשתלט על הדבר הזה, מה שהיה שימושי ומאוד מועיל כך שרוב ההכנה מבחינתי הייתה על פיתוח הקשת של הדמויות, כי אני חושב שהסרט הזה יקום או ייפול על מערכת היחסים המורכבת בין הדמויות שלנו. אז התפקיד שלנו, המשימה הקשה של העבודה שלנו, הייתה פשוט להחדיר לדמויות הרבה לב, הומור, חיים ונשמה".
בעידן שבו סרטי גיבורי-על עוסקים בעיקר בכוחות-העל ובקרבות גדולים מהחיים, "ת'אנדרבולטס" מביא איתו משהו אחר: מבט נוקב ואנושי על שברים פנימיים, על צלקות נפשיות עמוקות שהדמויות סוחבות כמו גם מבט על תחושות של כישלון, חוסר שייכות, טראומות-עבר ואשמה. הסרט נוגע בלא-מעט נושאים שקשורים לבריאות הנפש כשאחד מהם הוא הנושא של בדידות.
יש בעולם מגפה שקטה של בדידות ובידוד שלא מדוברת מספיק, ואילו בסרט הנושא מאוד נוכח. מה דעתכם על כך ואיך זה מהדהד בכם?
"באמת יש ענין של בידוד", עונה הארבור. "כשהדמויות שלנו נפגשות, בהתחלה, יש הרבה שקרים שנאמרים ביניהם והרבה העמדת-פנים. לוקח להן זמן להגיע לאמת ולשתף במצב ובתחושות האמיתיות כי, לדעתי, הכול קשור לפחד ולבידוד של אנשים. אנחנו מרגישים שאנחנו לבד. המכשיר הסלולרי הזה שאנחנו מחזיקים כל הזמן ביד יכול להזמין אובר ויכול להזמין לנו אוכל, ואפילו יכול למצוא לנו דייטים. אפשר לעשות דרכו, כביכול, כל כך הרבה דברים - אבל הוא לא מספק את מה שבן אדם באמת זקוק לו על מנת באמת להתקיים; הצורך שלנו בחברה, במגע אנושי ופה הלב של הסרט מבחינתי".
"בואי ניקח כמטאפורה אפילו ביקור בבית הקולנוע", הוא ממשיך, "להיות עם קבוצה של זרים, לקיים אינטראקציה עם סדרן שלא מכירים, עם מוכר פופקורן, אנשים שיושבים לידך וחלק מריחים מוזר וחלק מתנהגים מוזר, חלק צוחקים וחלק בוכים. קשר אנושי, את מבינה? בדיוק מה שהמכשירים האלה לא נותנים לנו, ואני חושב שזו הסיבה שאנחנו רוצים להתבודד, כי אנחנו רוצים לשלוט בסביבה שלנו. ואני חושב שהדבר הנפלא בסרט, הנושא הנהדר שנמצא בלב-ליבו של הסרט, שהוא מסמן לנו שהחופש היחיד שלנו הוא בחברה, בקהילה ובקבוצות של אנשים, פשוטו כמשמעו, הוא להיות ביחד. תקשיבי, אני מאוד שמח שקלטת והעלית את הנושא", הוא אומר.
כשהארבור נשאל אם הוא חושב שהפופולריות של גיבורים לא-צפויים עולה באקלים הנוכחי - מכיוון שאנחנו מרגישים את הצורך להציל את עצמנו יותר מאשר להינצל על ידי מישהו אחר - הוא עונה כי הוא דווקא מרגיש שהסיבה להצלחה שלהן היא העובדה שאותן דמויות צפויות ולא בהכרח חביבות הן אלה שאפשר יותר להזדהות איתן ויותר לזהות את עצמנו. "אם אני ממשיך את הקו עליו דיברנו עכשיו שנוגע לבדידות וטלפונים האלה", אומר השחקן, "אני חושב שהרבה מהדברים שאנחנו רואים הם שקריים. זה מושלם מדי וזה חורק מדי וזה נקי מדי, והגענו לנקודה הזאת שבה כל כך הרבה אנשים סובלים מחוסר-ביטחון ומרגישים שהם לא עושים שום דבר נכון, והדבר היחיד שהם רואים בטלפון שלהם גורם להם להרגיש שהחיים שלהם לא יפים או צבעוניים או מושלמים כמו הפוסטים שהם רואים באינסטגרם.
"כשאנחנו צופים בדמויות שיש להן את הפגמים העצומים האלה ורואים אותן מנסות להבין את החיים ואת הסביבה, זה עוזר. כל כך התרגשתי להתמודד כאלכסיי עם השעמום שלו, עם מערכת היחסים הסבוכה עם הבת שלו, בדיוק בגלל שאלה לא נושאים סבירים לגיבורים, בגלל שהם לא נושאים חביבים שניתן להזדהות איתם. המשפט 'אנחנו צריכים להציל את עצמנו', מדאיג אותי כי אני באמת חושב שאנחנו צריכים להציל אחד את השני, ולא לשבת לבד בבית מול המסך. אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה וזו החרדה שהורגת אותנו. המוכנות לחשוף פגיעות על מנת למצוא קבוצה של אנשים שמוכנה לקבל אותי כמו שאני ומוכנה לראות את הטוב שבי, היא זו שיכולה להציל אותנו - וזו אחת הנקודות היפות ביותר בסרט".
האם אפשר לראות בזה שקבוצה של גיבורים לא צפויים הם אלו שמצילים את האנושות, אמירה פוליטית על מה שקורה עכשיו בעולם באיזו שהיא צורה?
"הנטייה שלי כאמן שמתעניין בתרבות היא להסתכל מעבר לפוליטיקה", עונה הארבור. "לדעתי, תרבות מייצרת פוליטיקה ומייצרת קבוצות שונות של אנשים, מה שמביא אותי שוב לנושא שנגענו בו קודם: יש הרבה בידוד שקורה, וכשאתה מבודד, אתה חושש מהאחר. כשאני לבד עם עצמי ולא מתקשר עם אנשים, כולם הופכים לבוגימן מפחיד. אבל אם אתה מייצר אינטראקציות אז אתה פתאום רואה שכולנו בני אדם, הפחד מתחיל להצטמצם והמחשבה מתחילה להתרחב. בידוד מוליד בוז לאחר ופחד מהאחר, ומייצר בידול והפרדה. אז אני חושב שהגישה בסרט היא להסתכל על הנושא על הבדידות והפחד ועל הריק הגדול הזה, דרך פריזמה של דמות מורכבת ועשירה כמו ילנה, ולראות שאם לא נרשה לעצמנו להיות פגיעים מספיק כדי לבקש עזרה אחד מהשני - ניבלע על ידי פחד וריק. שוב, עניין יותר תרבותי מפוליטי".
"אני מניחה שאתם יודעים שעשינו את הסרט הזה בשנה שעברה, ומאז, כל כך הרבה דברים התפרצו במרחבים שונים כל כך", אומרת פיו ונראה שהיא שוקלת את מילותיה. "מה אנחנו מנסים לומר על העולם כרגע? מי אנחנו? ממי אנחנו מנסים לבקש עזרה? אני לא יודעת. כן, זה היה יכול להיות נפלא אם הייתה לנו חבורה של אנטי-גיבורים שיבואו ויצילו את המצב. אני מניח שהתשובה הקלה ביותר היא שזה עלינו. אנחנו צריכים להציל, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להשתנות, אבל ברור שזו תקופה מאוד רגישה".
"קשה מאוד לדעת מה ואיך לעשות. אני חושבת שאחד הדברים שנגענו בהם הרבה בריאיון הזה הוא הבדידות, הדרך שבה הטלפונים שלנו גורמים לנו להרגיש, הדרך שבה זה גורם לנו לפחד מהגרסה שלנו של האויב", היא ממשיכה, "ואחד הדברים שאני יודעת, שהייתי באמת רוצה לנסות ולעשות, הוא להבין יותר. להבין את כל הצדדים, ולא רק להצביע באצבע מאשימה ולומר, 'ובכן, בגלל שאני לא מסכימה איתך, אתה עכשיו מגורש מהאוזניים ומנקודת המבט שלי'. אני חושבת שהבנה וסבלנות ורכות והכלה זה מה שצריך עכשיו, אבל אין ספק שהמצב מפחיד ורגיש, והלוואי ובאמת היינו יכולים לפתור את הבעיות בעולם".
