מידה מסוימת של זחיחות שורה על הסרט "סורי, בייבי" (Sorry, Baby) שכתבה, ביימה ומשחקת בו בתפקיד הראשי, אווה ויקטור. הוא עוסק בתקיפה מינית, טראומה, אימהות, ולקרוא את "לוליטה" בניו אינגלנד באותה מידה של הומור רציני שזיכתה אותו בפרס התסריט בפסטיבל סנדאנס האחרון – תו תקן לסרטים שרוצים ומצליחים לשאת חן בעיני חסידי תרבות ה-woke. יש בו גיבורה לבנה, חברתה השחורה שהיא גם לסבית, גבר לבן תוקפן שהוא גם גרוש, וגבר צעיר ומהוסס שזהיר בענייני איבר מינו. אפילו צ'אט לא היה מצליח ליצור עולם דימויים פמיניסטי תקין יותר.
"סורי, בייבי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
הסרט מחולק לפרקים שאינם מובאים בהכרח בסדר כרונולוגי, וכל אחד מהם נהנה מכותרת מעט אניגמטית כמו "השנה עם הדבר הרע", שגם זו דרך לתאר את החוויה הטראומטית שעוברת הגיבורה, אגנס, במהלכה. באופן שיש בו משהו משונה, בתור סרט שעוסק בתקיפה מינית – "סורי, בייבי" הוא סרט מהנה למדי. כמובן, אם לוקחים בחשבון שהיוצרת שלו בנתה אותו כך שכל אחת מהאפיזודות שלו מציבה אותה, ואותה בלבד, במרכזה. בתחילת הסרט היא מתגוררת לבדה בבית בלב היער שאליו מגיעה חברתה מתקופת הלימודים, לידי (נעמי אקי, וויטני יוסטון ב"וויטני"). אגנס אפופה מחשבות אובדניות, ומפגש עם כמה מחבריהן לקולג' רק מבהיר לנו עד כמה היא רדופה ממה שקרה אז, שיתברר בהמשך.
הסרט אינו חושף דבר וחצי דבר על אגנס. כל מה שהוא מראה לנו הוא חיי הקולג' שלה שאותם היא מעולם לא עזבה. שם היא מסיימת את כתיבת התזה שלה על אומנות הסיפור הקצר, שם היא מלמדת את "לוליטה" – ואם לשפוט על פי התובנות שעולות במהלך השיעור, היא לא מורה מבריקה במיוחד – ושם היא נאנסת על ידי המנחה שלה (לואיס קנסלמי) בסצנה שמזכירה את "פרנזי" של היצ'קוק. אנחנו לא רואים מה קורה, והמצלמה נותרת מחוץ לבית רק כדי לאפשר לנו לחוות את האימה מרחוק. המילה "אונס" עצמה מקבלת בסרט הקשר כמעט בירוקרטי – כאשר הרופא שבודק את אגנס אחרי התקיפה משתמש בה בדרך נטולת-אמפתיה. אחר כך, רשויות האוניברסיטה יגלו אותה מידה של אדישות מהטעם הפשוט שהתוקפן הגיש את התפטרותו לאלתר ולא הותיר להן יותר מדי מה לעשות.
"סורי, בייבי" אינו דרמה משפטית או סיפור של נקמה. בשלב כלשהו אגנס אף תודה שאין לה עניין להעניש את מי שתקף אותה, אלא שרק יפסיק לעשות את זה – וכלא הוא לא הפיתרון. מדוע היא סבורה כך? הסרט לא מסביר, וזו רק אחת מהסיבות שהוא מותיר אחריו תחושה של שרירותיות. הכנסתה אל הסרט של סיטואציה משפטית שבה אגנס מעורבת – היא נבחרת לשמש כמושבעת, ואפילו משתעממת מול הדרמה המשפטית הקלאסית של סידני לומט, "12 המושבעים" שהיא צופה בה בטלוויזיה – רק תורמת לשרירותיות הזאת.
העולם שהבמאית-תסריטאית ויקטור בוראת בסרט הוא של גברים שאף אחד מהם הוא לא משהו באמת – האחד הוא טורף מיני, האחר, שהוא השכן הביישן של אגנס (לוקאס הדג'ס, "מנצ'סטר ליד הים"), נמצא שם על תקן יזיז, והסרט כמהּ לאוטופיה שבה נשים ישמשו משענת זה לזו: לידי ובת זוגה לאגנס, ואגנס כמעין מלאך חומל לבת התינוקת שלהן. היא זו שאומרת לתינוקת עד כמה העולם שלנו רחוק מלהיות מושלם ומאחלת לה בהצלחה בהמשך חייה. כל זה קורה בזמן שלידי ובת זוגה הולכות אל המגדלור הסמוך, כמה וירג'יניה וולף מצדן - חוץ מזה שסמל פאלי צריך בכל זאת להיות שם, מרומז או שלא, במרחב האוטופי-נשי הזה.
הביקורת האמריקאית השתטחה אפיים ארצה מול הסרט והבמאית-תסריטאית-שחקנית ויקטור שהחלה את דרכה ככותבת ועורכת באתר הפמיניסטי סאטירי Reductress, ומעדיפה שיפנו אליה בלשון רבים. מאוחר יותר, היא-הם הפכה לכוכבת טוויטר. כקולנוענית שזהו סרטה הראשון, מצאתי את הסרט שלה טובל בעודף שביעות-רצון עצמית. כשחקנית, היא מפגינה מודעות יתר להופעתה, כך שאפילו סצנה אינטימית שאמורה להיות קורעת-לב שבמהלכה אגנס מספרת, בעודה ישובה באמבטיה, מה קרה לה באותו ערב אצל המנחה שלה - מעוררת ניכור מעצם המלאכותיות שלה. יש משהו לא נעים באופן שבו הסרט הופך את הטראומה לרצף של סיטואציות מעייפות לעיתים ומתפנקות.
ישנן ב"סורי, בייבי" כמה סצנות כתובות ומבוצעות היטב. אחת מהן היא זו שבה אגנס בהתקף חרדה פוגשת בזר סימפטי (ג'ון קרול לינץ') שמרגיע אותה ומכין לה כריך, ויחד הם יושבים והוא מספר לה על בנו והיא על עצמה. זהו סרט שהוא קלישאה של קולנוע עצמאי מחושב – תקין פוליטית, פמיניסטי להפליא, אקסצנטרי במידה, ורלוונטי לעידן ה-MeToo. הסרט מתהדר בשמו של בארי ג'נקינס ("אור ירח") כאחד המפיקים, וב-A-24 כחברת ההפצה. ישנה בו מידה לא-מבוטלת של כישרון, אבל כאשר היוצרת מאוהבת יתר על המידה בעצמה ובדמותה – הכישרון הזה הופך לסוג לא נעים של רברבנות. לשם מה צריכה ויקטור את הסצנה שבה אגנס מוצאת חתלתול חמוד ומבריחה אותו לסופרמרקט רק כדי להתגלות על ידי הקופאית? היא לא. אבל הסצנה הזו מאפשרת לה לסחוט עוד קצת את הלימון שהוא דמותה המוזרה-משהו.
ויקטור בהחלט מהלכת פה על קרח דק, בסרט שעוסק בתקיפה מינית ובה בעת הוא גם "נחמד". קשה שלא להעריך את הניסיון הזה, אבל הייתי מצפה שהסרט הזה יהיה קצת פחות נחמד ושרירותי ויותר מעניין ומשמעותי.
