אוהבים לאלתר מתכונים? יופי. "סירנות", הדרמה המעט-קומית שעלתה בשבוע שעבר בנטפליקס היא דוגמא לשעטנז ניסיוני של חומרי הגלם האהובים על ענקית הסטרימינג: כמה שמות בוהקים מהוליווד, קורט מיסטיקה שנבזק פנימה, דמויות עם טראומות-עבר (רצוי ניצול מיני), חיים של עשירים שמצטלמים טוב על רקע של טבע מהפנט, ומעין לקח מיתולוגי – אמירה נבונה על חיינו שאולי תקנה לה נופך עמוק יותר בפיץ'.
"סירנות" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ג'וליאן מור היא מיקיילה, אשתו של מיליארדר שקר כלשהו, פיטר (קווין בייקון), והיא מנצלת היטב את העושר שזכתה בו. היא אובססיבית לחיות בר ובעיקר בזים, ומשקיעה מאמצים בהצלה שלהם, אבל סובלת – או נהנית – גם מכל המניירות האחרות, כמו קטנוניות-יתר בנוגע לשייק הבוקר שלה. כמו כל אדם עשיר מאוד מיקיילה צריכה לצידה מישהו שיסדר אחריה או לפניה, ולכן יש לה צוות עצום שנועד לטפל בה ובאחוזה שבה היא גרה. ייתכן – זה נרמז אבל הסדרה לא מפתחת את הרעיון הזה - שיש לה גם איזה כוח מאגי על האנשים שגורם להם לעשות כרצונה. כמו כן יש לה את סימון (מילי אלקוק, "בית הדרקון"), העוזרת האישית שכל ישותה מוקדשת לבוסית שלה, עד כדי מחיקת האישיות שלה עצמה.
אל תוך השלמות האסתטית הזאת קורסת יום אחד אחותה הגדולה של סימון, דבון (מייגן פאהי הנהדרת מ"הלוטוס הלבן"), שאי שם במקום אחר כורעת תחת עול הטיפול באבא שלה ושל אחותה, שסובל מדמנציה. היא נוחתת באחוזה כדי לברר מה הסיפור עם אחותה שלא עונה לה לטלפונים, אבל שולחת לה עציץ של פרחים אכילים. מה שהיא מגלה גורם לה להאמין שסימון היא מעט שטופת-מוח. בדרך היא מגלה גם כמה דברים על עצמה, מטפלת בהתמכרויות שלה (שמשורבבות לתסריט באופן די מאולץ) ומה שנקרא בלעז, עוברת תהליך.
הסוף של הסדרה בת חמשת הפרקים הארוכים הוא מוזר, טלנובלי וחסר-היגיון שכנראה נועד רק להצדיק את התמה המיתולוגית שעליה הסדרה מתבססת. הקתרזיס הוא קלוש עד לא קיים. כששתי מאסטריות כמו ג'וליאן מור ומייגן פאהי מעורבות בזה, צריך להיות באמת בעל כוחות על-טבעיים כדי להרוס את זה כל כך יפה.
מי שעומדת מאחורי הסדרה היא מולי סמית' מצלר, שהביאה לפני כמה שנים את "עוזרת בית" הלא-רעה לנטפליקס. את "סירנות" היא ביססה על מחזה שכתבה בעשור הקודם, בשם Elemeno Pea. ניכר הרצון של מצלר לעסוק בחומרים אנושיים ארכיטיפיים כמו הרס עצמי באמצעות תשוקה או פיתוי וחמדנות, או סתם הבדלי מעמדות והקושי של נשים בחברה גברית, אבל במבחן התוצאה היא לא מצליחה להעמיד את הדבר הכי חשוב: סדרה מעניינת שלצופה יהיה אכפת מהדמויות שלה. הן, הדמויות, נראות כאילו יש להן משהו חשוב להגיד אבל הן מעולם לא אומרות אותו, ואם הן כבר אומרות משהו זה נראה כמו כל כך הרבה דברים שנאמרו כבר, שקשה לפתח אליו אמפתיה.
גם הניסיון למזג בין קומדיה לדרמה עובר כגס ומלאכותי. יש לא מעט פאנצ'ים סבירים אבל הדמויות הנשיות סובלות מהצגה שהיא לפרקים קריקטורית וחד-מימדית, ולפעמים דרמטית מאוד (ועדיין חד-מימדית, מעשה שטן). באופן טבעי "סירנות" סובלת ממחלה מוכרת של דרמות שהתסריטאי שלהם לא היה מחובר מספיק לאמירה שלו – הדמויות משנות את טבען בהתאם לצרכי התסריט, לפתע הן הופכות מודעות ותבוניות ולהיפך, ותלאות החיים נפתרות במחי יד.
העובדה היא שההיצע הטלוויזיוני בחיינו הולך ומתעצם, אבל הזמן שלנו מוגבל. כבר לא מספיק שסדרה תהיה סבירה כדי שתצדיק את הצפייה בה – סף הכניסה לזמן הפנוי שלנו הולך ונעשה גבוה ומחמיר יותר. ביקום הנוכחי "סירנות" היא סדרה סבירה מינוס, מה שאומר שהיא כנראה לא תעבור את הסלקציה ותישאר בחוץ. אין צורך לרחם עליה, נטפליקס כבר עובדת במטבח על מתכון חדש.
