דון טוליבר – Octane
בזמן שההיפ-הופ טובע במלחמות אגו, והטראפ הסתבך בתוך הנזלת של עצמו, דון טוליבר ביסס את עצמו בתור הדבר הכי חמוד ומתגמל בשני הז'אנרים; קצת כמו חייזר שהגיע לכדור הארץ ולא מבין למה כולנו לא יכולים פשוט לקחת כמה טריפים ולהסתדר. לא פלא שהאלבום החמישי שלו, שיצא בסוף החודש הראשון של השנה, הוא גם הכי מצליח עד כה: קול, כיפי, סקסי, קצת משונה ומאוד לא אגרסיבי. חבל שהעולם כולו לא לוקח אותו לריאות. עינב שיף
סליייטר - Dance...
השיר Dance… של סלייטר, שפותח את האלבום שלה WOR$T GIRL IN AMERICA, נפתח בדקה של זמזום בלתי נסבל, כמו יתוש שמתעופף ליד האוזן בלילה ברגע שכל מבוקשנו הוא להירדם. אבל אז, במכה אחת, הביט נכנס ומתברר שלפנינו שיר פופ מלוכלך ואדיר. דמיינו את הטינופת שנדפה מקשה של העשור הקודם עם ביטים שנלקחו מהאלבום brat של צ׳רלי XCX. יש כבר טרנד בטיקטוק, ויש כבר הופעות בטלוויזיה ובפסטיבלים בארצות הברית. סלייטר, כוכבת פופ שטרם פרצה, הצליחה לייצר את מה שרבים כבר הכתירו כהמנון הקיץ, כולל כותבת שורות אלה. כן, דווקא בגלל הזמזום המעצבן הזה. סלייטר מסכמת הכול בפזמון, ״אני די שונאת אותך, אבל זה לא משנה - תנו לי לרקוד״. שירה נאות
פול מקרטני – The Boys of Dungeon Lane
ככל שאתה מתבגר, כך עולה העיסוק שלך בעבר. בדרך כלל נוסטלגיה היא נוסחה שעובדת מצוין, למרות נטייתה הטבעית ליפות דברים שבשעתו נראו קצת אחרת. פול מקרטני של 2026 מציע לאורך השירים המרכיבים את אלבומו שיצא לאחרונה, The Boys of Dungeon Lane, קצת משניהם. באופן מעט ממזרי הוא עומד יפה במשימה, כנראה גם בשל המטען רב השנים שאיתו מגיע המאזין, שיודע בתוך תוכו שכנראה לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לשמוע אלבום חדש מאת אחד מגדולי כותבי השירים בהיסטוריה. אנדרו ואט, מפיק האלבום, שגם השתתף בכתיבת ארבעה מ-14 השירים שכאן, מנציח עבור מקרטני תמונת מצב מעודכנת הנשענת על העולם הישן. אבל ואט גם מספק עבורו מעטפת תומכת שלא מתפזרת בים הסגנונות של מקרטני, כזו שמצליחה לבלום את הנטייה של חבר הביטלס לשעבר, לגלוש לסנטימנטליות גם היכן שלא ממש צריך. ולמרות שמבחינת ווקאלית מקרטני רחוק משיאו, הוא עדיין מצליח להפעיל את הקסם המסתורי שלו. אמיר שוורץ
פרד אגיין - USB
בשנים שחלפו מאז הפריצה שלו, פרד אגיין הצליח להמציא את עצמו מחדש והשתדרג מעמדה של אמן כמעט גימיקי שפרץ ברשת למפיק מוביל מבוקש שכל הוצאה חדשה שלו ממציאה ומתיכה מחדש ז'אנרים. בשונה מהיומנים המוזיקליים שהוא היה יוצר באמצעות קטעי אודיו שאצר מרחבי האינטרנט, האלבום USB הוא יצירה מקורית, בועטת ולא תמיד קלה לעיכול - עד שהיא הופכת ממכרת לחלוטין. ראו הוזהרתם. המלצת בונוס: אם עוד לא האזנתם לסט המשותף של פרד אגיין עם תומאס בנטלר מדאפט פאנק - אתם מפספסים בענק. עומר טסל
אלדוס הארדינג – Train on The Island
האלבום החמישי של אלדוס הארדינג הניו-זילנדית הוא לא רק הטוב ביותר שלה, אלא מהבודדים ב-2026 שראוי לתואר "יצירת מופת": אוסף שירים שלם וכמעט מושלם, שמציג לראווה את אחת הכותבות הטובות ביותר ובעיקר המקוריות והבלתי ניתנות להגדרה כרגע באינדי כשהיא בשיאה, גם תודות לעבודה הרצופה (אלבום רביעי) עם המפיק ג'ון פאריש, שידוך אידיאלי לאור העבודה שלו עם פי-ג'יי הארווי בעידן הפוסט-דיסטורשן שלה. בעבר הארדינג הגדירה את עצמה בתור "ג'ים קארי של האינדי", בגלל האופן הייחודי שבו היא משחקת עם הקול שלה, "כמו שפה או לבוש". אחרי אלבום כזה, אפשר לסכם שהיא פשוט אלדוס הארדינג של האינדי: אין עוד אחת כזאת. עינב שיף
מוריסי - Make-Up Is a Lie
על העטיפה של Make-Up Is a Lie, מוריסי מצולם עם פה פעור ועם ידיים חצי מונפות באוויר. במבט ראשון קשה לענות להשיב מדוע. ייתכן שהמוזיקאי הבריטי עדיין כועס על העובדה שיציאת האלבום הזה התעכבה במשך זמן כה רב, או שאולי הוא דווקא המום מכך שהיצירה האחרונה סוף-סוף זכתה לראות אור. במהלך ההאזנה הראשונה לאלבום, קצת קשה לגרש את תחושת התמיהה הזו, והיא ממשיכה לרבוץ על המאזין גם בסיבובים הבאים עם Make-Up Is a Lie. ועדיין, המחצית הראשונה כאן היא אחת מהפתיחות היותר מוצלחות של מוריסי מאז שיצא לקריירת הסולו שלו. חבל רק שהמחצית השנייה קצת פחות אחידה. ולמרות ירידת המתח, אפשר לאתר גם בה כמה פנינים: למשל את Zoom Zoom the Little Boy עם הגיטרה הטובה של ג'סי טוביאס, Lester Bangs החריף המוקדש למבקר המוזיקה המיתולוגי וגם את The Monsters of Pig Alley החותם והמעולה שמהווה תזכורת לימי הסמית'ס. אמיר שוורץ
פיבי ברידג׳רס - Lost Boys
שש שנים עברו מאז אלבום הקורונה המושלם של פיבי ברידג׳רס, Punisher, שגרף שבחים והעמיד אותה בליגה משלה באינדי האמריקאי. מאז היא חיממה את טיילור סוויפט ואף הייתה הזמרת המעוטרת ביותר בגראמי של 2024. ואז, כשהכי היינו זקוקים לה - היא נעלמה מהרדאר לגמרי. בלי פוסטים ברשתות החברתיות, בלי צילומי פפראצי, בלי שום עדכון על מעלליה. גולשים בטיקטוק עדכנו שהם ראו אותה מדי פעם בשיעורי יוגה בלוס אנג׳לס ושהיא נראית מאושרת. יש גם שמועה על זוגיות יציבה עם הקומיקאי-מוזיקאי בו ברנהם. הכול השתנה לפני חודשיים, כשבעיירה קטנה בניו מקסיקו הופיעו פתאום פוסטרים להופעה שלה שתתקיים באולם קטן באותו הערב - וכך היא הודיעה על חזרתה לבמות. אחרי חודש של הופעות פופ-אפ קטנות בארצות הברית, בכולן הקהל נדרש שלא להשתמש בטלפונים סלולריים ולא לתעד דבר, היא הודיעה על סיבוב הופעות עולמי וגדול שידבוק באותו קונספט.
באוגוסט יצא לה אלבום חדש בשם Lost Weekend, וסינגל ראשון מתוכו כבר יצא בסוף השבוע האחרון. Lost Boys הוא קאמבק נהדר שלה מבחינת כתיבה וסאונד, שילוב של אקזיסטינציאליזם וכיף של נעורים. זה שיר מרענן, וזה ללא ספק צפוי להיות הקאמבק המרענן של 2026. הזדמנות נדירה לחוות מוזיקה בדרך שחדשה לנו אנשי האייפונים. שירה נאות
רובין – Talk to Me
רובין לא מוציאה אלבום כל שנה וגם לא כל שנתיים, ולכן כשהיא כבר כן היא עושה את זה כדאי לשמור כוח ברגליים (או להיעזר באמצעים אחרים). אחרי ש-Dopamine העלה את הדופק לקראת סוף השנה הקודמת, Talk to Me פתח את 2026 בסערה ועכשיו, כשהשמש קופחת והרחבה מתמלאת, אפשר ליהנות ממנו עד שכבר לא צריך לדבר – רק לרקוד (ועוד כמה דברים). עינב שיף
פלי – Honora
שנים רבות לפני שפלי הפך לבסיסט המאוד תזזיתי של רד הוט צ'ילי פפרס, הוא היה ילד אוסטרלי שהעריץ את לואי ארמסטרונג וחלם להיות מוזיקאי ג'אז שמנגן על חצוצרה. לקראת יום הולדתו ה-60 שחל לפני כשלוש שנים, הוא רצה להגשים את חלום הילדות ולהקליט אלבום ג'אז. התוצאה, כפי שהיא השתקפה בעת ההאזנות ל-Honora, עדיין מפתיעה - גם חודשים לאחר צאתו. פלי לא רק התאמן במשך שעות על החצוצרה, הוא גם התערבב יפה בסצנת הג'אז של לוס אנג'לס כדי לגייס מתוכה שותפים ראויים לפרויקט.
51 הדקות הנהדרות המרכיבות את Honora, מציעות כמה מפגשי פסגה קטנים שכאלו. בין המוזיקאים שהוזמנו להשתתף נמצאים בין היתר תום יורק מרדיוהד ב-Traffic Lights, שנהנה גם מהפנדר רודס הסבנטיזי של נתנאל וולקוט מההרכב ברייט אייז, וניק קייב בקאבר מהורהר ל-Wichita Lineman שג'ימי ווב כתב במקור לזמר הקאנטרי גלן קמפבל. Honora מציג את סך ההשפעות של פלי ושל שותפיו, כשכל רצועה במסע הג'אז החופשי שלו, המשלב קצת ספוקן וורד, זורקת למקום אחר. אמיר שוורץ
אלואיז - My Man and Me
בשביל לחוות קיץ אירופאי לא צריך לעלות על מטוס ולהתבשל בגל החום הנוכחי, מספיק להרכיב אוזניות ולשים פליי על האלבום החדש של הזמרת-יוצרת הבריטית אלואיז, שכולו "שיר אהבה לאהבה", במילותיה. ב-My Man and Me, אלואיז בת ה-26 מתרפקת על רגעים מתוקים בין בני זוג אבל גם צוללת לשלבים מאתגרים יותר כשהיא מפלרטטת עם ג'אז, סול ורטרו-פופ. אם אהבתם את אוליביה דין ו"הגבר שהיא צריכה" - בטח תאהבו גם את המהדורה המחוספסת יותר. ואגב - שתיהן, כמו רבות וטובות (איימי וינהאוס, ריי, אדל ועוד ועוד) בוגרות הבריט סקול. זו האזנה שמגיעה עם תעודה. עומר טסל
קייסי מוסגרייב – Dry Spell
השנה היא 2026 ונשים שמעזות לבטא בשיר את רצונן בסקס – ולא בהכרח למטרות חתונה - עדיין מתקבלות בעין עקומה, בטח בז'אנר עם קהל שמרני כמו קאנטרי. אבל קייסי מוסגרייב לא הפכה לאייקון בעשור האחרון בגלל שנתנה למישהו להגיד לה על מה מותר ואסור לכתוב, ו-Dry Spell שלה הוא לא רק להיט מוצלח (מתוך אלבום מצוין בכלליות) אלא ניפוץ משמח וחשוב של טאבו החרמנות, כולל הווידוי האלמותי "אני יושבת על מכונת כביסה". אם למישהו יש בעיה - הוא מוזמן ללכת לשבת על משהו אחר. עינב שיף
וילי נלסון - Dream Chaser
לאחרונה, ומעט לאחר שחגג יום הולדת 93 (!), וילי נלסון הוציא אלבום סולו נוסף - ה-79 (!) שלו - Dream Chaser. עם כל הכבוד למספרים, אצל נלסון זו מעולם לא הייתה הכמות, אלא הדרך הפשוטה שבה הוא בוחר לפנות למאזין, כמו גם היכולת ללקט את החומרים הנכונים. כאן יש כמה דוגמאות שעולות כבר בהאזנה הראשונה, ובהן Fly Away שהלחין בובי ויטלוק, הקלידן האגדי של דרק והדומינוז שמת לפני כשנה, ו-I Can't Read Your Mind שלו היה שותף בוב דילן. האלבום היחסית קצר הזה, המשייט באופן טבעי במחוזות הקאנטרי, מציע גם חגיגה לא קטנה של גיטרות: חשמלית, אקוסטית וגם סטיל גיטאר. ב-After All, למשל, הן מנהלות דו-שיח חי עם הפסנתר הדרומי והמפוחית, והתוצאה היא פסקול קצר למערבון שכיף לצפות בו, ויותר מפעם אחת. אמיר שוורץ
גרייס אייבס – Girlfriend
רעיון לסטארט-אפ ישראלי: אפליקציה שתמצא עבורכם תחליף מוזיקלי לכל אמן או אמנית שלא מאפשר לשמוע את המוזיקה שלו למשתמשים ישראליים. מקרה לדוגמה: לורד חסרה לכם? ממילא מתגעגעים לדרמות הנעורים הסוחפות שלה מלפני שהתמלאה בחשיבות עצמית? קבלו את גרייס אייבס, שהאלבום השני שלה הוא יומן שבקלות יכול לעבוד גם כסדרת טלוויזיה, אבל הוא קודם כל מסע מוזיקלי בלילות שטופי חוויות ורגשות שעטופים בפופ-אלקטרוני אינטליגנטי ומדבק. עינב שיף
אוליביה רודריגו - You Seem Pretty Sad for a Girl So in Love
אלבום על מערכת יחסים ופרידה מאת כוכבת צעירה (עוד לא בת 24) לא נשמע מאוד מבטיח, אבל למרבה ההפתעה ב-You Seem Pretty Sad for a Girl So in Love אוליביה רודריגו התעלתה על עצמה, והצליחה לחקור את הנושא הכי חרוש אי-פעם ולייצר ממנו משהו חדש לגמרי. רודריגו, שהתפרסמה בסגנון פופ-פאנק כיפי ונערי, התבגרה כאן לסגנונות של ניו-וויב ופוסט-פאנק בהשראת להקות בריטיות - ואת חלקן היא אפילו מארחת - ע"ע רוברט סמית מהקיור.
גם בטקסטים רודריגו יצרה סיפור מאוד לא בנאלי על זוגיות לכאורה מאושרת - אלא שהדגלים האדומים ונורות האזהרה מסתתרים לאורך האלבום עד שברון הלב הכואב והבלתי-נמנע. האלבום הזה מצוין לא רק במונחי פופ, אלא במונחי כתיבה וביצוע כלליים, ובאמצעותו רודריגו מוכיחה שהיא לא משחקת במגרש של סברינה קרפנטר וטייט מקריי אלא פותחת שדה חדש משלה של כוכבת פופ-רוק מודרנית, כזאת שהיא לא רק קליפה ריקה - אלא מוזיקאית עם אמירה מקורית וקוהרנטית. שירה נאות
וינס סטייפלס – Cry Baby
אם האלבום של דון טוליבר (ע"ע) הוא חוצן שנחת לביקור עם שלט של "פניי לשלום", וינס סטייפלס הוא המקומי שיסביר לו שהוא מוזמן לנסות מאוחר יותר. לא רק ש-Cry Baby לא בורח מהחזיתות הבוערות של מלחמת התרבות והגזע (האלבום נפתח בשורה הקלילה "אימפריות בנויות על אדמה מוכתמת בדם"): הסאונד הרוקי יחסית של האלבום נשמע בפני עצמו כמו מחאה וסירוב להיתקע במשבצות. ואומנם מאוד לא נעים לשמוע תינוק בכיין, אבל במקרה הזה עדיף לא לנסות ולהרגיע אותו. עינב שיף
טורי איימוס - In Times of Dragons
הדבר הכי בולט ב-In Times of Dragons, האלבום שטורי איימוס הוציאה לאחרונה, הוא הפסנתר המאוד נוכח שלה. הוא זורח ב-Shush הפותח, עושה זאת בשיר הנושא המגיע אחריו ובהמשך גם ב-Gasoline Girls המצוין. בשיר השלישי, Provincetown, איימוס מדלגת בין הפסנתר לצ'מבלו, ודווקא על כלי המקלדת העתיק והעדין יותר, היא רושמת את אחד משיאי האלבום. זוהי אחת מהפתיחות היותר חזקות שאיימוס הציגה מזה שנים, וקולה הנוכחי והעמוק יותר בהחלט מעשיר את הדרמה, והשיר St. Teresa, אינו העדות היחידה לכך.
In Times of Dragons הוא אלבום פוליטי, ואיימוס בחרה להצמיד דימויים של דרקונים וזוחלים כמטאפורה לנשיא טראמפ, לאוליגרכים ולכמה מטייקוני הטכנולוגיה העשירים. למרות שאין סיבה לחמול על אף אחד מאלו, הישירות הזו לא תמיד מחזקת את הטענות המוצדקות בבסיסן של היוצרת, ובעיקר היא באה על חשבון על הכתיבה המסתורית שהייתה בעבר אחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. אמיר שוורץ
