לאלבום החדש והיפהפה של קותימאן ואלרן דקל קוראים Hope, וזהו גם שם השיר שפותח אותו עם פריטה אקוסטית פשוטה וחמימה. הקול העמוק של דקל מזכיר בשיר את היוצר הבריטי הנפלא מייקל קיוואנוקה, במיוחד כשהוא שר "אני רוצה להתפלל, אבל לא יודע איך". ובכן כמו ששת השירים האחרים באלבום (שזמין בשירותי הסטרימינג ויקבל גם גרסת ויניל), Hope דווקא עובד לא רע גם כסוג אחר של תפילה: אמצעי לפריקת רגשות כמוסים והבעת תקווה לעתיד טוב יותר.
הניגודיות בין השם האופטימי לטון המלנכולי כמו נכתבה במיוחד עבור תקופה מתמשכת של טלטלה וחוסר ודאות. יש רק בעיה אחת עם התזה: היא לא נכונה. "האלבום היה מוכן כבר באמצע 2023", מגלה דקל, "כך שהוא לא נכתב בעקבות כל מה שעבר על כולנו בשנתיים וחצי האחרונות, אבל הוא כן הושפע מדברים שקרו קודם. איבדתי את אבא שלי ב-2019, התקופה שבה כולם ישבו בבית בגלל הקורונה, תהליכים שעברתי עם עצמי עם הזמן והגיל. גם בעבודה עם קותי, זה לא שאני באמת יודע מה ייצא. בדרך כלל אנחנו פשוט נכנסים לאולפן, הוא משמיע לי משהו שעבר לו בראש ואני מאחוריו עם המחברת. זה להיכנס בכל פעם לעולם אחר".
אבל השם הוא עדיין "תקווה". זאת כמעט הצהרה פוליטית בימינו.
"מצחיק שאתה אומר את זה, כי השם של השיר מקרי לגמרי. לקותי יש קטע: לפני כל סשן הוא חייב לפתוח קובץ במחשב ולתת לו שם. לפעמים זה רצף אותיות ולפעמים זה רצף מספרים. אחר כך נותנים שם לפי מה שכתוב בשיר. הפעם הוא קרא לזה Hope, ויצא שזה התאים למילים. זה גם השיר היחיד באלבום שנשאר עם השם המקורי".
שיתוף הפעולה בין דקל לקותימאן הולך שנים אחורנית, כששניהם התבססו כדמויות מפתח בסצנת הגרוב הישראלית, שנולדה כמעט יש מאין לפני כ-30 שנה ומחזיקה מעמד באופן מרשים בלבנט שהולך ומאבד את מעט הצ'יל שעוד היה לו. כבר באלבום הקודם של קותי, Open, דקל היה המבצע בחמישה מתוך 12 הקטעים, ועכשיו השניים הלכו על שותפות מלאה ודי מתבקשת עבור שניים שהם חברים לפני הכול. "בוא נגיד ככה", הוא אומר, "אם תיקח 1,000 סשנים שלנו, אז כנראה שב-1,000 מתוכם תהיה בירה באולפן, קצת נשנושים, בעיקר בוטנים. לפני כמה שנים הקלטנו פרויקט בשם 'היביסקוס – סשן הבוטנים' בגלל התפקיד שלהם במפגשים שלנו. אנחנו גם באותו אזור פחות או יותר: אני גר במושב גיאה וקותי בצאלים".
"חבר התחיל לצאת עם אישה שהמשפחה שלה מקזחסטן במקור. הוא השמיע לה שיר שלנו והיא פתאום אמרה: 'כן, אני מכירה את זה. משדרים את זה בטלוויזיה ברוסיה ובמדינות אחרות מהסביבה'. מתברר שיש תוכנית מאוד מצליחה שם, מין 'הכוכב הבא' רק בגרסת הסטנד-אפ, ושם ניגנו שיר שלנו שתפס"
אתם נשמעים קצת כמו זוג, רק שבמקום הוצאת זבל ועשיית כלים יש מוזיקה וכתיבה. השאלה אם גם מתווכחים מדי פעם.
"שנינו מאוד לא ויכוחיים באופי. רוב הקריירה שלי מורכבת משיתופי פעולה, גם כסולן של פאנקנשטיין (Funk'N'Stein), אפשר להגיד שזה היה אני ושחם (הבסיסט שחם אוחנה, ע"ש). אני אוהב ונהנה להתארח בהופעות של אחרים. אף פעם לא היה לי את העניין הזה של 'אני צריך שיראו את השם שלי'".
ובכל זאת, אתה כבר לא ילד. איפה האגו כן בא לידי ביטוי?
"בהופעות שהן לא שלי, שאני רק אורח או מסתכל מהצד, יש את הרגעים האלה שאני רוצה את הקהל בידיים שלי. מתחשק לי להגיד 'תן לי אותם לכמה דקות, אני אטפל בהם'. הקורונה מהבחינה הזאת השפיעה עליי מאוד: פתאום הרגשתי כמה זה חסר לי".
פאנקנשטיין. מנביאי הגרוב המקומי
(צילום: ערן ג'גו)
דיברת קודם על הגיל. בן כמה אדוני?
"ממש לאחרונה חגגתי 50".
ויש אופנוע בחוץ?
"חבר שאל אותי אם עשיתי משהו מיוחד. אמרתי לו שהחלפתי מצעים".
הזמנה למוסקבה
מאז הפציע על הבמות עם פאנקנשטיין, שהתחילה לקראת סוף שנות ה-90 כלהקת קאברים לקלאסיקות Fאנק, דקל היה סוג של חייזר בנוף. זה לא רק הבחירה שלו בג'יימס בראון וג'ורג' קלינטון על פני שלום חנוך ורמי פורטיס, אלא החבילה הכוללת: הגובה החריג ("עם האפרו עברתי את השני מטר", הוא צוחק), התספורת, הבגדים, האנרגיה על הבמה. מה שיצא לדרך ב-1998 כפרויקט משותף עם החבר מהצבא, גורי אלפי, התפתח לכדי תופעת קאלט שממלאת את הבארבי הישן פעמיים בחודש בימי שישי. הקהל היה מורכב ממבוגרים שלא מצאו מקום אחר לשמוע בו סגנונות שהיו "שחורים" מדי למיינסטרים הישראלי, לבין צעירים וצעירות שלא בהכרח ידעו (וגם לא היה אכפת להם) שלא דקל כתב את השירים שהוא מבצע. וכולם ביחד אפילו לא התעניינו בעובדה שהאיש הגבוה על הבמה הוא האח הצעיר של דפנה דקל.
אבל דקל מסתובב עם מחברת מגיל 14 והמעבר למוזיקה מקורית היה עניין של זמן, שהגיע באמצע העשור הראשון של המילניום. בינתיים הלהקה צברה מוניטין גם מחוץ לישראל – בימים שהיה לישראל מוניטין חיובי - ופאנקנשטיין מצאה את עצמה על במות פסטיבלים בכל רחבי העולם, כולל אוסטרליה. יום אחד גם התברר שהם אפילו חדרו לטריטוריה עוד פחות סובלנית ל-Fאנק מאשר המזרח התיכון. "חבר התחיל לצאת עם אישה שהמשפחה שלה מקזחסטן במקור", מספר דקל, "הוא השמיע לה שיר שלנו והיא פתאום אמרה: 'כן, אני מכירה את זה. משדרים את זה בטלוויזיה ברוסיה ובמדינות אחרות מהסביבה'. מתברר שיש תוכנית מאוד מצליחה שם, מן 'הכוכב הבא' רק בגרסת הסטנד-אפ, ושם ניגנו שיר שלנו שתפס. כתבנו להם והזמינו אותנו להופעות. זה היה כמובן לפני המלחמה עם אוקראינה, אבל האמת שנקבעה לנו שם הופעה במוסקבה".
ואתה לא מתלבט?
"האמת שכן, מה אתה אומר? שאלתי את צ'אט GPT אם זה בטוח".
לא רק זה, זאת גם לא מדינה משהו להופיע בה כרגע. מצד שני, אומרים את זה גם על ישראל.
"בדיוק, דווקא מהמקום הזה, שמבאס שמחרימים אותך. אני חושב שתמיד בקצה יש מישהו שלא קשור למדינה ורוצה לשמוע Fאנק ולהשתחרר מהמציאות שלו. כמובן שלא מדובר באיזה פסטיבל משטרי או משהו".
המצב קשה, מזל שיש מוזיקה. עטיפת האלבום Hope, דקל וקותימאן
(עיצוב עטיפה: שי זילברמן)
מן הסתם זה גם משפיע על האלבום שלך ושל קותי. הרי אם הוא היה נוחת בתחנת רדיו בלונדון עם השמות "דייב" ו"ג'ורג'", היו מתעניינים קודם כל במוזיקה. אבל אתם אלרן וקותי. מההבנה שלך, עד כמה המצב קשה, כמה זה משפיע עליך ועד כמה זה מבאס?
"המצב קשה, זה משפיע עליי מאוד וזה מבאס נורא. תמיד היו הצקות ולפעמים גם מחוץ להופעות שלנו הפגינו, אבל המצב אף פעם לא היה כל כך קשה. היו פסטיבלים שהיו פונים כל שנה כדי לשאול אם אנחנו יכולים להגיע. היום זה הרבה פחות פשוט".
בחזרה לרוסיה, איך היה להופיע שם? גם לפני המלחמה עם אוקראינה זה לא מקום רגיל, בטח לא למוזיקה הזאת.
"זה מאוד תלוי בבמה. הופענו שם באולמות רגילים וגם באיזה אולם של הקרמלין, עם מאבטחים של הקרמלין. היינו גם באירועים פרטיים של אנשים שם, וכמו שאתה מדמיין אלה לא אנשים שחסר להם כסף. וזה היה מוזר ומדהים ואני גם מתגעגע לזה".
"בסופרמרקט הופכים אותי לאחד העובדים"
(צילום: רז גרוס)
נראה לי שבשבילך אפילו ללכת ברחוב שם זה קטע.
"הייתי יוצא לרחוב עם הגובה והאפרו והבגדים הנוצצים וקלטתי שאנשים מסתכלים. רק לא ידעתי אם הם מזהים אותי מהלהקה או סתם נדהמים לראות מישהו שנראה כמוני".
המדריך לאדם גבוה
דקל, בזוגיות ואב לילדה בת 13, היה בביתו ב-7 באוקטובר, והרגיש היטב את האדמה רועדת בכל האזור. הסרטונים שהגיעו משדרות גרמו לו, בהחלטה של רגע, לצאת מהבית ואל הלא-נודע. לאחר מכן טס לקנדה, משם אשתו במקור. הם נאלצו לחזור עקב טרגדיה במשפחה. הוא מבקש לא להרחיב אך מספר שהיא טלטלה את עולמו והתחברה היטב למצוקה הכללית באוויר ספוג במלחמות וחוסר ודאות. את המפלט מצא במוזיקה, והמחשב בסטודיו שלו מכיל יותר מאלבום סולו אחד ושירים באנגלית ובעברית. בקרוב יעלה מופע חדש, אחרי שבזמן האחרון הוביל מחווה לפרנק סינטרה.
אירוע נוסף שהותיר בו חותם היה המופע החגיגי של אחותו, דפנה, לרגל יום הולדת ה-60. "עמדתי בצד וירדו לי דמעות של אושר", הוא מספר, "זה אולי היה הערב הכי מרגש בחיים שלי".
זה לא מובן מאליו. אתה גם פרפורמר, טבעי שתגיד את זה על אירוע שלך.
"כן, אבל זה היה להיזכר במשהו כל כך חשוב בחיים שלנו. אני, דפנה ואחי אוהד, שעושה לנו את המיקסים, זאת משפחה. איבדנו את אימא כשהייתי בן 25 ואת אבא לפני כמה שנים. נשארנו אנחנו. והמופע החזיר אותנו לתוכניות ולשירים שליוו אותנו. בזכות דפנה בכלל יכולנו להאמין שאפשר לחלום על קריירה באמנות. זה כאילו מישהו הכניס את הקוד שמפצח לנו את כל החיים".
"בזכות דפנה יכולנו לחלום על קריירה באמנות"
(צילום: איציק בירן)
אז אתה לא מסתכל על כולם מגבוה.
(צוחק) "אתה יודע שפעם רציתי להוציא ספר הדרכה על החיים בתור אדם גבוה. אנשים תמיד אומרים לי, 'אם רק היה לי את הגובה שלך', ורציתי לגרום להבין שזה לא כזה פשוט, ויעידו על זה כל המכות שחטפתי בראש, הטיסות".
מה הדבר הכי מציק?
"בסופרמרקט, כל אחד שלא מגיע למוצר מבקש ממך להוריד אותו. הופכים אותך לאחד העובדים".
