רק לפני חודשיים עלה למסכים "שלגיה", עיבוד הלייב-אקשן הכושל לקלאסיקה המצוירת משנת 1937, ובתאגיד דיסני אפילו לא התחילו ללקק את הפצעים. לא מדובר רק בקטילה של המבקרים או ההתכתשויות ברשתות החברתיות, אלא בעיקר על ההכנסות שהן פחות משליש מהנדרש כדי שהסרט יתחיל להרוויח. אולם אין לצפות שכישלון יוביל לזניחת קונספט המיחזור ל"לייב אקשן". אולי אין דרך לעבד את "שלגיה ושבעת הגמדים" בהיותו קלאסיקה נערצת עם ערכים מיושנים. אולי מה שצריך לעשות הוא לקחת סרט אנימציה שמעולם לא נתפס כ"יצירת מופת", וששנת ההפקה שלו קרובה הרבה יותר לזמננו. עלילה עם הרפתקה פשוטה ומניפולציות רגשיות שעובדות, ושניתן לעבד בלי לשנות יותר מדי. בעיקר מומלץ להימנע מהטפות פסבדו-מרקסיסטיות/פמיניסטיות/ווקיסטיות – משולש הברמודה הפרוגרסיבי שהטביע יותר מדי סרטים בשנים האחרונות.
"לילו וסטיץ'" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
מי שעומד בדרישות אלו הוא העיבוד העכשווי ל"לילו & סטיץ'" (Lilo & Stitch), סרט האנימציה משנת 2002 שכעת זכה לטיפול ההיברידי של CGI ולייב-אקשן. כריס סנדרס ודין דה-בלויס, צמד הבמאים-תסריטאים, יצרו את המקור כחריגה מהשבלונה של סרטי דיסני. במקום "נסיכה" לילו היא ילדה תוססת ופרועה מהוואי, שמתקשה להסתדר עם בנות גילה, ושחיה עם אחותה שמטפלת בה לאחר מות הוריהם. דרכה של לילו מצטלבת עם סטיץ', "ניסוי מדעי חייזרי מסוכן", שברח לכדור הארץ. סטיץ', שנראה כמו מיזוג בין דב קואלה לבולדוג צרפתי (בקולו של כריס סנדרס), הוא מפלצת פראית וחמודה. גרסה מוקצנת של לילו בת כדור הארץ שמאמצת אותו.
במסגרת הסרט המצויר דמותו של סטיץ' יכלה להיות פרועה ככול שיוצריה חפצו. האנימציה הרחיקה את פעולותיו מהרס "אמיתי". כך גם דמויות משנה עוצבו באופן קיצוני מבלי שהיה צורך לעגן את המגוחך ב"מציאות". במעבר ללייב-אקשן סטיץ' נותר דמות מצוירת (הפעם באנימציית מחשב), והוא עדיין מדבר בקולו של סנדרס. גם חלק משמעותי מהעלילה המקורית נותר ללא שינוי. אבל הניסיון לתרגם את מידת הפראיות של המקור לשפה סגנונית שונה אינו הצלחה משכנעת במיוחד. גרסת הלייב-אקשן פחות מצחיקה, פחות מטורללת, ופועלת בנחרצות רבה יותר לסחיטת האפקט של אלמנטים רגשיים בעלילה. יחסית לטיפול שקיבלו סרטי אנימציה אחרים של דיסני, המקרה של "לילו & סטיץ'" אינו גרוע במיוחד. בכל זאת יש פער ניכר בין איכות המקור והעיבוד, והמקור נותר המומלץ מבין השניים.
המהלך העלילתי דומה למקור. סטיץ', ניסוי קטן ומשונה שנוצר על ידי חייזרים בפינה מתקדמת יותר של היקום, בורח משבי ונוחת על אי בהוואי. הוא מעמיד פנים שהוא כלב ומאומץ על ידי הילדה הסוררת לילו פלקאי (מאיה קילוהה), שחיה עם אחותה המבוגרת והמותשת נאני (סידני אגודונג). ההורים שלהן מתו, ולכן נאני נאבקת לגמור את החודש ולהוות אפוטרופוסית אחראית ללילו בתקווה להרחיק את שירותי הרווחה. בסרט הנוכחי נאני היא לא רק גולשת עזת-רוח, אלא גם אישה צעירה שחולמת ללמוד ביולוגיה ימית. כך השאיפות שלה לא מתמצות בטיפול באחותה הקטנה ובעבודה במסעדות תיירים על חוף האי.
בסרט המקורי היה מפתיע לגלות שהעובדת הסוציאלית שמטפלת במקרה של לילו ונאני היא עובד סוציאלי בשם קוברה באבלס, ושהוא נראה כגבר שחור וחסון, עם קרחת ועגיל זהב קטן בתנוך האוזן. מה מרסלוס וואלאס עושה בסרט ילדים של דיסני? (והוא אכן דובב על ידי וינג ריימס שגילם את וואלאס ב"ספרות זולה"). בסרט הנוכחי זו עובדת סוציאלית אמפתית בשם גברת קקואה (המגולמת על ידי טיה קאררה, שבסרט המקורי דיבבה את נאני). כאשר הסיטואציה החייזרית תתחיל להתפתח יופיע סוכן ה-CIA קוברה באבלס (קורטני בי. ואנס), וכדי להתקרב לחייזר המוזר הוא יתחזה לעובד סוציאלי. זו דוגמא לדרך בה אלמנט משעשע באבסורדיות שלו "מוסבר" במעבר ללייב-אקשן.
באופן דומה מטופלים גם צמד החייזרים שנשלח לכדור הארץ כדי ללכוד את סטיץ'. הראשון הוא המדען המטורף ד"ר ג'ומבה ג'וקיבה שיצר את סטיץ', והמדענית (?) וונדי פליקלי בעל(ת) העין האחת. שני חייזרים שצריכים להסוות את המראה המוזר שלהם בעודם מתהלכים בין בני האדם. כמובן שהרעיון שיצורים מסוג זה יצליחו להסוות את עצמם הוא מגוחך, אבל הוא עובד עם המכלול של סרט האנימציה. לעומת זאת בגרסת הלייב-אקשן מצאו לכך פתרון. ד"ר ג'ומבה והסוכן פליקלי (בלי ה"וונדי" שעלול לעצבן שמרנים) משתמשים במכשיר שמאפשר להם לגנוב את המראה החיצוני של זוג תיירים-גברים. לכן רוב הסרט אנו רואים את הדמויות במראה של השחקנים המגלמים אותם - זאק גאליפנאקיס כג'ומבה ג'וקיבה, ובילי מגנוסן כפליקלי. צמד הדמויות שהיה אינטגרלי לסרט הקודם הופך עכשיו לסוג של הפוגה קומית בשולי העלילה, והתוצאה בינונית.
"לילו וסטיץ'" נמשך לאורך 85 דקות קלילות, ואילו גרסת הלייב-אקשן ארוכה ב-22 דקות. חלק מעודף זה קשר להרחבה בצדדים האמוציונליים הקשורים לאפשרות הפרידה בין לילו ונאני, בין לילו וסטיץ', והאפשרות שסטיץ' עצמו ייכלא ויוחזר למקום ממנו בא, או יאבד את חייו. נראה שכאן לחצו יותר מדי על הדוושה, ובמקום בידור שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, "לילו & סטיץ'" מנסה גם להיות סוחט-דמעות. אין לי ספק שהמניפולציות תעבודנה על לא מעט ילדים, ושהסרט יצליח יותר מרוב העיבודים/מיחזורים ללייב-אקשן שדיסני הפיקה, אבל זה לא אומר שבסרט אין פגמים.
הבמאי הוא דין פליישר-קמפ, שהפיצ'ר היחיד שקודם ביים היה "מרסל הקונכייה עם הנעליים" (2021). חרף תקציבו הדל של סרט זה, והדמות הבלתי-סבירה שכיכבה בו, הוא זכה הן להערכה ביקורתית והן למועמדות לפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב. ההפקה של "לילו & סטיץ'" היא עבורו קפיצת-מדרגה רצינית, אך התוצאה נופלת מסרט הביכורים שלו. ילדים עשויים ליהנות מהעיבוד הנוכחי, וכך גם מבוגרים שגדלו על המקור. לאלו שאינם משתייכים לשתי קבוצות אלו – מומלץ לוותר.
