ברשימת הבלוקבאסטרים הגדולים של 2025, עד כה, תמצאו כמה הצלחות מרשימות. עזבו לרגע את "נה ז'ה" הסיני, שהרוויח סכומים היסטוריים והתייצב במקום החמישי בכל הזמנים, או את הסרט החדש בסדרת Demon Slayer שבינתיים מפציץ עם יותר מ-666 מיליון דולר. מדובר באנומליות משוגעות שמצדיקות כתבות נפרדות, ועוד יקבלו אותן. לא, בואו נתרכז בהצלחות ההוליוודיות: חידוש הלייב-אקשן של "לילו וסטיץ'" שחצה את קו מיליארד הדולרים בהכנסות, "מיינקראפט: הסרט" שהתייצב כמעט על 958 מיליון, "עולם היורה: חיים חדשים" עם 868 מיליון, רימייק הלייב-אקשן ל"הדרקון הראשון שלי" עם 635 מיליון, F1 בכיכוב בראד פיט שרשם יותר מ-629 מיליון דולר ברווחים, "סופרמן" עם 615 מיליון, "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" שגרף יותר מ-598 מיליון, ו"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" שסוגר את העשירייה עם קרוב ל-522 מיליון מרשרשים.
Demon Slayer - טריילר
(באדיבות סוני)
ברכות לכל הזוכים המאושרים. אלא שבבחינה טיפה'לה יותר מדוקדקת, ייתכן שהם לא עד כדי כך מאושרים. למעט "לילו וסטיץ'", "מיינקראפט" ו"עולם היורה" - הם אומנם הצליחו בקופות, אך רשמו רווחים שמתגמדים לעומת התקציב שקיבלו - מה שבעצם הופך את ההישגים שלהם למוטלים בספק. עכשיו בואו נדבר על סרטי האימה המצליחים של השנה: "שעת הנעלמים" המדובר של הבמאי זאק קרגר? למעלה מ-267 מיליון על תקציב סופר-צנוע של כ-38 מיליון דולרים. "לזמן את הרוע 4"? קרוב לחצי מיליארד דולר מתקציב צנוע גם כן של 55 מיליון. "יעד סופי: קשר דם" עלה 50 מיליון והרוויח למעלה מ-315 מיליון, "הקוף" עלה קצת יותר מ-10 מיליון והרוויח כמעט 69 מיליון, ו"חוטאים" אולי עלה 90 מיליון - סכום שמתקרב לתקציבים של בלוקבאסטר מעדות ההמשכון/רימייק/קניין אינטלקטואלי מוכר - אבל ייצר באזז מרשים והרוויח 367 מיליון.
וישנן עוד דוגמאות, כמו ההמשכון "בלאק פון 2" שעושה סיבוב יפה מאוד בקולנוע כרגע, מספיק כדי לקבוע ש-2025 היא שנה מעולה לז'אנר האימה בתצורתו הקולנועית. ולא רק השנה הנוכחית היא כזו: עם הצלחות כמו "לונגלגס", "טארוט", "אל תוציא מילה" ו"טהורה", גם 2024 הייתה שנה טובה לאימה, וכך גם 2023 שראתה סיפורי הצלחה כמו "חמש לילות אצל פרדי", "הנזירה 2" ו"הרוע שבפנים: הדלת האדומה". 2022, מצדה, הגיעה עם שוברי-קופות אימתיים כמו "מייגן" ו"סמייל". אלא שההצלחה של הז'אנר ב-2025 היא קצת משמעותית יותר: "שעת הנעלמים" לא רק פיצץ קופות אלא גם נהנה מרחשי אוסקר כאלה ואחרים (ספציפית בנוגע להופעתה המצמררת של איימי מדיגן, והתסריט של קרגר), וספקולציות בנוגע לכך שבאולפני וורנר עמלים על קמפיין אינטנסיבי לקראת הטקס הנוצץ. גם "חוטאים" נהנה מספקולציות אוסקר מוקדמות שכאלה, וכנ"ל לגבי "פרנקנשטיין" של גיירמו דל טורו, שבאופן ברור למדי עתיד למצוא את עצמו לכל הפחות בין המועמדים בקטגוריות עיצוב התפאורה והתלבושות.
כן, הגענו לימות המשיח (או ימי האנטיכרייסט, אם ניצמד לרטוריקה האימתית) במה שנוגע לסרטי אימה - הצלחה קופתית בתוספת ביקורות משבחות ("שעת הנעלמים" עומד על ממוצע של 93 אחוז באתר Rotten Tomatoes, "חוטאים" על 97 אחוזים, ואפילו "יעד סופי: קשר דם", המשכון של המשכון של המשכון, יושב על 92 אחוזים מרשימים). במילים אחרות: הז'אנר, שפעם היה נחלתם של אולמות קולנוע סליזיים והקרנות חצות מחתרתיות, ואחר כך נהנה מעדנה במכשירי ה-VHS הביתיים אבל נותר תמיד בשוליים ההוליוודיים להוציא מקרים בודדים, הפך פתאום ללגיטימי. מה זה לגיטימי? הפך להיות המנייה הכי בטוחה בהוליווד. תקציבים נמוכים, רווחים ענקיים, מבקרים משתפכים ובאזז בלתי נגמר - מה עוד נותר לבקש? ובכן, מה שנותר זה לבקש הסבר. וההסבר הזה מתחיל במציאות הקודרת שלנו.
העולם מפחיד, אז פוחדים
האמת היא שאין צורך להרחיב פה. כולנו חיים כאן, כרגע, וכולנו חווים חרדה מתמדת בשל העובדה הפשוטה הזאת. מי שלא חווה את זה - ובכן, אשריו. הלוואי עלינו. מהמגפה הגלובלית שלרגע מבעית נראתה ממש כמו הסוף (ועבור רבים אכן הייתה כזו), דרך אסונות הטבע התכופים (שריפות-ענק, טייפונים, רעידות אדמה), ועד הקונפליקטים הצבאיים השונים (כמה סרטי אימה עוד ייכתבו על סרט האימה שכולנו חווים מאז 7 באוקטובר?), הזמנים הללו פשוט מחורבנים להפליא. מה עוד? ובכן, נשיא גחמתי וחסר-עכבות בבית הלבן, התחממות גלובלית שתוצאותיה הרות-האסון כבר עלינו, יוקר מחייה מאמיר בכל רחבי העולם, טכנולוגיה שאנו תלויים בה יותר מתמיד עם כל הסכנות הגלומות בכך, והמגוון האינסופי של קונספירציות, דיסאינפורמציה ושנאה שמעתירות עלינו הרשתות החברתיות: הרשימה נמשכת ונמשכת, העתיד נראה שחור, והעצבים הרופפים שלנו כבר אינם.
במובן הזה, הצפייה בסרטי אימה מהווה סוג של טיפול פסיכולוגי. זה לא עניין חדש: הצפייה בסרטי אימה מאפשרת התמודדות עם פחדים באופן מבוקר, תוך תחושת ביטחון. היא מאפשרת לעכל ולהתמודד עם חרדות אמיתיות במרחב בטוח, והכלה של פחדים שלא ניתנים לביטוי יומיומי. את הסטטוס המאמיר של ז'אנר האימה ניתן לקשור באופן ישיר לאפקט הזה - הזמנים קשים, מדממים, לא-בטוחים, ולפיכך אנו פונים יותר לטיפול הפסיכולוגי הנגיש ביותר: צפייה באנשים אחרים, בדיוניים, סובלים באופן לא-ייאמן ממגוון זוועות מדומיינות יותר או פחות. כך אנו דוחקים את הזוועות הפרטיות שלנו לקרן זווית, לפחות ל-90 ומשהו דקות, ורוכשים כלים מסוימים כדי להתמודד איתם בהמשך, כשהאור באולם נדלק והמציאות חוזרת לטפוח על פנינו. אלוהים יודע שבימינו, גם זה משהו.
ראי ראי שעל הקיר, מי סרט האימה הכי ביקורתי בעיר?
ישנו אלמנט נוסף פה, בחדירת ז'אנר האימה למיינסטרים דווקא עכשיו - מעבר לצורך הפסיכולוגי שלנו, התרפויטי, בקתרזיס שמציעה לנו הצפייה. הרי מאז ימיו הראשונים של הז'אנר, סרטי אימה משמשים כמצע אופטימלי לביקורת חברתית ופוליטית. רבים היו, ועודם, אלגוריות פנטסטיות לאירועים הרי-משמעות וגורל שמתרחשים במציאות - דרך יצירתית להביע זעם, ביקורת, חרדה, שאט-נפש או קריאה למהפכה ושינוי. לא מופרך לקבוע שאנחנו כרגע בתקופה שמחלצת מאיתנו את כל אלה ועוד.
כשהז'אנר עשה את צעדיו הראשונים בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ספציפית בקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי, הוא שימש כהתמודדות של יוצריו עם חרדות חברתיות ופוליטיות על רקע הזמנים הסוערים, בין צמד מלחמות העולם ההרסניות. בשנות ה-30 חבר לרוח הזו גם הפחד מהשונה והזר ומהחידושים המדעיים והטכנולוגיה המודרנית, כפי שביטאו סרטי המפלצות המוקדמים של יוניברסל ("דרקולה" ו"פרנקנשטיין"). בתקופת המלחמה הקרה, בשנות ה-50 וה-60, הצטרפו לכל אותן חרדות מוקדמות גם האימה העולה מכוחו המצמית של האטום, ואלגוריות מוסוות-בקושי בדבר חדירת הקומוניזם - או אובדן האמון והפרנויה העזה של חברה שמנסה לעמוד בפרץ של השפעה זרה שכזו (ע"ע "פלישת חוטפי הגופות").
15 צפייה בגלריה
פרנויה של חברה שמנסה לעמוד בפרץ של השפעה זרה. "פלישת חוטפי הגופות"
(צילום: באדיבות yes)
בשנות ה-70 התעצב באופן מובהק הקשר הגורדי שבין הז'אנר והמצב הסוציו-פוליטי, כשבשנות ה-80 התרבו סרטי האימה מעדות הסלאשר שהציעו מבט רגרסיבי משהו על ערכי המוסר "המתדרדרים" של בני הנוער - כמו גם, באופן טבעי, סרטי אימה שעסקו באופן סאטירי/ביקורתי בתרבות הצריכה של התקופה, והוסיפו ביקורת על הממד ההולך ומתעצם של פערים חברתיים. בשנות ה-90 עבר הז'אנר הכבר-ותיק לשלב ההכרחי של פארודיה עצמית (סרטי "צעקה" של ווס קרייבן), ומצא חיים חדשים והצלחה מחודשת. שם גם נטמנו הזרעים לפלישתו העתידית של הז'אנר למיינסטרים התרבותי - כי אם אתה יכול לצחוק על עצמך, כנראה שאתה לא עד כדי כך מפחיד, לא?
אימה, אבל בגבוה
בראשית המאה ה-21 המשיך הז'אנר לספק את אותו מצע אידיאלי לביקורת חברתית, אך הדלת לגל הנוכחי של סרטי אימה מצליחים עם משהו אמיתי ורלוונטי לומר על העולם נפתחה באמת ובתמים עם ההצלחה הכבירה, מסחרית כמו גם ביקורתית, של "תברח" - סרטו של ג'ורדן פיל מ-2017, אשר יצא רגע לפני מהפכת MeToo, שהובילה שינוי חברתי טקטוני משלה. אל פיל הצטרפו בהמשך יוצרים כמו ארי אסטר ("תורשתי", "מידסומר"), ז'וליה דוקורנו ("נא", "טיטאן") ורוברט אגרס ("המכשפה", "נוספרטו"), ומונח חדש נוצר בתוך הז'אנר שכבר מתפוצץ מסוגות, מחלקות ותתי-ז'אנר: Elevated Horror, קרי – "אימה מורמת". מורמת ממה? ובכן, מורמת מהאפיון הרגיל, המסורתי של הז'אנר: דל-השקעה, תאב-ריגושים, פשוט ופשטני.
15 צפייה בגלריה
מונח חדש בז'אנר - אימה מורמת. "מידסומר"
(צילום: Merie Weismiller Wallace, באדיבות yes)
סוגת ה-Elevated Horror החדשה מתאפיינת ביצירות מושקעות ויומרניות יותר, איכותיות (לעיתים קרובות בעיקר בעיני עצמן, זה בטוח), שמבקשות לעשות יותר מרק להקפיץ אתכם מהכיסא/להגעיל לכם את הצורה - ומגיעים גם מחברות הפקה ארט-האוסיות נחשבות כמו A24 וניאון, מה שאומר המון על מעמדם הנישא החדש של סרטי הז'אנר. סרטי ה-EH מעדיפים לעסוק באימה פסיכולוגית ובנושאים מורכבים יותר - סוגיות של טראומה, זהות וקיום. הם מפלרטטים עם קולנוע הארט-האוס, אך מבלי לגלוש לתוכו באופן מלא, כזה שייצור ניכור בקרב הצופים שעדיין מבקשים את ליטרת הדם שלהם. תשאלו את רוברט אגרס והחידוש שלו לקלאסיקת האימה האקספרסיוניסטית "נוספרטו". הגרסה של אגרס גרפה 181 מיליון דולר בשנה שעברה, וזאת למרות הקצב המדוד שלה והיומרנות הבלתי ניתנת להכחשה של הבמאי. למעשה - וזה ההבדל כולו - ייתכן שזה קרה דווקא בגללם.
כן, גם הקהל פתוח ליצירות התובעניות יותר מקרב תת-הסוגה החדשה הזו. באוגוסט האחרון הצליח הסרט "להחזיר אותה" - יצירתם המרתיעה של דני ומייקל פיליפו - לגרוף כמעט 40 מיליון דולר בקופות. אם יצא לכם לעבור את החוויה המצמיתה שבישלו האחים האוסטרליים המוכשרים, אתם כבר אמורים להבין עד כמה מטורלל הנתון הזה - שכמות כזו של צופים תמלא את האולמות עבור הזכות לצפות בסרט שישחיר גם את נשמתו של שועל-האימה המזוכיסטי ביותר.
אבל זה שם המשחק היום - סרטי אימה שאפתניים ותובעניים, כאלה שלא חסים על צופיהם ומציעים להם את מסכת הריגושים הזולים שבזכותם נודע הז'אנר לשמצה, מוצאים קהל, ובכמויות. ולא רק קהל: בשנה שעברה זכה "יופי מסוכן" בכיכובן של דמי מור ומרגרט קוואלי - סרט אימת-גוף מבחיל למדי, סאטירי במפגיע (והרבה פחות מקורי ממה שהוא חושב שהוא, אבל עזבו את זה כרגע) - בחמש מועמדויות לאוסקר. ולא סתם אלא בקטגוריות חשובות כמו הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט המקורי ופרס השחקנית הטובה ביותר שכמעט הלך למור. וזה לא דבר של מה בכך. האם "שעת הנעלמים", "חוטאים" ו/או "פרנקנשטיין" יצטרפו אליו בקרוב? לגמרי יש מצב, ספציפית במקרה של "שעת הנעלמים" ו"חוטאים", כי מעל לכול, הממסד ההוליוודי אוהב לתגמל הצלחות כלכליות כשהן מגיעות עם שבחי הביקורת. יהיה לאקדמיה קשה להתעלם מהגל הזה.
גיבורי-דל
ואם כבר הוליווד, בואו נדבר על מה שהינו כנראה האלמנט המרכזי מאחורי עלייתו האקספוננציאלית של ז'אנר האימה: זה לא שישנן אלטרנטיבות של ממש, כרגע. בואו נסור שוב לרשימת הבלוקבאסטרים של השנה, עד כה: שני רימייקים לייב-אקשן של סרטים קודמים (ולא עד כדי כך נושנים); סרט שמבוסס על קניין אינטלקטואלי קיים (משחק מחשב), סרט שהוא עיבוד נוסף לסרט שהוא החלק המי-יודע-כמה בפרנצ'ייז שסחטו ממנו כל מה שרק אפשר ("עולם היורה"), עוד סרט שניתן להגדיר באותו האופן ("משימה בלתי אפשרית"), עוד אחד שניתן להגדיר באותו האופן ("ארבעת המופלאים") - ועוד אחד ("סופרמן") שאולי מתחזה ליריית הפתיחה של פרנצ'ייז חדש, אבל תכלס מהווה עוד מאותו הדבר.
15 צפייה בגלריה
פרנצ'ייז שסחטו ממנו כל מה שרק אפשר. "עולם היורה: חיים חדשים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מה צפוי להגיע בחודשים הקרובים עד סוף 2025, בגזרת הבלוקבאסטרים בפוטנציה? ובכן, עוד חלק בפרנצ'ייז נמשך ("הטורף: שטח פראי"), עוד רימייק ("הנרדף"), עוד המשכון ("מרשעת: חלק 2"), עוד המשכון ("זוטרופוליס 2") ומה אתם יודעים, עוד המשכון ("אווטאר: אש ואפר"). כן, כבר שנים שמצוקת החומרים ניכרת, שז'אנר גיבורי העל הדומיננטי סובל מירידה מהותית ברווחים וברלוונטיות, שהמחזור והעלאת-הגירה שולטים.
וזהו וואקום שפשוט חייב היה להתמלא. בעשור האחרון נדמה שסרטי האימה הפכו שוב לזירת ניסוי - לא עוד מוצר זול לשירות הקהל הצמא לאדרנלין, אלא אמצעי לבחון דרכם חרדות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות. מי שמביטים בהם לעומק מגלים שדווקא הז’אנר שנולד משוליים ומאבק על לגיטימיות, הוא זה שמנסח כיום את השאלות הכי רלוונטיות על התקופה: על הגוף, על זהות, על כוח ועל הפחד לאבד שליטה.
אפשר לראות בזה סוג של צדק פואטי: במשך עשורים נחשב ז’אנר האימה לנחות, זול, כלי בידור ולא אמנות. ודווקא עכשיו, כשהוליווד מתבוססת בנוסחאות שחוקות ומפחדת לקחת סיכונים, הוא מתברר כזירת החדשנות האחרונה שנותרה לה. האימה הפכה למעבדה תרבותית - המקום היחיד שבו עוד מעזים לנסות, לזעזע, ולומר משהו אמיתי על העולם. לא מפני שהיא השתנתה, אלא מפני שאנחנו השתנינו. הפחדים שלנו נעשו מוחשיים מדי, קרובים מדי, והמסך פשוט משקף אותם בחזרה. אולי זו הסיבה שבסוף, גם כשהוא גורם לנו לעצום עיניים, ז’אנר האימה הוא זה שמביט בנו הכי ישר.
לכבוד הלאווין: 7 יצירות אימה מצוינות שאסור לכם לפספס (ואיפה אפשר לצפות בהן)
האמת מתחת לפני השטח (דיסני+)
דרמת האימה העסיסית של רוברט זמקיס עוסקת באישה (מישל פייפר) בגיל העמידה שהולכת ומאבדת את שפיותה. האם ייתכן שבעלה (הריסון פורד בתפקיד מאוד לא אופייני) קשור לזה ומגזלט לה את הצורה? או שמא היא באמת הולכת ומתערערת עד לנקודת האין-חזור? צפו, ולו רק בשביל אחד מה-Jump Scares המושלמים ביותר שייצא לכם לחוות.
נוספרטו (HOT, yes)
כבר הזכרנו פה למעלה את הרימייק המהודר של רוברט אגרס לקלאסיקה האילמת מ-1922, ועכשיו הגיעה העת להמליץ לכם על הצפייה בו, כי הוא יישמח עד מאוד חובבי קולנוע רומנטי-גותי עשיר (ופרוורטי להפליא, אם כי לא כמו "דרקולה" המחרמן של פרנסיס פורד קופולה מ-92', שנותר הבארוקי והמשובח מביניהם).
רצח ממבט ראשון (yes, סלקום tv)
סנסציית האינדי הנהדרת הזו מ-2023 (Strange Darling, במקור) עוקבת אחר אישה צעירה שנרדפת בידי פסיכופת. אבל אל דאגה, המבנה הנרטיבי הלא-ליניארי מחביא בתוכו כמה הפתעות מטרידות למדי, שמתגלות ככל שהסרט מתקדם. והנה עוד הפתעה: את הסרט צילם (!) באופן נפלא (!!) השחקן ג'ובאני ריביסי (פרנק בופה מ"חברים", בשבילכם).
גבעת הפחד (דיסני+)
הרימייק הניהיליסטי של הבמאי הצרפתי אלכסנדר אז'ה מ-2006 ללהיט The Hills Have Eyes של ווס קרייבן מ-1977 הוא מרחץ דמים קניבלי שלא מיועד לרכי-הלבב, אבל יישמח מאוד שועלי-אימה משופשפים שמסוגלים להארדקור שהוא מציע. וכמו במקור, גם כאן החוב ל"המנסרים מטקסס" החלוצי ברור עד מאוד.
ארכנופוביה (HOT)
אוהבים עכבישים? זה הסרט בשבילכם. שונאים אותם? ובכן, זה הסרט בשבילכם - רק עשו לעצמכם טובה ותתייחסו אליו כאל טיפול בהלם. הסרט המקסים והמקריפ הזה מ-1990, בבימויו של פרנק מרשל, פשוט עושה הכול נכון - ומגיע לו שיותר צופים, בעיקר אלו שלא צפו בו בזמן אמת (הסרט התקבל באופן פושר למדי עם צאתו), ייתנו לו את הצ'אנס שיותר ממגיע לו.
סימן חיים (נטפליקס)
עם יציאתו ב-2017, תויג סרט המד"ב/אימה הזה כחיקוי של "הנוסע השמיני" באופן לא הוגן ולא הגון. אז כן, הדמיון קיים - אוקיי, מאוד קיים - אבל גם אם הוא לא סופר-מקורי, סרטו של דניאל אספינוזה נותן עבודה עם חייזר מצמרר ויצירתי, קאסט מצומצם אך מרשים מאוד, וכמה הפתעות מרושעות בשרוול - כולל סצנת סיום שרק בשבילה שווה לכם לצלוח את הכול. אחלה יומית, באמת.
דרקולה (נטפליקס)
לא סרט אלא מיני-סדרה בת שלושה פרקים, אבל למי אכפת כשמדובר בעיבוד כה מענג, כה מקורי וכה רב-דמיון ליציר מוחו הקודח של בראם סטוקר? פה, בגילומו נוטף-הרשע של השחקן הדני קלייס באנג, ומאת היוצרים/כותבים מארק גאטיס וסטיבן מופאט ("שרלוק"), הרוזן הטרנסילבני צמא-הדם זוכה לטיפול מודרני יותר מהנהוג, אך כזה שעושה כבוד לשורשיו. וזה כיף גדול.
