המשכן לאמנות בעין חרוד ידע תערוכות רבות מאז שהוקם בשלהי המאה הקודמת, עם מאות אמניות ואמנים שהספיקו להציג על קירותיו. ועדיין, ספק אם הכיל אי פעם תערוכה שדומה לזו של אסי משולם שנפתחה במשכן לאחרונה. "דעת נחש הקדמוני" משנה את פני החלל ולזמן מוגבל הופכת אותו למשכן כמעט דתי; ספק תערוכה, ספק היכל תפילה והתכנסות.
במרחב פרוסים ציורים בגווני קלף צהבהבים-חומים, בקו המזוהה עם עבודותיו של האמן, ויחד הם מתיכים מיתולוגיות מקומיות - שואבים השראה גם מאוסף היודאיקה של המשכן, שאליו נחשף משולם בהכנת התערוכה. פסלים כמו-פולחניים מעוותים ורוויי סמלים עומדים בסמוך לקירות, ובמרכז החלל ניצבים ספסלים ומעמדים עם ספרים, שיוצרים יחד מרחב המזוהה עם בית כנסת או כנסיה.
התערוכה "דעת נחש הקדמוני" היא תחנה בפרויקט אמנותי מתמשך של משולם, אמן ומרצה, בוגר תואר ראשון באמנות ובארכיאולוגיה ותואר שני בלימודי מקרא. כדי להבין את האופן שבו משולם מתבונן, לעיתים באופן מתריס, במבנים ובמיתוסים שמחזיקים את החברה האנושית מאז ימי קדם ועד ימינו - כדאי לחזור לשנת 2005, אז הציג את התערוכה והספר הנלווה "רועכם" בגלריה ג'ולי מ. שפעלה ברחוב גליקסון בתל אביב.
בתערוכה, לצד פסלים וציורים חומריים ופולחניים למראה, נכח ספר בן כ-60 עמודים, שבו משולם בדה לראשונה את עלייתו של "רועכם". שמו מחבר בין "רוע" לבין "רועה", המכוון את מאמיניו, ותוכנו נע בין ספר פנטזיה אלים ופרוורטי לספר מיתולוגיה היסטורי בדוי כתוב בשפה מקראית, כשהוא עוסק באדם הראשון ששמו אביל, אשר חי בארץ שפושים בה הרוע, המוות והצחנה. לפי עלילתו, במאורע אלים במיוחד, אביל מעבר כלבה משוטטת. משהוא מגלה שהתעברה, הוא מנסה להרוג אותה, אך היא כורתת את אשכיו בשיניה - ונמלטת. בין זוועה אחת לחרפה אחרת, היא בורחת ליער, שם נולדים לה שני תאומים - תינוקות עם פני חיה. כפי שכבר הבנתם, משהו רע חייב להתרחש גם כעת: לא עובר זמן רב, ואחד האחים הורג את האם ואת אחיו התאום. אחרי חוויות ביער, הוא עובר לעינויי העיר, ושם, בסוף הספר, עובר מגוף שלישי לגוף שני, ומוסר תורה חדשה לקבוצת מאמינים צעירים, שבורים אף הם, שהולכים אחריו:
"סביבי מתהלך הגיהנום; כל אשר אחפוץ יכלה בלהבות; עתה עמדו מאחוריי […] אני רועכם, בן כלבה אנוכי ובן אדם, כי כלבה ילדתני, אשר שגל אותה אבי; את אמי הרגתי ואת אחי הרגתי […] ואנוכי ידעתי את הליכות החיה ואת הליכות האדם, את הליכות התולעת ואת הליכות האלוהים, את הליכות השד ואת הליכות המלאך, כי בן-כלאיים אנוכי, בן זוועות האלוהים הנני. […] אנוכי רועכם, טפיל אהיה בנפשכם; מכם אפיץ את תורתי. אבדון תפילו על המקום הזה; אין בו חוק ואין בו סדר, כי נטשו אותו הצדק וההבנה; בחורבן נשיב לו על כנו […] אנוכי המחלה ואנוכי החיסון מפני המחלה […] מחורבן נגיע ואל חורבן נקום, ויהי החורבן לתורתנו; מן ההשמדה יזרח דבר".
כיום ניתן לראות בהם את רגע הנביטה של פרויקט "מסדר הטומאה", דת פיקטיבית שהיא בעצם גם גוף העבודות של משולם מאז, שבאה לידי ביטוי ביצירות אמנות מסוגים שונים ובטקסטים. "בפעם הראשונה בקריירה כתבתי ספר שרציתי שיהיה חלק מהחוויה. לא ספר-אמן, לא קטלוג, לא טקסט מסביר, אלא ממש איבר משמעותי בתערוכה - משהו שבדרך כלל לא נעשה", מסביר משולם בריאיון ל-ynet. "אז לא ידעתי, אבל הטקסט הזה פתח מהלך שמעסיק אותי כבר 20 שנה, ומגיע עכשיו לתחנה משמעותית, שמסכמת הרבה ממה שהיה בדרך".
לא הספר ולא האמן קוראים לאלימות – אלא להכיר בקיומה בעולם וללמוד ממנה. "הכותב מתנגד נחרצות למימושו של כל מעשה אלימות, יהא זה כלפי אדם, בעל חיים, צמח או חפץ דומם", נכתב בפתח היצירה. מתוך המפגש עם הקצוות, עם הפוטנציאל השלילי ביותר, יוצאת כוונה להפקת לקחים על ספקנות ועל אחריות אישית. "'רועכם' היה גם קצת הפנטזיה שלי, אלטר-אגו שהמצאתי. זה נבע מחוויות החיים - גרתי אז בתל אביב בשכונה מאוד אלימה, היו הרבה פיגועים מסביב. ומתוך המקום הזה צומחת הדמות".
התנ"ך החדש של משולם הפך למכרה של תוכן ליצירות הבאות שיצר. הוא דלה ממנו חומרים, ציטט מתוכו, והמציא דימויים בהשראתו. "היצירה יצאה ממני במעין 'אמוק' כזה, הטקסטים והעבודות הפלסטיות כל הזמן השפיעו והזינו אחד את השני. יצא שהתורה הזאת, אולי בהגזמה ובלשון עודפת, מביאה רעיונות שהאמנתי בהם אז, ואני מאמין בהם גם היום – אם כי בצורה יותר מורכבת. אז הרגשתי שאני יוצר לעצמי תורה, דרך לחיות בה, דרך להתבונן בה על העולם. משהו שהיה לי מאוד חסר מילדות".
מה זאת אומרת?
"מגיל צעיר אני חי איזשהו קונפליקט בין הצורך העז שלי בחוויה מיסטית, חוויה דתית - לבין ספקנות רדיקלית ומחשבה מאוד רציונליסטית ואתאיסטית. והרגשתי שהנה, אני מנסח לעצמי איזו פרספקטיבה על העולם שהייתה חסרה לי".
9 צפייה בגלריה
מרחב תפילה. מתוך התערוכה "לקסיקון העיקרים" בגלריה ג'ולי מ.
( צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
בשנת 2009, הוציא לאור משולם ספר נוסף, בתערוכה נוספת בגלריה ג'ולי מ., שבה התנסה לראשונה בהפיכת חלל הגלריה להיכל תפילה. "באיזשהו שלב אמרתי לעצמי: 'טוב, אם יש תורה, בוא תמציא דת'", הוא מספר. הפרק הבא נקרא "לקסיקון העיקרים של מסדר הטומאה", והספר מכיל כ-360 עמודים שמפרשים ומסבירים את הלקחים שניתן לעבד ממשנתו של "רועכם" לחיי היומיום, מעבר לפשט. כך נכתב שם, למשל:
"מסדר-הטומאה קורא למאמיניו לבחון היטב את אמות-המידה המוסריות שלהם, ואת כלכלת הכוח והאינטרס שהזינו אותן לאורך השנים. המסדר קורא לכל אדם לבנות או לאמץ לעצמו מערך עקרונות מוסריים משלו, תוך בחינה שוטפת שלהם והעמדתם תחת ספק מתמיד״. וכן: "אל-לו לבן-מסדר-הטומאה לכפות דבר על זולתו".
מתוך החורבן, האלימות הקיצונית וחציית הגבולות הגופנית והמוסרית, משולם מזקק דווקא את החשיבות של ערכים כמו חופש, כבוד הדדי ואחריות אישית כלפי העולם. "זה מילון מונחים לפרש את התורה של רועכם ולתרגם אותה לחיים פרגמטיים. כמו לעשות הלכה לתורה. נגיד היום אנחנו לא סוקלים בני אדם. אז זה מין עידון של הטקסט, סובלימציה", מסביר משולם. "מאז, הרעיון של המסדר מאוד העסיק אותי. זה התחיל ממקום שהיה חתרני ואנטי כל מה שקשור לדת ממוסדת. 'נטפלתי' למבנה של דת כדי לייצר משהו שחותר תחת הרעיון: מהאופן שבו המרחב מעוצב ועד הספרים, הדימויים על הקירות, סמל למסדר, ואפילו מרצ'נדייז שמכרתי... אבל זה לא מגיע ממקום של פרודיה, אלא באמת נובע מניסיון לייצר אלטרנטיבה. הטקסטים לא פרודיים, הם רציניים לגמרי".
תמיד היית אדם כותב?
"תמיד כתבתי, אבל לא באופן מגובש. פתאום נהיה לי מפעל כתיבה, שהוא כבר גוף יצירה בפני עצמו. אני אוהב את הרעיון שהמרחב של תערוכה הוא גם מרחב לימוד מדרשי כזה, שהוא לא רק מדרש חזותי, אלא גם של שפה. יש את הספרים - שהם מאוד קריאים, ויש את הטקסטים שבתוך העבודות הוויזואליות - שדוקא שוברים את השפה ואי אפשר לקרוא אותם בקריאה קולחת. הם הופכים את השפה לחומר לא קוהרנטי, למשהו שמתפרק".
9 צפייה בגלריה
"'נטפלתי' למבנה של דת כדי לייצר משהו שחותר תחת הרעיון". מתוך התערוכה "דעת נחש הקדמוני" במשכן לאמנות עין חרוד
(צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
איזה עקרונות עולים מתוך הטקסטים האלה?
"בהתחלה הייתי עצבני, אז זה היה: הם מדברים על טוהרה ועל קדושה, אני אדבר על טומאה. אבל היו שם גם המון רעיונות שדיברו על החוויה האנושית והגופנית בעולם, שאלות של - מה קובע הגדרות? מה נכון ומה אסור בבית שאתה גדל בו ובחברה שאתה חי בה? את כל אלה ניסיתי לאתגר. היום אני מבין שזה היה, לא מאוד, אבל קצת פשטני. בהתחלה הרגשתי שאם יש אלוהים ושטן, אני צריך להיות השטן. עם הזמן, הרגשתי יותר צורך לצאת מהמונחים האלה. הפרויקט הלך והעמיק. עשיתי תואר שני בלימודי מקרא. התפיסות נעשו יותר מורכבות. שאלות על דואליזם ועל מורכבות תמיד היו, זה לא שהייתי רק אנטי כזה, אבל היום אני חווה את זה אחרת. דברים הלכו למקומות מורכבים יותר שאני מרגיש שלפחות עבורי הם מאפשרים את החיים בעולם הזה - מה שהולך ונעשה קשה עם המציאות שלנו".
מאז, משולם הציג בתערוכות רבות וזכה להכרה והערכה, גרף פרסים מקצועיים ואף עמד בראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה; כתב "איגרות" ל"מאמינים" של המסדר ("כביכול. זה רק אני, כן?", הוא צוחק); גם המופע "בעלות" של להקת הפלמנקו הישראלית (בשיתוף עם זוגתו של משולם, טליה יונה קליגר, והכוריאוגרפית מיכל נתן) שנוצר בעקבות הכתבים של המסדר עלה במרכז המחול סוזן דלל; היו גם רגעים של מפגש בין האלימות שבדימוי לבין האלימות של העולם עצמו - כך אחת התערוכות של משולם, שכללה פסל של אדם עם ראש של חזיר בר בחלון ראווה שפנה לרחוב, ירדה לאחר ניסיון הצתה שכלל שפיכת מיכל בנזין מול פתח גלריה-תיאטרון "החנות".
התחנה הנוכחית בעלילות המסדר, "דעת נחש הקדמוני", היא גרסה פחות מגואלת בדם ומסויטת, הן מבחינת הדימויים, והן ביחס אל הדתות המונותאיסטיות, שהוא גם מתקשר בדו-שיח, ולא רק מתריס כנגד. התערוכה והספר יוצאים מתוך הייצוג של הנחש כמחזיק רעיונות סותרים, שמכיל בתוכו גם את הארס – וגם את התרופה.
9 צפייה בגלריה
" יש כמה מסורות, ואנחנו יכולים לחיות איתן בשלום". מתוך התערוכה "יד שמאל" בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב
(צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
משולם מעיד על עצמו שאהב נחשים עוד כילד, גידל נחשים, ואף עבד עם יעקב סלע, מגדל הנחשים החיפאי שסיפור הירצחו הסעיר את המדינה באמצע שנות ה-90. "הנחש הוא מטאפורה לתשוקה שלנו לידע, סקרנות וספקנות. להתעקשות לא לציית״, מספר האמן. ״הוא מאתגר את המותר והאסור. הוא גם מסוכן – וגם מרפא. הוא גם אחראי על החטא הקדמון – אבל גם סגדו לו. גם בבית המקדש בירושלים, חזקיהו מוציא את נחש הנחושת שהיו סוגדים לו בבית המקדש. זו ישות שהיא מלאה. היא מחזיקה את המורכבות שאני מנסה לדבר עליה. מצד אחד זו החיה שגירשה אותנו מגן העדן, ומצד שני הוא לקח אותנו מהחייתי אל האנושי, נתן לנו את הדעת. אז גורשנו מכל הטוב הזה, אבל הפכנו להיות מה שאנחנו. אם יש משהו שמאפיין את ה'דת' הזאת שאני מנסה לנסח, זה הסקרנות והספק – הספק כישות אונטולוגית (מושג בפילוסופיה שמתאר דבר שקשור בשאלות ה"יש" והקיום עצמו, ד"מ).
"בתערוכה הזו, בפעם הראשונה במסגרת העבודה הפרשנית, אני מביא ציטוטים מהספרות המקראית. במקום לייצר מסית שמנסה להדיח, אני מנסה להטמיע חזרה את 'רועכם' לתוך הקורפוס היהודי. החתרנות שלו מתבטאת דווקא בזה שהוא עוד יותר מתקרב. עשיתי מין סיבוב כזה עם חזרה – לא כחוזר בתשובה, אלא להפך - חוזר בשאלה. לא יוצא בשאלה - חוזר ונכנס פנימה כדי לשאול את השאלות. להיות מוכל וגם להכיל את הדברים שאני מבקר. והפולמוסיות הזאת נמצאת גם בעבודות עצמן".
עוד הוא מתייחס ללימודי המקרא ולחקירתו את הנושא. "כשאתה חווה לעומק את היהדות - אתה מבין שהמורכבות היא משהו שהיהדות ידעה להכיל. שבגרסאות מוקדמות יותר שלה המורכבות הייתה ערך. מבחינת היהדות לא הייתה תשובה אחת, אלא דחסו את כל הסתירות לתוך ספר - התנ"ך - ואמרו: 'זה היהדות! הפולמוס - לא התשובה!'.
9 צפייה בגלריה
"התערוכה שהיה לי הכי קשה לעבוד עליה עד כה". מתוך התערוכה "דעת נחש הקדמוני" במשכן לאמנות עין חרוד
(צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
"התנ"ך נפתח בפרקים שמספרים שני סיפורים סותרים - יש כמה מסורות, ואנחנו יכולים לחיות איתן בשלום. היום יהיו שיגידו: 'לא, אבל אפשר ליישב את הסתירה'. אבל הרדיפה הזאת אחרי האמת המוחלטת והתשובה האחת שיש צד שמחזיק בה, זה בעיני מסוכן", הוא אומר. "מדברים היום הרבה על עקידת יצחק, זו דוגמה נורא פופולרית עכשיו. הנה – הצייתנות המוחלטת. אבל רגע לפני, אותו אברהם מתווכח עם אלוהים. היהדות מלאה סתירות ופולמוסים. המקורות - באמת ידעו להכיל את הסתירות האלה, את השאלה. זה שיש ספר כמו 'איוב' במקרא, איש שאשכרה תובע את אלוהים למשפט על החיים המחורבנים שהוא גרם לו – זה משהו שהיום בחיים לא היה עובר".
היום בתרבות הביטול בהחלט אפשר לדמיין מצב שבו סיפור כזה היה מקונסל.
"לגמרי. אגב, אני חושב שאם 'רועכם' היה יוצא היום אולי הייתי מקונסל לחלוטין. אנחנו חיים בתקופה שמכל הצדדים אבדה היכולת להכיל מורכבות. אם פעם הפרויקט הזה של 'מסדר הטומאה' היה פרויקט של מרידה ב'יהדות של האמת האחת המוחלטת' – היום אני מבין שהיהדות מכילה מורכבות ופשוט העלימו לנו אותה".
"תולדה של תרבות שאיבדה את היכולת שלה להתמודד עם שיח"
באמנות שלו תיאר משולם עולם שבו כל מבני החברה נשברים ונחצים עד כדי סף-קריסה. רצה הגורל והמציאות של המלחמה בין עזה וישראל עקפה את "רועכם" בסיבוב. "העלילה של ספר 'רועכם' מתארת עולם מאוד דיסטופי. אז כמובן לא חשבתי על זה ככה, אבל הוא כמעט מתאר את החיים של היום. אז זה היה חזון קצת מוגזם, והיום… זה די מה שקורה", מעיד משולם.
בכך הוא מצטרף לעוד אנשי-קצה של עולם התרבות שהתייחסו לחוליי החברה הישראלית והתגלו כנביאי זעם בעל כורחם. עוד דוגמה למשל, היא איש התיאטרון, הפרפורמר והמשורר אריאל ברונז, שגם זוכה בימים אלה להכרה בינלאומית על תפקידו כשחקן בסרט עטור השבחים "כן!" של נדב לפיד - שמתאר אף הוא את התפרקות החברה בישראל הקונקרטית דרך שימוש בבדיות. במופע "הגמל", שיצר ברונז, הוא גילם דמות קיצונית שהיא-היא רעות החברה. "הגמל" מדקלם שירים שחוגגים על הדם של החברה הישראלית ויורקים על השאריות. בהסתכלות על היצירה בשנת 2025, זה לא הרבה יותר קיצוני מצפייה ממוצעת במהדורת החדשות המרכזית. ואי אפשר להימנע מהשאלה איך יוצרים אמנות בתקופה כל כך אלימה ומאתגרת, כשהזעזוע ממנה מתעלה על כל זעזוע שאפשר לעורר דרך יצירת אמנות.
9 צפייה בגלריה
"להיות מול יצירת אמנות - חתירה לנשגבות או למשהו מעבר למילים". מתוך התערוכה "דעת נחש הקדמוני" במשכן לאמנות עין חרוד
(צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
"המוסדות המדיניים קרסו, אנחנו חיים בכאוס כזה שאתה כבר לא יודע איפה משהו אחד נגמר ואחר מתחיל", משולם טוען. "הפרויקט שלי נולד מלכתחילה כדי לערער את הגבולות, אבל כל הזמן דיברתי על זה שכדי לערער גבול - אתה חייב להניח גבול. הדיאלקטיקה היא העניין, לא הקריסה המוחלטת שמשאירה אותנו בתוך כלום. זו תולדה של תרבות שאיבדה את היכולת שלה להתמודד עם שיח, עם מורכבות, עם סתירה. והשאלה איך עושים אמנות במציאות היום היא שאלה שמאוד קשה לי. זאת התערוכה שהיה לי הכי קשה לעבוד עליה עד כה", הוא נאנח.
"האוצר אבי לובין פנה אליי בערך חודשיים לפני 7 באוקטובר. שמחתי. מבחינתי זה פסגה, סוג של שיא - תערוכת יחיד מוזיאלית גדולה ראשונה שלי. אבל מאז 7 באוקטובר לא הצלחתי להיכנס לסטודיו. שמונה חודשים לא הייתי מסוגל לעשות כלום. הייתי באימה ובדיכאון, בחרדה לילדים שלי, ותחושה שאין מה לעשות אמנות עכשיו", הוא ממשיך ומוסיף. "בתמונה האידאית שלי, המוזיאון הזה היה אמור להיות סגור, כל המוזיאונים. היה צריך לעצור את הכול עד שכולם חוזרים הביתה ושכל המלחמה הזאת נגמרת. אבל בסוף הבנתי שאני חייב או להתחיל לעבוד על התערוכה, או לבטל אותה.
"תלינו את התערוכה עכשיו, והכל אמור להיות חגיגי, אבל הייתי בדיכאון. אני מתקשה להבין איך אנחנו מתנהגים כאילו הכול כרגיל, והנה אני עושה את זה בעצמי ומנסה לעודד את עצמי בזה שלעשות את מה שאנחנו עושים, זה עדיין פעולה חתרנית באיזשהו אופן. שיש לה איזו השפעה בעולם, גם אם היא מזערית. זה קשה. אני חושב כל הזמן על זה שפאקינג יש עוד אנשים שתקועים שם במנהרות שרק אלוהים יודע מה המצב שלהם, זה מטורף. והדברים שנעשים בשמי, שהם מזוויעים בעיני. זו חוויה קשה לעשות תרבות בתקופה הזאת, ואולי זו תרבות לפריבילגים. אני עושה דברים לקהל שלי, למה שנשאר ממנו אחרי שרבים נפטרו ממני בגלל הדעות שלי בשנה וחצי האחרונות".
9 צפייה בגלריה
יש מה לעשות אמנות עכשיו? מתוך התערוכה "דעת נחש הקדמוני" במשכן לאמנות עין חרוד
(צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
עוד משולם מעלה לשיחה את דמותו של המולך – פולחן שהיה נהוג בכנען ומוזכר לא אחת בכתבים, וכלל הקרבת קורבנות אדם, ילדים, על ידי העברתם באש. "יש לי עבודה פופולרית מ-2013, פסל של המולך, שהופך עם השנים להיות יותר ויותר רלוונטי", הוא מעיד. "הוא הסיבה שבסוף נרשמתי ללימודים בתואר השני במקרא, והתזה שלי הייתה סביב הנושא. אני נמשך לפגאניות, לפוליתאיזם, זה מסקרן אותי. המונותאיזם בתנ"ך מנסה כל הזמן להיפטר מזה, אבל זה כל הזמן חוזר. זאת אומרת, את רואה שיש משהו באוכלוסייה שפשוט נמשך לזה, כי כנראה יש משהו בריבוי הזה שמרגיש טבעי לאנשים.
"עבודת הקורבנות והאמונה באלים אחרים הייתה מאוד נפוצה בתקופות של בית ראשון ושני. ההקרבה למולך בירושלים מתוארת בתנ"ך כמשהו שאפילו מלכים נהגו לעשות, להקריב את הילדים, את הבנים שלהם. והציטוט האחרון של ח"כ לימור סון הר מלך - 'אל תקראו להם נופלים, הם מתעלים' זה הכי מולך שנתקלתי עד היום. אנחנו לגמרי שם. העלו לעולה, זה השורש. עולה - זה קורבן שעולה כולו השמיימה - זה המולך. יש חזרה לאל הזועם, הקנאי והאנושי מהמקרא, שמתחרה באלים אחרים בסביבתו, בניגוד למשל לאלוהות של הרמב"ם, שהיא מופשטת כמעט לגמרי.
"זה שלאל יש רצון, ושהרצון הוא שתשמיד את עמלק או מה שזה לא יהיה, ותשתלט על השטח, האלוהות הטריטוריאלית הזאת, זה חזרה לפגאניזם. והמחשבות על קורבן ועל זה שאנחנו מקריבים את ילדינו למולך, אני עוסק בזה כבר שנים. את הפסל ב-2013 פיסלתי לא רק מתוך העניין שלי בתנ"ך ובהיסטוריה של עם ישראל, כמובן, אלא כי חשבתי שאנחנו עדיין בסיפור הזה של לעקוד את ילדינו. המציאות נהיית כל כך קיצונית, שהיא מדביקה את האמנות הזאת. אני לא איזה נביא, כל מי שעיניו רואות אמור לראות את הדברים האלה".
9 צפייה בגלריה
"אני מנסה להגיד בזה: עצרו! אל תעשו את זה, אין בזה צורך". מתוך התערוכה "דעת נחש הקדמוני" במשכן לאמנות עין חרוד
(צילום: באדיבות האמן אסי משולם)
טקסי קורבנות ביהדות עלו לשיח בשנה האחרונה גם מכיוון אחר, סביב פרסום הסיפורים של פגיעות טקסיות שבוצעו בילדות וילדים בעשורים האחרונים בישראל. מה המחשבות שלך על זה כמי שעוסק בנושאים משיקים כאמן וכאקדמאי?
"פגיעה בגוף זאת נקודת הקיצון של המפגש בין המציאות, המרחב היומיומי שבו אנחנו חיים – לבין המיתוס - המימד של המשמעויות הסמליות. כל ריטואל הוא מקום שמפגיש את הגוף החי עם האלים. גם הדלקת נרות שבת וטבילה במקווה, וטקסים קטנים שאנחנו ממציאים לעצמנו. טקס הוא ניסיון לייצר מתחם לימינלי שכשאני נכנס לתוכו, אני מתחבר עם משהו שהוא גדול ממני, שהקיום שלו הוא אחר. מחוות גופניות ופיזיות שמבוצעות בריטואל – לפגוע, לחתוך, לאכול – הן משהו שהופך את המיתוס למשהו שאני יכול להרגיש איך הוא בא לידי ביטוי בחיים שלי. 'קורבן' בעברית הוא מהשורש של התקרבות. והמקום של ההקרבה באמת מושך אנשים. אני לגמרי יכול לראות איך במקומות דוגמטיים ופונדומנטליים זה יכול להגיע ממש לפגיעה בילדים. הפגיעות האלה לא סתם צפות עכשיו, אלה אותן פגיעות שהיו עושים שם בגיא בן הינום כשהיו מקריבים ילד ומעלים אותו על המזבח.
"אלה חומרים שאני משתמש בהם ביצירה שלי, רק שאני מנסה להגיד בזה: 'עצרו! אל תעשו את זה, אין בזה צורך'. יש מדרש שמדבר על זה שכשאברהם הלך לעקוד את יצחק, השטן בא אל שרה ואמר לה 'את לא מבינה מה הוא הולך לעשות, הוא משוגע, לכי תעצרי אותו!'. זה השטן שאני מדבר עליו. ההוא שאומר: 'חכו, אפשר לעשות דברים אחרת. תעזבו את הילדים שלכם במנוחה. אל תשלחו את היד אל הנער' – זה הלקח שהיינו אמורים ללמוד מהטקסט של עקידת יצחק. במקום זה, משום מה, נשארנו רק עם הצייתנות המוחלטת. זה מטורף!", משולם מתרעם. "יש כיום הסכמה רחבה במחקר שהסיפור הזה הוא הרגע שבו התורה העברית אומרת: 'מספיק עם הקרבת הילדים – אפשר להחליף אותם בחיות'. היום כל הזמן מביאים את עקדת יצחק כדוגמה, ואף אחד לא אומר: 'אל תעשו את זה. יש דברים אחרים שאפשר לעשות'. איך 'אל תשלח ידך אל הנער' לא נתפס כמסר התמציתי של כל המשל הזה, זה מדהים. שאין צורך להקריב את ילדינו.
"ברמה האישית, יש משהו בחוויה של להיות מול יצירת אמנות שמזכירה חתירה לנשגבות או למשהו מעבר למילים. משהו שכאילו תופס את ההוויה של המציאות, שמבעד לדברים. מהבחינה הזאת, כשאני עושה אמנות, אני מתחבר לזה כסוג של פעילות ריטואלית או כמעט דתית. ועם הטקסטים והרעיונות, אני מנסה לייצר חוויה שלמה. מבחינת האקט האמנותי, כשאני עושה אמנות, זה סובלימציה לרגש שנמשך למקומות קיצוניים. כי כמו בכל האנושות, הצורך הזה קיים גם בי. אני יכול להבין מה זה לעשות אלימות כדי להתקרב. בגלל זה אני הולך ועושה פסלים, כאילו, שובר שובר דברים בסטודיו, לא יודע – יש לי כל מיני דרכים שלא פוגעות באחרים בשביל להביא לעצמי איזשהו סיפוק רוחני.
"זה משהו שאני מנסה לשכנע בו אנשים כשאני מרצה על הדברים האלה. המציאות לא נבראה עם תשובה, רק עם שאלות. ומשם אנחנו צריכים לגזור את האתיקה שלנו. עם המון ענווה. הכול מותר כל עוד אתה לא פוגע באף אחד אחר. הכי חשוב זה לעשות הכול כדי לא להזיק לאף אחד, ולהבין שאין תשובה. אנשים שטוענים שהתשובה בידם - הם האנשים שתמיד תפסתי בתור הכי מפחידים, וככל שעובר פה הזמן אני מבין כמה שתמיד צדקתי".
