אם התפיסה שאור השמש הוא חומר החיטוי המושלם הייתה דת - לילי אלן הייתה האפיפיור שלה. זה היה נכון כשהייתה האיט-גירל האידיאלית של תחילת המילניום בבריטניה, כשלהיטים כמו Smile ו-The Fear הצליחו לבטא בצורה עשירה, עוקצנית ונגישה את עולמה הפנימי המגוון של צעירה לונדונית מיוחסת (אביה הוא שחקן, אמא שלה מפיקת סרטים ואחיה אלפי מוכר אף הוא מ"משחקי הכס"), וזה נותר נכון במיוחד נוכח המשברים הקשים שעברה בעשור הראשון, על רקע פרידה משני בני זוג. למעשה, מצחיק להקשיב לשני האלבומים האחרונים שלה, No Shame מ-2018 ו-West End Girl שיצא בסוף השבוע אחרי שבע שנות שתיקה, ולהיזכר באגדה על טיילור סוויפט בתור מי שסוגרת חשבונות עם אקסים באמצעות שירים. ליד אלן, סוויפט היא הרב קרליבך.
אולם בעוד ש-No Shame עסק בהתפוררות איטית ועצובה של מערכת יחסים, משהו שקורה למרבה הצער גם להרבה מאוד זוגות לא-מתוקשרים, West End Girl הוא יומן מצמרר של התמודדות עם בן זוג רעיל, שקרן ומכור לסקס. העובדה שמדובר באדם מפורסם בפני עצמו, כוכב "דברים מוזרים" ו"ת'אנדרבולטס" דיוויד הארבור, מעצימה את האפקט פי מיליון: אלן ידעה שהאלבום הזה בהחלט ידובר ולאו דווקא בגלל ההפקה המוזיקלית המוצלחת שלו. אבל היה לה 50 טון של תדהמה, אכזבה ועלבון להוריד מהחזה, אז היא הפכה את התחושות הללו לפטיש באותו משקל. החבטה תפרנס את גם את הנכדים של האינטרנט.
West End Girl הוא אלבום גם במובן הנושאי וגם הכרונולוגי: הוא יוצא לדרך בתחילת האפיזודה (שבה אלן מקבלת תפקיד בווסט אנד וטלפון מהארבור שרוצה לפתוח את היחסים) ומסתיים בדרך החדשה אליה היא יוצאת (כשהיא מבינה שהארבור עבר על כל חוק בהסכם ביניהם). התנועה הליניארית מעניקה לשירים כוח השמור לאמנויות אחרות, כמו טלוויזיה וקולנוע (למעשה, כמעט מתבקש להצמיד לביקורת הזאת "זהירות ספוילר"): אלן מגוללת את מה שקרה שלב אחר שלב, מציגה נבל (הארבור), דמויות משנה (המאהבת שלו), טוויסטים בעלילה (מתברר שהארבור הפך דירה אחרת שלו למה שאלן מכנה "פוסי פאלאס" בשיר באותו שם) ומוסר השכל. התוצאה היא אלבום שקל מאוד להאזין לו בבת אחת, אך גם כזה שבכוונת מכוון לא העמיד סינגלים (ואכן לא יצאו כאלה) וכנראה שגם לא יחזיר את אלן למצעד הלהיטים.
אולם גם בזה יש משהו מרענן: אלן, שתמיד הייתה בשורה הראשונה של הכותבות והכותבים בפופ, משתמשת בכנות הטוטאלית שלה וכן בחיבור האותנטי לסגנונות מוזיקליים קלילים כמו כוס של נגרוני עם שפריץ של סודה מבעבעת כדי להזכיר כמה כוח יש באלבום כפורמט, ודאי כשקהל היעד אינו דור הטיקטוק. זה גם לא אומר שהשירים עצמם לא עובדים בנפרד: Nonmonogamummy מתחיל בריף גיטרה מקפיץ ונמשך במקצב כיפי (למרות הטקסט המדכדך), Relapse מעלה ניחוחות ישנים ומתקתקים של דאנס בריטי (עם טקסט נוגע ללב על החשש מחזרה להתמכרות), ו-Beg For Me יעבוד סבבה לגמרי בפסקולים של דרמות על שברון לב ותוכניות דייטינג שלא רוצות להסתפק בחיקויי AI.
לאוטוביוגרפיה הפנטסטית שלה, מהטובות ביותר שיצאו בז'אנר (כולל סיפור מדהים שבו הביאו לה כוס מים וכוס וודקה ומרוב שקיעה בהתמכרות לאלכוהול היא כבר לא הצליחה להבדיל ביניהן), אלן קראה My Thoughts Exactly. "ווסט אנד גירל" לא רק שעושה כבוד לעיקרון הזה: הוא תובע את מקומה של האינטליגנציה, השנינות, החדות וגם הווידוי בתוך עולם פופ שבו אפילו החושפנות נראית מהונדסת. אלן שילמה על כך מחיר בעבר והיא תשלם אותו גם בהווה ובעתיד: שירים טובים כמו Tennis ו-Pussy Palace (עם אזכור די תקדימי של באט-פלאג) יהיו קודם כל הדרמה מאחורי הקלעים ורק אחר כך המוזיקליות, הניואנסים, ההומור. אבל לילי אלן עברה מספיק בחיים כדי לדעת: קודם אור השמש, אחר כך כל השאר.
