צלילים עמוקים מעירים אותי משינה כבדה ומתוקה. לא, זה לא שעון מעורר. עוברות שניות בודדות עד שאני קובעת ביני לבין עצמי - מדובר בנגינת דיג'רידו. אני בחוץ, בטבע, מסביבי חושך מוחלט. העיניים מתרגלות עד שאני מזהה סביבי, על מזרנים יחידים, כמו זה שאני שוכבת עליו, מאות על מאות של אנשים. הנגינה מתעצמת, מטלטלת, ואיתה גם נחירות שנשמעות בקרבת מקום. אני מביטה למעלה ומוצאת נחמה בשמיכת כוכבים שלא נגמרת. רוח קרה נושבת, נגינת הדיג' מתחלפת במשהו רך יותר. אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים.
לא, אני לא במחנה קיץ של מבוגרים, למרות שהאווירה ששוררת בכפר הנוקדים בהחלט מזכירה אירוע שכזה. אני במטאורה. זו לא מסיבה, לא ממש פסטיבל וגם לא עוד הופעה סטנדרטית, אלא חוויה של האזנה והתבוננות. לאורך 12 שעות - משקיעה ועד זריחה - עולים בזה אחר זה לבמה מוזיקאים ואמני סאונד, כשההזמנה היא להישען לאחור, להתמסר לצלילים ולטבע ולחוות מוזיקה באופן שונה לגמרי מהמקובל. וכן, מותר - ורצוי - גם להירדם.
זו השנה החמישית שהאירוע מתקיים, הפעם במדבר יהודה, והוא משך אליו קהל שמורכב מזוגות צעירים לצד חבורות בוגרות יותר: אנשים רבים שהיו סקרנים כמוני לחוות את הקסם בפעם הראשונה, או לנסות לשחזר את התחושות המיוחדות שחשו בפעמים הקודמות. רובם התאספו כבר בשעת שקיעה מוקדמת שצבעה את השמיים בוורוד וכתום, כשהגמלים קיבלו את פניהם בברכה לחוויה המוזיקלית יוצאת הדופן.
העין נמשכת מיד אל כיפה פתוחה ממתכת הממוקמת מעל במה, שסביבה פרושים 1,500 מזרנים צפופים. מי שהגיע מספיק מוקדם כבר תפס לעצמו מזרן, וציפה אותו בסדין. אלה שהגיעו מאוחר יותר, נעזרו בהכוונה עדינה של עששיות נייר שבתוכן פנסים קטנים.
בחושך נטול ירח, מנורה דמוית-מדוזה מעל הבמה והעששיות קטנות הן מקורות האור היחידים. הבאים מתבקשים להימנע מאור טלפונים כדי לא ליצור זיהום אור. כשאין קליטה סלולרית, ההתמסרות הופכת פשטה יותר לתפעול - החושך, הכוכבים והפסקול החלומי הם לא רק התוכנית האמנותית ללילה זה, הם כל מה שיש, וזו הזדמנות נדירה לחוות דברים באופן אחר.
לפני שמתחילות ההופעות החיות, ניתנים קווים מנחים שיעזרו למאזינים החדשים לעבור את הלילה: לכבד את המרחב ואת הסובבים, לשמור על שקט, לא לעשן או לאכול איפה ששוכבים (יש כמובן, מתחם מיוחד גם לזה). בהמשך, גם אחרוני האורחים שהביאו למתחם מידה מכובדת של סקפטיות שמהולה בצחוק ומבוכה, ימצאו את מקומם בהרפתקה.
את ההשראה למטאורה לקח המפיק גיל קרניאל מהמלחין הבריטי מקס ריכטר, שיצר אלבום בשם SLEEP, שמיועד כשמו לאנשים ישנים, באורך של שמונה וחצי שעות. "כל הנושא הזה של של האזנה עמוקה זה משהו שהעסיק אותי המון בשנים האחרונות", הוא מספר בשיחה עם ynet. "האירועים האלה מכניסים אנשים לתוך איזה ספייס וסט-אפ, ואלה מאפשרים לצלול ולהיכנס לתוך המוזיקה בצורה ששונה מקונצרטים והופעות שאנחנו בדרך כלל הולכים אליהם". בשונה מאלבומו השאפתני של ריכטר, קרניאל רצה לאפשר למאזינים לעבור דרך כל מיני מצבי תודעה - שינה, ערות ומה שביניהם, כשהדגש הוא על האזנה והתמסרות למוזיקה ולחוויה שמצריכה תנאים של שקט.
האירוע הראשון התקיים במצפה רמון, ובין היתר, קרניאל מקיים אירועי האזנה עירוניים בשם שאמאנס אוף סאונד. "אבל יש משהו במדבר, בשקט וברפיון, שבאמת מאפשר את זה. אנשים יכולים פשוט לשחרר את הכבידה ולהשתרע על המזרן שלהם. בסוף הרעיון להזמין אנשים לשכב תחת הכוכבים בחושך, להתבונן ולהקשיב למוזיקה, זה דבר נורא פשוט. הפשטות הזו היא גם מה שאנשים רוצים בתקופה כזאת שאנחנו כל כך מוסחים".
משום שכל האירוע לא דומה להופעה רגילה או פסטיבל מוזיקה, גם חוויית ההאזנה היא אינדיבידואלית ומדיטטיבית. האירוע נפתח בדי-ג'יי סט רגוע של יותם אבני והמשיך עם שלל הופעות. בין האמנים שהשתתפו במהדורה זו נמצאים מעיין ליניק, שאירחה לצידה חבורת נגנים מוכשרת (מטאורקסטרה) כשהיא מפליאה בשירתה המרחפת; מכשף הצלילים מארק אליהו - גם הוא אורח קבוע בחוויה המדברית; המלחין יחזקאל רז שהנעים את הלילה בנגינה חרישית; די-ג'יי דקל שסחף את הקהל בסט אמביינט לתוך השעות הקטנות ו-Tabea, מלחינה ומעבדת מגרמניה שאירחה בהופעתה את אריאל ברלי על הגיטרה, והשניים ליוו את הרגעים החשוכים ביותר עד לעליית השחר.
ההופעות והתקלוטים, הופכים בחסות החשיכה ל"מוזיקה לחלימה". כך היצירות שנוגנו לאורך הלילה - אינסטרומנטליות, ניסיוניות, עדינות ולא תמיד נעימות - יוצרות חוויה סוריאליסטית שמנתקת את המאזינים מהמציאות. אם בתחילת הערב חששתי מהקרבה למזרנים האחרים, בשיא הלילה הם יוצרים חוויה מחברת ומחזקת. הלילה עובר בין שינה לערות בחסות הצלילים, אבל זו לא חוויה מעיקה או מתסכלת אלא הזדמנות להקשבה מסוג אחר ששוברת תבניות, מוציאה אותנו מהשגרה ובאיזשהו מקום גם קצת מעצמנו.
בשנים שקדמו למלחמה, התארחו במטאורה אורחים מוזיקליים מחו"ל, כשהשנה מלבד האמנית מגרמניה כל המשתפים היו מישראל. "יש מגבלה מצד אחד, לפעמים אתה רוצה צלילים ייחודיים מכל מיני נקודות בעולם, ומצד שני זה פתאום מחייב אותי כמנהל אומנותי וגם את המוזיקאים עצמם, לגלות אזורים חדשים ביצירה שלהם", מוסיף קרניאל.
עם אור ראשון של שחר, מעט לפני השעה חמש בבוקר, קערות טיבטיות בישרו שהגיע זמן לקום. מי שהתעקש למשוך עוד רגעים קטנים של שינה, נאלץ לוותר עליה עם צלילי גיטרות מחוספסות שנשמעו מהבמה. אחרי רצף סטים מלטפים, זו השכמה מוחלטת אחרונה - נחושה וראויה - עם מופע מלא של החברים של נטאשה. ארקדי דוכין צוחק על הישנוניים בקהל - "פרדי על הבוקר! - אתם בקושי פקחתם עיניים...", ואכן, רבים עוד לא ממש הצליחו להתאושש מהלילה שעבר עליהם, אבל הם מצליחים להצטרף בשירה לפזמון המנחם "מה יהיה, מה יהיה?!".
"בלילה יש הזדמנות גם לשמוע צלילים ואמנים שלרוב לא פגשת, זו גם חוויה מאוד אישית. ובזריחה פתאום יש איזשהו עוגן, משהו שמייצר חוויה קולקטיבית, פתאום אנשים יכולים להתחבר לרפרטואר ולשיר ביחד", ממשיך קרניאל. "אתה קם בבוקר, רואה את כל הפרצופים ומגלה אנשים שאתה מכיר בקהל ויש איזו להקה שהיא כמו מדורת השבט, יש בזה משהו מאוד מלכד בסוף של החוויה״. קרניאל מוסיף בנימה אישית, שהבחירה בהחברים של נטאשה אינה מקרית. ״זה צלילי הנערות שלי, זה מתחבר לי לכל כך הרבה רגעים ורגשות".
קרניאל רואה קשר גם בין המלחמה לבין הצורך של אנשים להפוגה כזו, בנוסף לגדילה של הקהילה שמקיפה אותו. "מאז ההתרחשויות הקשות שעברנו ואנחנו עדיין עוברים פה, אנשים באמת יותר זקוקים לזה. לפעמים יש איזה קושי לפעמים, דווקא בגלל המצב, לצאת למדבר. אם זה מתוך איזשהו זיכרון קולקטיבי שיש לנו מהאירועים של 7 באוקטובר ואם זה מקושי להתחייב לאירועי תרבות. יש המון דברים שמסיחים, והמון כאב וקושי, אבל מי שכבר עושה את המהלך הזה, האפקט הוא הרבה יותר משמעותי. פתאום אנחנו באמת מגלים שהמוזיקה זה לא רק סיסמה, זה באמת כלי לריפוי".
אחרי לילה שמרחף בין צלילי אמביינט לחוויה חושית אפופת כוכבים, כאפת המציאות שמספקת להקת הרוק היא בדיוק ההשכמה שהקהל צריך. חלק מהמאזינים בוחרים לצפות בהופעת הרוק בשכיבה, אחרים נעמדים ורוקדים לצלילי "על קו הזינוק", "עכשיו אני", "שני סיפורי אהבה קטנים". זוגות רבים מתחבקים תוך כדי ריקוד לאור הזריחה, ובשלב מסוים גם מיכה שטרית מחבק את דוכין על הבמה. כשהשמש עולה מעבר להרים כבר נהיה חם, מעט אחרי השעה שבע בבוקר האירוע נחתם והלילה העשיר הזה הופך להיות עוד זיכרון מתוק ורחוק. רגע לפני סוף ההופעה שטרית ודוכין מבצעים את אחד הלהיטים הכי גדולים שלהם, "אם כבר לבד". וברגע הזה 1,500 אנשים מרגישים קצת פחות לבד וקצת יותר רחוקים מהשיגעון.
