67 שנים חלפו מאז שאומן הקומיקס "פיו" (הכינוי של פייר קוליפור) החל לפרסם את סיפורי הדרדסים. מאז הם הפכו לאחד הזיכיונות הגדולים של התרבות הפופולרית עם שלוש סדרות טלוויזיה - המוכרת בהן נוצרה על ידי אולפני "האנה-ברברה" בשנות ה-80 ומנתה מעל 250 פרקים. ב-44 השנים מאז שהיא החלה להיות משודרת הדרדסים הפכו לתופעה עולמית: עשרות אלפי מוצרי מרצ'נזינג, עשרות משחקי מחשב, פארקי שעשועים, תקליטים, הצגות (כדוגמת אלו שעלו בישראל ב-1984 וב-2024) ואפילו מופע נודד של החלקה על הקרח. כמובן שישנם גם הסרטים באורך מלא: כתשעה סרטים לשוק הביתי ועוד שלושה למסך הקולנוע.
"דרדסים" – טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
"הדרדסים" (2011) ו"הדרדסים 2" (2013) בוימו לקולנוע על ידי ראג'ה גוסנל. שניהם שילבו את היצורים באנימציית מחשב בעולמן של דמויות בשר ודם. הסרט הראשון הרוויח מעל חצי מיליארד דולר, אבל השני איבד 2/5 מההכנסות ולכן הסרט השלישי נגנז. מיותר לציין שהביקורות שחטו את שני הסרטים. ב-2017 היה ניסיון לאתחל את הקונספט ב"הדרדסים: הכפר האבוד", סרט אנימציית CGI "טהור" בתקציב בינוני, שלמרות הכנסות שדגדגו את ה-200 מיליון דולר לא זכה להמשך. מה שנותר עקבי הוא חוסר ההתלהבות של המבקרים. כעת מגיע הסרט הרביעי "דרדסים" (Smurfs), שבו הזיכיון עבר משיתוף פעולה של אולפני קולומביה וסוני לאולפני פרמאונט. גם הוא מתבסס בעיקרון על טהרת האנימציה (חרף שילוב מוגבל של "לייב אקשן"), אבל הסגנון הוויזואלי והתכנים של הסרט פונים לכיוון מאוד שונה.
על הבימוי מופקד כריס מילר, שבעבר היה במאי-שותף ב"שרק השלישי" (2007), וביים את "החתול של שרק" (2011). למרות שאלו סרטים ראויים, קצת מוזר שבמשך 14 השנים שחלפו מאז הוא לא ביים סרט נוסף. התסריטאית היא פאם בריידי שיש לה רקורד לא מבוטל, הכולל קרדיט של תסריטאית-שותפה בסרט המעולה "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר" (1999), וב"טים אמריקה: משטרת העולם" (2004), למרות שאת רוב הקרדיט על הכתיבה בשניהם ניתן לייחס, מן הסתם, למאט סטון וטריי פארקר. הקרדיטים האחרונים של בריידי הם לסאטירת הנטפליקס הכושלת "הקפסולה" (2022) יחד עם הבמאי ג'אד אפאטו, ולסרטי האנימציה לילדים "רובי נגד הזרם" (2023) וסרט ה"בובספוג מכנסמרובע" שעומד לצאת בסוף השנה הנוכחית. אני מציין כל זאת כי לכאורה יש מקום לצפות למידה סבירה של הנאה מהצפייה ב"דרדסים" – אבל לא כך הם הדברים.
גם לו הייתי צופה בכל מאות השעות של אנימציית דרדסים קשה להניח שהייתי מסוגל לקבוע, מהמחלקה הסגורה שבה ללא ספק הייתי מאושפז, עד כמה נמוך המיקום של "דרדסים" במדרג האיכות. מה שבטוח הוא שבניסיון לאתחל סדרת סרטים חדשה יש התרחקות מההנאות הפשוטות של סדרת הילדים לטובת חיקוי רועש וגדוש של סרטי לייב-אקשן של גיבורי-על ושל אנימציית גיבורי-על.
3 צפייה בגלריה
אהבתם את "סופרמן"? מצוין, לא תאהבו את זה. מתוך "דרדסים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
קשה להאמין שילדים בגיל שאליו מכוונים התוצרים של "הדרדסים" (גיל הגן וראשית הביה"ס היסודי) יפיקו יותר מדי מהצפייה בו. הבדיחות לא יעבדו, העלילה תהיה לא-קוהרנטית, הדמויות לא מעוררות חיבה. לילדים תהיה אפס היכרות עם המאגר הנרחב של "טאלנטים" שמבצעים את הדיבוב לדמויות (וזאת בהנחה שהם יצפו – כמוני – בגרסת שפת המקור). בכל הנוגע למבוגרים חובבי אנימציה, גם כאלו שהנוסטלגיה לילדותם טרם פסה, אם תצליחו ליהנות אז כנראה שהשכל שלכם דורדס מעשרות שנות היכרות עם הזיכיון.
לכאורה זהו מיוזיקל, אבל יש בו רק שלושה שירים. הפתיחה כוללת קטע שירה וריקוד של הדרדסים בכפרם, בדרך שמהדהדת את התרומה של סרטי "הטרולים". זו פתיחה סבירה יחסית להמשך. שני המדבבים של שתי הדמויות הראשיות מזוהים עם כישרון שירה ולכן לכל אחד מהם יינתן שיר סולו בודד בהמשך העלילה. את הדרדסית מדבבת ריהאנה (המחליפה את קייטי פרי ואת דמי לובאטו שעשו זאת בשלושת הסרטים הקודמים). לצידה דרדס "ללא שם" שאותו מדבב ג'יימס קורדן. העלילה מונעת על ידי משבר-הזהות של אותו "נטול שם" שאין לו תכונה או כישרון ספציפי המייחד אותו ומגולם בשמו. רעיון כל כך משומש שאפשר למצוא אותו גם ב"אימוג'י: הסרט" (2017) - אחת מתועבות האנימציה המחרידות של העשור הקודם.
כמובן של"לא שם" יש כישרון שמחכה להתגלות, ולא סתם כישרון אלא כישרון ייחודי ויוצא-דופן שהופך אותו ל"האחד". יש לו יכולת כשף שבהתאם לשטנץ תתגלה במלוא עוצמתה בסוף הסרט. אבל עד שזה יקרה, דרדסבא (ג'ון גודמן) ייחטף על ידי רזאמל - אחיו של גרגמל (שניהם בקולו של ג'יי.פי קרליאק). ולמה הוא ייחטף? כי יש ספר כשף נסתר (בקולה של איימי סדאריס), שצריך להתחבר לשלושה ספרי כשף נוספים, שאחריהם מחפשת מועצה גלקטית של קוסמים מרושעים (ניק קרול, אוקטבייה ספנסר והאנה וודינגהאם) שרוצה לשלוט בכל המולטיוורס.
3 צפייה בגלריה
אם ג'ון גודמן פה, קצת חורה שלא הזמינו את רוזאן בר. מתוך "דרדסים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
הפסקה הדחוסה האחרונה מתחילה לרמוז על הסיבה שבגלל הסרט מתיש. ניכר בו הניסיון לבצע הרחבה מאסיבית של עולם הדרדסים לפורטלים, מולטיוורסים, קהילות דרדסים שמתקיימות בעולם האנושי, ואחים נוספים לדרדסבא – קן (ניק אופרמן) ורון (קורט ראסל) שנראה כמו דרדסת'ור, עם מגן כמו של קפטן אמריקה. יצורי מולטיוורס שנראים כמו כדורי פרווה ובראשם "מאמא פוטס" (נטשה ליון), כולל רמיזה שקן, אחיו של דרדסבא, דירדס אותה. וכן הלאה, וכן הלאה. במקום עלילה יש עוד גודש של דמויות ופרטים שזרים לעולם הדרדסים כעוד קומה ועוד קומה של גבבה. כסרט "מולטיוורס" העלילה היא תירוץ לקפוץ בין מרחבים, גם בעולמות מצוירים וגם ב"עולמות אנושיים" (פריז, מינכן, והערבות האוסטרליות משמשות כרקע "ממשי" לדמויות המצוירות). היכן שצריך עלילה, יש עוד דמויות ופרטים ו"שיגועים" (כמו בסגמנט קצר שיש בו מעבר בין סגנונות אנימציה שונים). במקום סרט ילדים זה מוצר שעובר דרך פילטר שממחזר ומזקק אלמנטים בעייתיים בקולנוע עכשווי שפונה לקהל בוגר יותר.
סגנון האנימציה מכיל השפעות מובהקות של "ספיידרמן: ממד העכביש" (2018), שמאז כבר הספיק להשפיע על "החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי" (2022) המצוין, ועל "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" (2023) הפחות-מוצלח אבל עדיין בסדר. הדרדסים מעוצבים בשילוב של אנימציית דו-ממד "גסה" ותלת-ממד. זהו עיצוב שונה מסדרות וסרטי הטלוויזיה הקודמים, אבל הוא, לכשעצמו לא מוסיף יותר מדי לסרט כה לקוי מבחינת העלילה והבדיחות הבינוניות שיש בו.
