רק תשעה שבועות הפרידו בין סיום הצילומים הכאוטיים של "בחזרה לעתיד" לבין שחרורו לאקרנים לפני 40 שנה בדיוק, ב-3 ביולי 1985. בגלל שאנחנו זקוקים לאגדות בחיים, האגדה מספרת שבאותם שבועות לחוצים של הקרנות מבחן ומשחקי כוח בין האולפן ליוצרים, אחד מאנשי היח"צ הפחות חכמים ביוניברסל הציע את שורת המכירה הבאה לפוסטר: "דמיין מה היה קורה אם היית יוצא עם אמא שלך?". שלישיית היוצרים - אחד בשם סטיבן ספילברג (ששימש כאן כמפיק), הבמאי רוברט זמקיס ושותפו לכתיבה בוב גייל - הקיאו כנראה את נשמתם באותו רגע. לא כי השורה הזו לא נכונה, להפך. בהנחה שאתם כאן כי צפיתם בסרט, היא מקרה נדיר של "אמת בפרסום". יותר מדי אמת.
"בחזרה לעתיד" – טריילר
(צילום: באדיבות Universal Pictures)
40 שנה אחרי, ו"בחזרה לעתיד" הוא קאנון בכל מובן: סרט אהוב ומהולל (עכשיו הרבה יותר מאשר אז), נציג מובהק של קולנוע האייטיז ששם ילדים ונוער במרכז, ומקור לאינספור מחוות, פרסומות, מפגשי מחזור עם מייקל ג'יי פוקס המסכן וכריסטופר לויד שנראה בול אותו דבר גם ארבעה עשורים אחרי. סרט שהוכנס לארכיון הקונגרס מאחר והוא "חשוב מבחינה תרבותית". אבל הפרדוקס הגדול שבמרכזו הוא לא על מסע בזמן (בחיאת זומזום, איך לעזאזל ההורים לא מזהים שהילד שלהם דומה באופן חשוד לנער המוזר ששידך ביניהם?) - אלא שמתחת למעטה החביב והקונצנזוס הנדיר סביבו, מדובר בחתיכת סרט סוטה ומטונף, בקטע טוב. הכול במסווה של סרט ילדים ונוער מתוק, מלא באפקטים ומכונית שמשאירה אחריה שובל ברקים.
אם שורת היח"צ לעיל הייתה עוברת לפוסטר, הריאקציה של מיליוני בני נוער בתור לקופות הייתה זהה לפעם הראשונה שהם נתקלים ב"אדיפוס המלך" בתיכון: יאק. אבל "בחזרה לעתיד" הוא באמת אדיפוס על סטרואידים. סיפור פרוידיאני להפליא על נער שחוזר בזמן, ומגלה שאמא שלו מעדיפה לשכב איתו מאשר עם אבא שלו. אוקיי, זה עדיין נשמע גרוע, אבל זו בדיוק גדולתו של הסרט ושל יוצריו. שניים מהם - זמקיס ("פורסט גאמפ") וספילברג - מזוהים משום מה עד היום בידי כל מיני חובבי קולנוע סנובים כיוצרים "מיינסטרימיים" ו"בטוחים", בלי לשים לב שבקולנוע שלהם תמצאו לפעמים יותר לחיצה על כפתורי תת-מודע אפלים מאשר אצל כל אלמודובר. וחכו, זה עוד לא הניתוח הכי מטריד של "בחזרה לעתיד".
לא פחות מ-44 דחיות
אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. טוב, מותר לנו, זה סרט על מסעות בזמן. כי לפני האמא, היה האבא. זה של בוב גייל, התסריטאי, ובסוף האיש שהוא כנראה המוח האמיתי מאחורי הסרט (קצת עצוב שבניגוד לשותפיו זמקיס וספילברג, שהמשיכו להיות זמקיס וספילברג, גייל די יצא לפנסיה אחרי הטרילוגיה, וכנראה הגיע למסקנה שהתמלוגים ממנה מספיקים לכמה מחזורי חיים). הרעיון שהנביט את "בחזרה לעתיד" לגמרי שלו: פעם במהלך סידור הבית הוא מצא תמונת מחזור ישנה של אבא שלו, וחשב "אם הייתי פוגש אותו בתיכון, האם היינו חברים?". מכאן בעצם מגיע גם אחד הרעיונות החתרניים וגם העצובים שעומדים בבסיס הסרט המאוד-מבדר הזה: אוקיי, כולנו אוהבים את אבא ואמא, אבל האם אנחנו בכלל מחבבים אותם? היינו רוצים להכיר אותם באמת, כבני אדם נפרדים מאיתנו, עם כל הפאקים והפגמים שלהם?
"בחזרה לעתיד" נחשב היום לאחד הסרטים המייצגים של שנות ה-80 אבל בזמן אמת, להפקה שלו לקח הרבה זמן להתניע, כי הוא נחשב לעוף מוזר. בוב זמקיס ובוב גייל (שנקראו בהוליווד "שני הבובים", גייל כותב וזמקיס שותף לכתיבה ומביים) היו צמד-חמד יצירתי שסיימו את הלימודים באוניברסיטת דרום קליפורניה בסוף הסבנטיז, וקיבלו את הצ'אנס הראשון שלהם מספילברג - שלא היה הרבה יותר מבוגר מהם והפיק להם את "אני רוצה לאחוז בידך" המקסים על הביטלמניה. הם המשיכו לקומדיה היותר ארסית ואפלה "משומשת במצב טוב" מ-1980, ואז נתקעו על הרעיון המוזר הזה של גייל על אבא שלו.
10 צפייה בגלריה
מרטי, אני רואה את אבא שלך בעתיד! הוא חתיכת גיק! מתוך "בחזרה לעתיד"
(צילום: באדיבות yes)
התסריט, עם הרבה השראה וקריצות לסיפורי מד"ב שובבים משנות ה-50 כמו אלה שאביו של מרטי רוצה לכתוב, לוטש במשך כמעט חמש שנים. זו דרך יפה להגיד שהוא נדחה 44 פעמים (!) על ידי האולפנים בהוליווד - אצל רובם יותר מפעם אחת. באופן די אירוני, הסיבה אצל רוב הקונים הפוטנציאליים הייתה שהם חשו שהתסריט לא היה מספיק "סקסי". באותה תקופה, קומדיות לבני נוער ("פורקי", "נעורים בקצב מהיר" או "נקמת היורמים") היו שם קוד למופע גסות שמולו מתחרמנים תיכוניסטים בתיכון, כזה שכולל דילמות חשובות כמו מתי לאבד את הבתולים, איך לשכר את הדייט שלך, וסצנה - או שתיים, או חמש - של ציצים. או לפחות ביקיני. האולפן היחיד שפסל את הסרט כי היה נועז *מדי* לטעמו הוא באופן לא מפתיע דיסני - שדחו את התסריט מפורשות בגלל הרעיון של ילד שיוצא עם אמא שלו, ולא עזרו הנסיבות המקלות של מסע בזמן.
תנועת המטוטלת הזו חושפת במשהו את אופיו הכפול של "בחזרה לעתיד" עוד לפני שצילמו פריים אחד שלו: נאיבי ונועז במקביל, מין בן נוער שהוא קצת תמים וקצת מקריפ. אבל ה-44 "לא" שהפרויקט קיבל לפני ה"כן" המיוחל מיוניברסל, הם לא רק שיעור חשוב על הערך שבהתמדה, אלא על חשיבות השיוף. מדראפט לדראפט התסריט של הסרט השתפר והתחדד, רגעים לא-חשובים הוצאו ממנו והשילוב המדויק שיש בו בין קומדיה לדרמה, בין סרט שהוא לכאורה שטותי אבל עוסק בנושאים מאוד עמוקים, הבשילו לאיזון מושלם.
ואז הגיעה ההפקה, וכיאה לסרטים מיתולוגיים היא הייתה - איך לא - מסוייטת. הסרט כולל את אחד הזובורים הכי מגעילים ופומביים שנעשו לשחקן בהוליווד, ועוד מצד ספילברג וזמקיס, שני אנשים שדואגים כבר חצי מאה לטפח תדמית של דודים חביבים שלא יכולים להזיק לזבוב. אבל לקריירה של אריק סטולץ הם הזיקו. "בחזרה לעתיד" צולם למעשה פעמיים, או ליתר דיוק פעם וחצי. סטולץ הג'ינג'י לוהק על בסיס התפקיד הנפלא שלו ב"מסכה" כמרטי מקפליי, אבל כשהוא הגיע לסט התברר לזמקיס וספילברג שזו הייתה טעות ליהוק מאסיבית: הוא היה עצור מדי, התייחס לתפקיד ברצינות רבה מדי (מסתבר שהוא ביקש מכל חברי הצוות והקאסט לקרוא לו "מרטי" גם בין הטייקים, מה שגרם לכולם לא לסבול אותו) ובאופן כללי נראה שאף אחד לא עדכן אותו שמדובר בקומדיה. סצנות שצולמו בשלמותן עם סטולץ מסתובבות שם ברשת כדי שתשפטו בעצמכם. 40 דקות שלמות מהסרט כבר צולמו כשזמקיס וספילברג זימנו אותו לשיחת פיטורים.
10 צפייה בגלריה
היי, לפחות יצא לי לשחק אצל טרנטינו. אריק סטולץ, מתוך "ספרות זולה"
(צילום: באדיבות yes)
הקריירה של סטולץ מעולם לא התאוששה, בטח לא כשהיוצרים מיהרו עוד בזמן הצילומים מחדש לדווח לכל העולם ש"מראש רצינו את מייקל ג'יי פוקס לתפקיד" (זה לא הסתייע בהתחלה בגלל הלו"ז הצפוף שלו בסיטקום שהפך אותו לכוכב, "קשרי משפחה"). אגב, אחד המור"קים החביבים מצילומי "בחזרה לעתיד", הוא שגם אחרי החילוף הם קיבלו את פוקס לזמן ממש קצוב מאולפני NBC. פוקס הצעיר היה צריך לצלם את הסיטקום שלו ביום, לעלות על אופנוע, לצלם בצד השני של הוליווד את "בחזרה לעתיד" בלילה (כל סצנות הפנים בסרט צולמו בלילות, וסצנות החוץ היומיות - בסופ"שים), לישון שעתיים ולחזור לסיטקום בבוקר. וואו, הוא כנראה ממש אהב את התסריט, או שהיה על כמות מכובדת של קוקאין, או שניהם. כבוד, מייקי.
עוד אנקדוטה משעשעת מההפקה: בשלב מסויים היוצרים קיבלו פתק מוזר מהבוס הגדול ביוניבסל, סיד שיינברג. בפתק נכתב, לא כהמלצה, שיש לשנות את שם הסרט מ"בחזרה לעתיד" לטייטל הקליט "איש החלל מפלוטו", בגלל ש"אף סרט עם המילה 'עתיד' לא הצליח מעולם בקופות", אליבא דה שיינברג. בקטנה. ספילברג התערב ולא חשש לצאת נגד האיש שעשור וחצי לפני גילה אותו, אבל עשה את זה בדרכו הפאסיבית-אגרסיבית המושלמת: "היי סיד", כתב ספילברג, "שלושתנו ממש נהנינו לקרוא את הפתק ההומוריסטי שכתבת לנו, צחקנו ממש בקול. תמשיך לשלוח עוד כאלה". שיינברג לא שלח עוד פתקים, או הודה אי-פעם שהוא התכוון למה שכתב בו ברצינות.
לאור התוצאה, בכיכוב מייקל ג'יי פוקס, אפשר לומר שספילברג ושות' אולי היו קצת שמוקים כלפי סטולץ ואחרים, אבל גם צדקו: באמת קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד מרטי מקפליי, עם הקסם הרוקיסטי אבל גם המגע עדין והקליל של פוקס (אם כי מסתבר שג'וני דפ הצעיר היה באודישנים המוקדמים, מה שגרם לבוב גייל לומר לפני כמה שנים: "ראיתי את השם שלו ברשימות והאמת שלא זכרתי אותו. הוא כנראה לא עשה שם שום דבר מרשים!". כאמור, שמוקים). מה שמוכיח שבהוליווד, כמו בפוליטיקה, אל תהיה נחמד, אלא ווינר.
10 צפייה בגלריה
בחרו נכון. מימין: סטיבן ספילברג, מפיק הסרט ניל קנטון, מייקל ג'יי פוקס, בוב גייל ורוברט זמקיס. מתוך הסרט התיעודי "בחזרה לעתיד: הסיפור האמיתי"
(צילום: באדיבות yes)
ו"בחזרה לעתיד" הוא בהחלט ווינר. הסרט הרוויח כמעט 400 מיליון דולר בסיבוב הראשון שלו באולמות (סכום עצום באותם ימים) על תקציב של 19 מיליון, בילה 11 שבועות במקום הראשון במצעד שוברי-הקופות - למעשה כל הקיץ עד סוף הסתיו - והיה הסרט המצליח של אותה שנה. המבקרים פירגנו בגדול (חלקם השוו את הסרט ל"אלו חיים נפלאים"), האוסקרים כהרגלם הסתפקו במועמדות אחת לתסריט פלוס כמה טכניות (הוא זכה באחד, לאפקטים. תודה, דלוריאן).
אבל זו הייתה הצלחה עצומה גם בזכות הווידאו הביתי, ההמשכונים המעולים ששווים כתבה בפני עצמה, וכמובן אינספור סרטים וסדרות שחזרו ל"בחזרה" ונעלו את מעמדו. באוסקר 2017 מייקל ג'יי פוקס השברירי צעד לצד המעריץ סת' רוגן מחוץ לדלוריאן שהובאה לבמה כדי לחגוג את מעמד הסרט כקלאסיקה מודרנית.
תוסיפו לזה עוד שלל חגיגות ב-21 באוקטובר 2015 (התאריך ב"עתיד" אליו נוסעים מרטי ודוק בחלק 2) שהוכרז כ"יום בחזרה לעתיד" וצויין בשלל תוכניות אירוח; הניצחון של טראמפ שהוסיף למיתולוגיה של הסרט כ"נבואי" עם הטענה - שאושרה על ידי גייל - שהבריון ביף מבוסס עליו (הרשו לנו לפקפק בכך, נימוקים בהמשך); וגם השחקן תומאס ווילסון שמגלם את ביף היה אחראי לאחד הקטעים הוויראליים הראשונים בעידן היוטיוב, שבו הוא מזמר במופעי הסטנדאפ שלו על כמה נמאס לו ששואלים אותו על איך זה לגלם את ביף (נ.ב: ווילסון, לא בדיוק שחקן פעיל מאז, צריך לקבל קרדיט על כך שהוא הגה ואלתר על הסט כמה מהביטויים המזוהים ביותר עם הנבל המעולה הזה, בהם Butthead ו-Make like a tree and get outta here).
סרט שהוא תעודת זהות של תקופה
אין מה לומר, סיפור הצלחה. אבל כאן מגיעה השאלה: "למה בעצם"? כן, הסרט מגניב, ומצחיק, וגאוני לפרקים, ומשלב בשלמות את ז'אנר המד"ב עם סוגת סרטי הנוער אבל לא מגביל את עצמו לקהל של שניהם. אך יש הרבה סרטים טובים וקולחים מהאייטיז שהצליחו בשעתם והיום הם פיסות נוסטלגיה למתי-מעט. "בחזרה לעתיד" הוא צייטגייסט, הוא תעודת זהות של תקופה, לא בגלל שיש בו הרבה אייטיז, אלא כי הוא נוגע בול במוטו שהיה שכיח עוד בעשור ההוא ומוכר מאוד עוד היום. אולי שמעתם עליו: Make America Great Again.
כן, הסלוגן האולטימטיבי של טראמפ שהיום מגדיר תנועה פוליטית שלמה בארה"ב, נולד למעשה בתקופה שהתסריט של "בחזרה" התחיל להיכתב. זה אחד הסלוגנים שנהגו בקמפיין הבחירות הראשון של אחד מקודמיו של טראמפ במפלגה הרפובליקנית - רונלד רייגן, עוד אדם שהפך מבדרן לנשיא נערץ, והיה בעל אוזניים חדות במיוחד למסרים פופוליסטיים שהאמריקאים אוהבים לשמוע.
ב-1980, כשרבים באמריקה מרגישים שהיא "מתדרדרת" - נהיית יותר ענייה, יותר יקרה, יותר מגוונת אתנית, "ערכי המשפחה" בה מתמוססים אחרי שני עשורים של מהפכת תרבות והיפים, ואחוז הגירושין בה מזנק לשמיים - מגיע מועמד מקליפורניה השמשית ומבטיח, ממש כמו ש"ס, "להחזיר עטרה ליושנה". "בחזרה לעתיד", ששוחרר לאוויר העולם רגע אחרי הניצחון העוד-יותר-מוחלט של רייגן לקדנציה שנייה ב-1984 ובמהלך שיא כוחו, מבטא במידה רבה את הרעיון הזה, גם אם ליוצריו אין שום קשר אליו (אגב, הנשיא והשחקן לשעבר ממש אהב את הסרט גם כי הוא מוזכר בו בקטע קצר בדיינר, כשבשנות ה-50 איש לא מאמין שהכוכב ליגה ב' רייגן יהפוך יום אחד לנשיא. הוא ביקש מהמקרין בבית הלבן לעצור את הסרט בקטע הזה ולהקרין אותו שוב ושוב)
כל עלילת הסרט נסובה סביב קפיצה מ"ההווה המחורבן" - שנות ה-80, ל"עבר המפואר" - שנות ה-50, תקופת שיאה של אמריקה כמעצמה שנתפסת כאידיאל בעיני שמרנים עד היום: התקופה שבה "כולם" גרו בבתים מסודרים בפרברים עם גדרות לבנים, והעתיד היה מלא תקווה. היזכרו בפניו ההמומות של מרטי כשהוא חוזר לראשונה לעיירתו בפיפטיז ומגלה שם כיכר נקייה ולא רועשת.
מעבר לזה, ברמת העומק של העלילה, כדאי לחזור לרגע ל"אדיפוס המלך": יותר משהסרט הוא על "לצאת עם אמא שלך" (ונספחיו) הוא על "לתקן את אבא שלך". הפגם הראשוני של מרטי ומשפחתו אינו שלו, אלא של אביו הלוזר ג'ורג' (קריספין גלובר, שאגב הוא היחיד מהקאסט שממש שנא את הסרט ודאג לומר את זה בכל פורום). המסע של הגיבור בעבר לא רק מצריך שמרטי ידאג שאימו ואביו ייפגשו ויתאהבו אחרי ששיבש את המפגש הראשוני שלהם, אלא ש"ישפר" את אביו לקראת הדייט. צריך להפוך אותו לגבר-גבר, לבעל ביטחון, אם לא לגבר אלפא אז לפחות בטא פלוס. וכך, כפי שרואים בסוף הסרט, "תיקון" האב בעבר מביא לשפע כלכלי-קפיטליסטי בהווה, למשל בדמות מכונית מרהיבה שמרטי מוצא בגראז' בדקות האחרונות של הסרט.
זה נוגע בכל כך הרבה נקודות שהדהדו ומהדהדים עד היום אצל ילדים ובעיקר נערים להורים גרושים או למשפחות שנתפסות, בין אם בצדק או שלא, כ"שבורות": לו רק אבא ואמא שלי לא היו מתגרשים, לו רק אבא לא היה כזה לוזר וכובש מחדש את אמא, לו רק, לו רק, לו רק. מייק אמריקה (ואת אבא שלי) גרייט אגיין.
רוצים לשמוע עוד צד מטריד ב"בחזרה לעתיד"? ובכן, הנה זה בא: לפי כמה קריאות חתרניות, מדובר אולי באחד הטקסטים הכי בעייתיים - שלא לומר גזעניים - שנוצרו בארה"ב כלפי שחורים. רגע, רגע, חכו עם הלפידים. הטיעונים לתזה, כבודו: ובכן, מרטי מקפליי הוא צעיר לבן שחוזר לשנות ה-50 לשמונה ימים בסך הכול. בתקופה הזו הוא מצליח לשכנע את עובד הניקיון השחור והעילג בדיינר לרוץ לראשות העיר, ולמעשה שותל ב"עבד הכנוע" את הרעיון הראשוני שהוא בכלל יכול להנהיג משהו (תודה, לבן נאור).
וזה לא הכל, כי מרטי גם מצליח להמציא את הרוקנ'רול. בסצנה הזכורה בסרט והמשעשעת לפי כל מבחן, מרטי מנגן את הקלאסיקה Johnny B. Goode של צ'אק ברי מ-1958 בנשף ב-1955. בפרדוקס זמן שיגרום לכם לכאב ראש מכל כיוון שתחשבו עליו, אחד הנגנים השחורים בלהקה מרים אז טלפון (חוטי!) לבן דודו צ'אק אי שם באמריקה, מעדכן אותו שהנה בחור צעיר מנגן שיר עם "הסאונד החדש שחיפשת", מה שגרם איכשהו לצ'אק ברי האמיתי לזכור את השיר בשלמותו דרך הטלפון ולהוציא אותו כסינגל שהשפיע על עתיד הרוקנ'רול כעבור כמה שנים. זה לא מאוד הגיוני, ובכל זאת המסר כאן מטריד: אפרו-אמריקאים טוענים שהרוקנרול הומצא על ידם ונגנב על ידי האדם הלבן? אין בעיה, נחזור בזמן ונבהיר שהשחור הוא זה שגנב את הז'אנר מהלבן. הגונב מגנב פטור.
וזה עדיין לא הכול: בואו נחזור לנבל ביף. ב-2015, כשדונלד טראמפ החל בקמפיין הראשון שלו לנשיאות, התסריטאי גייל שמח להתראיין תחת כל עץ רענן ולאשר שביף - לפחות באופן שבו הוא מוצג ב"בחזרה לעתיד 2" מ-1989 - אכן נכתב בהשראת טראמפ, אז איש נדל"ן בהמי מניו יורק. ההווה העוד-יותר-מכוער שאליו חוזרים מרטי ודוק בסרט השני, שבו העיירה מוצגת כעיר רשע ופשע, הוא לכאורה אזהרה מצמררת למה שיקרה אם אמריקה תישלט על ידי איש כמו ביף/טראמפ, שהפך בדרך-לא-דרך לאחד האנשים העשירים והמושחתים באמריקה וחי בפנטהאוז במלון.
כל זה טוב ויפה, ואולי נכון לגבי ההמשכון, אבל חשוב לזכור שביף נכתב לראשונה ב-1980, כשאיש בארה"ב הגדולה לא ידע מי זה טראמפ. לעומת זאת, אם בוחנים בעיניים קצת מסובבות מיהו ביף בסרט הראשון, יש פרשנות אחת קצת קיצונית אבל אפשרית לגמרי: הוא אדם שחור. כלומר, כזה בעור לבן, אבל מי שמיוחסים אליו כמה סטריאוטיפים גזעניים על שחורים מטרידים מאוד. לא מאמינים לנו? תצפו שוב בסצנה שבה מרטי חוזר בסוף הסרט הראשון ל"הווה המשופר": ביף, שב"הווה הפגום" היה הבוס שרדה באביו של מרטי, הוא עכשיו המשרת של המשפחה. הוא לבוש בטריינינג, מנסה להתחמק מהמשימות ולעבוד על אדוניו, אבל הם מיד מיישרים אותו בחיבה. השחקן ווילסון לגמרי משחק אותו לפי כל המניירות, חיתוך הדיבור ותנועות הידיים כ"שחור עצלן", וכל הסצנה נראית כאילו נשלפה ממופע "מינסטרל" - אותם מופעים גזעניים שבהם לבנים שמו משחת נעליים על פניהם כדי לגלם "שחורים בזויים".
טוב, אתם מוזמנים להדליק שוב את הלפידים ולבוז לקריאה הזו. אובייקטיבית, אין שום סיבה להאמין שזמקיס וספילברג - שני ליברלים יפי-נפש מהוליווד שתרמו שנים למפלגה הדמוקרטית, ואחד מהם לפחות עשה שורת סרטים על שחורים ועבדות - חשבו בכלל על הכיוון הספציפי הזה. אבל בין אם זה משהו שהשחקן ווילסון הביא לסט באותו יום, או התסריט שכולל בתוכו לא מעט נקודות עיוורון לגבי המשמעות של מהפכת התרבות שקרתה בארה"ב בין שנות ה-50 ל-80 למי שאינם גברים לבנים (אפשר גם להתחיל לדבר על יחסו לנשים, אבל נשאיר את זה לכתבה אחרת) -, קשה להתכחש לרוח השמרנית שנושבת מחלקים נרחבים בסרט, ומחלקת את ארה"ב לסיפורי הצלחה וכישלון לפי מבחנים מאוד רדודים. הכל הולם את המסר, או לפחות את התמה המרכזית של הסרט: אמריקה שבורה, כי האבות הלבנים שלה הפכו למסורסים וחלשים, וזה תפקידכם בני הדור הצעיר להחזיר להם (ולעצמכם) את הביטחון.
זו לא כתבה שבאה להרוס לכם את ההנאה מ"בחזרה לעתיד", להפך. היא מראה כמה מדובר בסרט עשיר, חכם, רב-רבדים וכן - גם חושפני ובעייתי כשדוחקים אותו לפינה. רייגן מת מזמן, גם אמריקה של שנות ה-50 וגם זו של שנות ה-80, ורק "בחזרה לעתיד" נשאר. עוד לא פיצחנו איך לבנות "האברבורד" (הסקייטבורד המעופף בחלק 2), גם אם אחת לכמה שנים קופץ מהנדס וטוען שהצליח. וה"דלוריאן" לא חזרה והפכה לפופולרית בעקבות הסרט. ובכל זאת, אנחנו רוצים לחזור אליו שוב, ושוב, ושוב.
