פסטיבל עכו לתיאטרון אחר שמסתיים היום (רביעי), השתדל להוכיח שההצגה חייבת להימשך למרות המציאות הנוראית והיחס הבלתי נסבל לתרבות בארץ. קל היה להשתכנע בכך למראה הצגה מטלטלת ומרגשת כמו "הכל נשאר חי", שיצרו דנה קיילה וירדן גלבוע, זוכת פרס ההצגה, פרס הבימוי והפרסים לשחקן ושחקנית ראשית.
"הכל נשאר חי"
(צילום: יח"צ)
ההצגה מספרת את סיפורה של אישה אוהבת שיוצאת למסע כדי למצוא תרופה לבעלה שחזר מהמלחמה אדם אחר לגמרי, פקעת בלתי אפשרית של פחדים וסיוטים. רותם, בעלה של קיילה שמשחקת בהצגה את עצמה, היה לוחם בפלס"ר גבעתי במבצע "פרשי הפלדה" ב־2004. בפיצוץ שבו נהרגו שישה חיילים ממטען שפגע סמוך לנגמ"ש שלהם בשכונת זיתון בדרום עזה, לקח בעלה, שאותו מגלם אבי גולומב, חלק באיסוף הגופות תחת אש.
בשורה הראשונה באולם יד לבנים שם מועלית ההצגה - מי צריך מקום סמלי מזה להצגה הזאת - ישב בעלה האמיתי של קיילה, שנתן לה רשות להציג את הזוגיות שלהם על הבמה. אבל למרות ההסכמה הרועדת והאמיצה שלו, שאותה קראה קיילה מפתק שכתב לה, יצא הבעל באמצע ההצגה מהאולם, נסער ואבוד. מחיאות הכפיים הסוערות, המחנק בגרון והדמעות שעמדו בעיני רבים מהצופים, העידו שבישראל 2025 אין כמעט אדם שלא מבין מה קיילה ובעלה מרגישים. השימוש בשפה חזותית תמימה לכאורה ובתיאטרון בובות, רק העצים את גודל הסיוט שעובר על בני הזוג.
עוד הצגה שלא שכחה מה קורה כאן עכשיו היא "מלך" שכתב וביים עמוס אורן. היא אומנם מתעסקת באיסאק באבל - מגדולי הסופרים במאה ה-20, שנעצר ונחקר ב-1939 על ידי השלטונות הסוביטיים באשמת ריגול - ובדמויות הציוריות שברא, אבל יותר מכל מדובר בקומדיה טרגית על יצירה בצל משטר כוחני ודורסני, לא רק בברית המועצות של מלחמת העולם השנייה, אלא גם בישראל, בטח בזו שאחרי 7 באוקטובר. המחזה מסתייע באופן חכם בתפאורה מינימליסטית, בשימוש מדויק בתנועה ובשחקנים צעירים ומוכשרים, שרק העשירו את יופיו של הסיפור.
שש הצגות, שרובן עמד בציפיות, התחרו על הפרס הראשון בפסטיבל שציין השנה 45, לצד שתי הצגות חממה. עכו ידעה כבר פסטיבלים עם כמות מרשימה יותר של קהל ואין ספור הצגות אורחות מחו"ל, ועדיין נשאר בה משהו מהחגיגיות ההיא. כשכמות ההצגות בפסטיבל קוצצה כמעט בחצי בגלל בעיות תקציב, וראש העיר עמיחי בן שלוש התכוון להנחית עליו נוקאאוט ולבטל אותו, אלמלא המאבק של המנהלת האמנותית דליה שימקו, מנכ"לית הפסטיבל ליזו אוחיון ורשימה ארוכה של תומכים לשנות את רוע הגזרה, בהחלט מדובר בסיפור הצלחה.
המוות היה הגיבור הראשי גם בהצגה "ביער", הצגת בובות בלי מילים למבוגרים, שיצר עופר עמרם. במרכזה, איש זקן שחש כי חייו מגיעים אל סופם ופורש ליער כדי למצוא מקום למות בו ופוגש שם בנער שגדל ביער מאז ומתמיד. עמרם, שנפגש בשנים האחרונות עם המוות כששני הוריו הלכו לעולמם באותה שנה, יצר הצגה מעוררת מחשבה, שבה יש חרטות וגעגועים כבירים למתים, במיוחד לאישה שאיננה, שפניה היפות ניבטות מתמונה. כשהתפאורה השחורה, המשחק בין אור וחושך, והשימוש המרשים בבובות, רק מוסיפים לתחושת הסוף והפיוט שברא.
ההצגה "הייזנברג באי הוודאות", מחזהו של יוני להב שביים אלון אופיר, נולדה בצילה של מלחמה אחרת, ומבוססת על גרעין של סיפור אמיתי - סיפורו של וורנר הייזנברג, חתן פרס נובל לפיזיקה ממניחי היסודות למכניקת הקוונטים, שהיה שותף בכיר בפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. הייזנברג, שהפליג בשנת 1925 לאי קטן בשם הלוגולנד, הגה שם את עקרון אי הוודאות ששינה את העולם, כשהמחזה הוא פנטזיה על הדברים שקרו לו על האי - פגישה עם מכשפה, מרגל יפני, יפהפייה אבודה, ילד מסתורי ואם שכולה. הוא מבוים ומשוחק היטב (מלבד אופיר משתתפים בו גם אבי חדש, ענת ברזילי, אורנה כץ, רועי רשף פלסנר, תמר ברבי ולימור חדריה), אבל לרגעים כדאי היה קצת לרסן את אי הוודאות ולעשות סדר באוסף האירועים והדמויות שמשתלטים על הבמה.
הפער בין הפנטזיה למציאות בלט בהצגה "פנטזיה כפולה", שביים יונתן לוי והחזירה את הקהל לשנת 1969 ולמפגש יוצא הדופן של הפזמונאי והעיתונאי, ולימים ח"כ, עקיבא נוף, איש ליכוד, עם ג'ון לנון ויוקו אונו, ששהו במלון הילטון באמסטרדם במפגן עולמי למען השלום. נוף, לבוש בפיג'מה, נכנס למיטתם של שני גיבורי התרבות האולטימטיביים והקליט ריאיון שבו פירטו את דעותיהם על שלום, תנועת ההיפים, אלוהים ואהבה. בהצגה, שהתקיימה במלון ערבסק בחדר עמוס להתפקע בקהל, מגלמים את לנון ואונו דודי מעיין וסמדר יערון, למעשה ג'ון לנון ויוקו אונו של הפרינג' הישראלי, כשאת עקיבא נוף ההוא מגלם עקיבא נוף בן ה-88.
יש הרבה חן בהצגה, שמחזירה את הקהל, בימים שהשלום הפך כאן למילה גסה, כמעט פלילית, לתקופה התמימה ההיא כשימין ושמאל עדיין ניהלו כאן סוג של דיאלוג. הכימיה בין מעיין ויערון, שהיו פעם זוג נשוי, מוסיפה להצגה, אבל לפעמים יש הרגשה שהפנטזיה קצת ההולכת לאיבוד. למרבה הצער לא תמיד ניתן היה לשמוע בבירור את שלושת השחקנים, ליקוי שמן הסתם יתוקן בהצגות הבאות כפי שהובטח. את רוב הצופים, שהצטרפו בשירה לעיבודים לכלי מיתר לשירי לנון, אונו ועקיבא נוף, זה פחות הטריד.
בהצגות החממה הספקתי לראות את "זהב", שיצרה יעל פולקה, לשעבר שחיינית אמנותית בנבחרת ישראל וכיום המאמנת, על שמונה ספורטאיות הנבחרת שעושות הכול, כולל אימונים כואבים וויתורים קשים כדי להגשים את החלום להגיע לאולימפיאדה ולהביא מדליה מוזהבת. ההצגה מבוססת על סיפורים ועדויות של ספורטאיות אולימפיות, וכוללת גם אזכורים של פגיעה מינית - ובולטת בעיקר בזכות האסתיקה והתנועה שבה.
"רק שיהיה לפסטיבל הזה המשך, ושישקיעו בו יותר משאבים", אמרה אחת משחקניות הפסטיבל מאוחר יותר, "אסור לפגוע בו, אבל בימים כאלה, שכשהפוליטיקה מנצחת את התרבות וממוטטת אותה, אף אחד לא מבטיח לנו כלום".
פורסם לראשונה: 09:34, 16.04.25
