אם אתם מתבקשים מדי פעם לספק למכריכם המלצות צפייה שאינן פרי אלגוריתם אלא נוסו על נסיינים אנושיים, בינג' כייפי אבל איכותי שאפשר לבלוע ולעכל בסוף שבוע אחד, תוסיפו לרשימות שלכם את "ארבע העונות". הסדרה החדשה שיצרה טינה פיי, שהיא עיבוד טלוויזיוני לסרט משנת 1981 עם אותו השם, היא בדיוק מה שדוקטור נטפליקס מרבה לרשום לפציינטים שלו לאחרונה: סדרה בת שמונה פרקים של חצי שעה, שנעה על הסקאלה שבין קומדיה לדרמה, ומתפקדת על תקן גלולת אסקפיזם נעימה ושנונה.
"ארבע העונות" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
יחד עם לאנג פישר וטרייסי וויגפילד, שתי הפרטנריות שלה לכתיבת סדרת המופת "רוק 30", פיי עיבדה את הסרט האהוב עליה בתור ילדה (כשהיתה בת 11, היא מספרת, חשבה ש"ככה נראים החיים של אנשים מבוגרים") לסדרה המספרת את סיפורם של שלושה זוגות חברים בשנות ה-40 לחייהם. המסורת הקבוצתית שלהם כוללת חופשה משותפת אחת לכמה זמן, בכל פעם בעונה אחרת ובאתר אחר, וכל פרק מוקדש לחופשה כזאת. פרידה של אחד מהזוגות מטלטלת את הזוגות האחרים ומציפה אצלם דילמות ותובנות לגבי הזוגיות שלהם, כשבסוף הפרק השביעי מתרחש טוויסט שעל פניו לא מתאים לאופי הסדרה - והוא אכן לא התרחש בסרט המקורי אלא הושחל לעלילה על ידי היוצרות, אולי כדי לייצר קצה חוט לעונה נוספת.
זה לא הומור ה"טינה פיי" המוכר מ"רוק 30" או "קימי שמידט", זה שמסחרר את הצופה מרוב רפרורים תרבותיים, פופיים ופוליטיים, אבל זאת בהחלט השנינות האהובה והיכולת לייצר דמויות פגומות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, וגם להגיד משהו על תקשורת בין אנושית לקויה. פיי והשותפות שלה רצו במודע לייצר סדרה בעלת טונאליות שונה מזו של "רוק 30", שתתמקד במערכות יחסים וחברויות של אנשים בגילאים מתקדמים יותר. ועניין הגיל באמת נוכח מאוד בסדרה, כשניק (סטיב קארל) נפרד מאשתו מזה 25 שנים ומתאהב בבחורה צעירה ממנו ב-20 ומשהו שנים.
פיי מגלמת בסדרה את קייט, נשואה לג'ק (וויל פורטה); דני (קולמן דומינגו) הוא בן הזוג של קלוד (מרקו קלוואני), איטלקי דרמטי - וניק, כאמור, נפרד מאן (קרי קני סילבר) לטובת ג'יני הפרחחית הצעירה (אריקה הניגסן). הכימיה בין כל השחקנים הדוקה ואמינה והדיאלוגים ביניהם יוצרים את התחושה הברורה שמדובר בחברות ארוכת-שנים. הזרימה הקולחת שלהם, גם ברגעי משבר, היא הנכס המרכזי של הסדרה, לצד היכולת שלה לשלב קומדיה מצוינת ודרמה באותה נשימה.
קשה להגיד שמדובר בדרמה מעמיקה – חלק לא-מבוטל מהעלילות סובלות מקלישאתיות, אבל "סובלות" זה אולי מוגזם בהתחשב בהנאה ש"ארבע העונות" כרוכה בה, משני צידי המצלמה, מסתבר (קני-סילבר אמרה שזה היה הניסיון המקצועי הכי מספק שלה, שהיא מחזיקה אצבעות לעונה נוספת ואם תהיה היא תצלם אותה "אפילו אם היא תתרחש במרתף בדייטון, אוהיו, בסגר").
כל האפיון של ג'יני כמייצגת של דור צעיר נע בין ביקורת בומרית על צעירי הווק ועד קלישאות ממש (אובססיביים לחיים 'טבעיים', לא מכירים אנשי מפתח בתרבות כי הם מבוגרים מדי), והרגעים שבהם משברים נפתרים מזכירים לפעמים דרמות מהניינטיז, בהן תובנות צצות לפתע ופותרות הכל. מצד שני "ארבע העונות" היא גם הסדרה שחולקת איתך תובנות נפלאות כמו "אהבה היא להרגיש מספיק בטוח כדי להיות הגרסה הכי גרועה של עצמך", או "אפילו כשאתה חי בשלישייה, מישהו צריך לנקות את סיר הטיגון".
הסיום המעט-אכזרי של העונה הראשונה אולי עדיין לא שכנע את נטפליקס להכריז על עונה שנייה, אבל יצר באזז ברשתות שמן הסתם יסייע לה להחליט. וטינה פיי השתלטה, לשמחת כל מי שאוהב אותה, על עוד נישה אהובה בטלוויזיה - ובמובן הזה, כל מי שחבר של טינה פיי הוא גם חבר שלי.
