שמחת הזכייה הייתה קצרה. בשבת האחרונה נערך בקרלובי וארי, עיירת הנופש והספא הצ'כית הציורית, טקס הסיום של המהדורה ה-59 של הפסטיבל הבינלאומי הוותיק והמוערך. הזוכה בפרס הגדול, גלובוס הקריסטל, היה "עדיף ללכת להשתגע ביער", סרט תיעודי של הבמאי הצ'כי מירו רמו על שני אחים תאומים – פרנטישק ואונז'יי קליסיק, שהעדיפו לחיות חיים בוהמייניים בטבע על חשבון מנעמי הציוויליזיציה.
חבר השופטים נימק את הבחירה בכך ש"זהו סרט שמרגיש כמו לגימה של רוח רעננה, טבילה מהירה באגם, או רגע של התבוננות כשפרה לועסת את הזקן שלך. בקיצור, זה מרגיש כמו להיות חופשי".
במהלך הפסטיבל, על השטיח האדום וגם במסיבה-ארוחה ובטקס הסיום בהם נכחתי, התאומים בני ה-62 אכן הביאו רוח רעננה וחופשית – הם משכו את תשומת הלב של הנוכחים בזכות הכריזמה, הלוק ההיפי המזוקן שלהם והאישיות הכובשת. לפעמים היה נדמה שהם גונבים את ההצגה מהכוכבים והכוכבות ההוליוודיות שהגיעו לקרלובי וארי.
למחרת טקס הסיום, טרגדיה העיבה על שמחת הזכייה: בראשון בבוקר נמצאה גופתו של אחד האחים - פרנטישק - צפה באגם, בכפר אוהרובץ הסמוך לפראג. על פי הדיווחים, פרנטישק ביקר חבר שחי בכפר הזה וחגג אתו את הצלחת הסרט. כדאי לציין שהפאב של הכפר ממוקם מול האגם. תושב מקומי הבחין בגופה צפה במים. פתאום מילות חבר השופטים על התחושה של "טבילה מהירה באגם", קיבלו משמעות מצמררת ומטלטלת.
שירותי חירום וחוקר מקרי מוות הוזעקו לכפר שבו נמצאה הגופה, ולדברי המשטרה המקומית "לא נמצאו סימנים של עבירה פלילית. סיבת המוות המדויקת תיקבע בנתיחה שלאחר המוות".
פרנטישק, שאיבד את זרועו הימנית בתאונה במנסרה, היה משורר ואקטיביסט פוליטי צ'כי שפעל למען זכויות אזרח. כאמור, הוא בחר לגור עם אחיו בטבע – הם השתכנו בבית כפרי מוזנח נטול חשמל, ביערות הפארק הלאומי שומאבה, בדרום צ'כיה. פרנטישק גידל בעלי חיים, עבד בבנייה ומדי פעם אירח קונצרטים ותערוכות. אנשים שפגשו אותו בשעות שחלפו מאז טקס הסיום, העידו שהוא היה במצב רוח חיובי.
הסרט על התאומים מסתמך על ספרו של אלאש פאלאן. הסופר טולטל מהטרגדיה של גיבור ספרו ופרסם הצהרה אחרי שנודע לו על האסון המצער: "אני יכול רק לשמוח שפרנטישק הצליח ליהנות לזמן קצר אך בעוצמה רבה, מהצלחת הסרט התיעודי עליו ועל אחיו".
גם רמו במאי הסרט פרסם הודעת אבל, שהופנתה ישירות למנוח: "הידיעה על מותך פגעה בי בעודי נוסע במכונית בדרך הביתה. הטלפון שלי עדיין זמזם משמחה והיינו במצב רוח חגיגי, וכל המשפחה שלנו נהנתה מתחושת הניצחון המתוקה. שני ילדינו ישבו מאחור, ואשתי ורוניקה ואני החזקנו ידיים, בכינו מאושר. ואז קיבלתי את הטלפון עם הבשורה הקשה. מאז, יש בתוכי כאוס, צחוק מבעד לדמעות, דמעות מבעד לצחוק".
