ביורק ביצעה יצירה שלה, האחים כהן שיבצו שיר שלה בפסקול "ביג לבובסקי" הפולחני, דייויד ברן נמנה על מועדון המעריצים שלה וברק אובמה העניק לה את המדליה הלאומית לאומנויות. אפילו ז'אן-לוק גודאר נעזר בצליליה בשניים מסרטיו. זוהי מרדית' מונק - המלחינה, במאית, זמרת, משוררת, מפיקה והכוריאוגרפית היהודייה-אמריקאית, שלאחרונה חגגה את יום הולדתה ה-82. לא מפתיע, אם כך, שהמלחין פיליפ גלאס אמר עליה: "מבין כולנו, מרדית' היא זו שזכתה לכישרון שאין דומה לו".
"מרדית' מונק: פסיפס" - טריילר
גם בפסטיבל ברלין, שנערך בפברואר האחרון, עשו כבוד ליוצרת ששתי הצמות שלה הן סמלה המסחרי, והקרינו בבכורה את "מרדית' מונק: פסיפס", סרט תיעודי מרתק, שביים בילי שיבר.
אבל הדרך שסללה לבית הלבן, לפרסים רבים ולקרנגי הול, שם כיהנה כמוזיקאית הבית, לא תמיד הייתה קלה ופשוטה. סרטו של שיבר מבהיר שלא כולם אהבו את יצירותיה של מונק האקספרימנטלית, שוברת המוסכמות שמשלבת קול, גוף, תנועה ותיאטרון לכדי אמנות טוטאלית, והיו מי שסבר שהקולות שהשמיעה היו מוזרים ואף מעצבנים.
עכשיו, הסרט "מרדית' מונק: פסיפס" מגיע לישראל – הוא יוקרן במוזיאון תל אביב לאמנות בשבת הקרובה במסגרת פסטיבל אפוס ה-16 הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות. "החוט המקשר בסרטים שביימתי, הוא שאני מתעניין מאוד באנשים שמתמסרים לעיסוק שלהם, וכזאת היא מרדית'", אמר שיבר, כשנפגשנו במהלך הפסטיבל הברלינאי. "כשלמדתי יותר ויותר על הסיפור האישי שלה, הבנתי שהיא היא תמיד עטתה עליה 'כפפות אגרוף'. למה? בגלל שבעבר המבקרים, אף פעם לא הבינו את היצירה שלה ואת החידושים המוזיקליים שלה - וחשבתי שהעובדה הזאת יכולה להיות בסיס מעניין לסיפור אישי על החוסן והנחישות, שנדרשו לה כדי להשיג את שהשיגה".
"לחוויית הדעיכה של האם הייתה השפעה מרחיקת לכת על מרדית'"
מונק, שהחלה את דרכה ברקדנית, יצרה בין היתר במהלך הקריירה המפוארת שלה אופרות ויצירות להרכבים אינסטרומנטליים ולתזמורות סימפוניות. היא נולדה למשפחה יהודית ניו-יורקית. אביה תאודור גלן היה איש עסקים, בעוד האם אודרי לויס לבית זלמן, הייתה זמרת שעבדה גם בתחום הקלאסי וגם הפופולרי. גם הסבא והסבתא של מונק מצד האם, עסקו במוזיקה.
שיבר מרבה בסרט לעסוק במערכת היחסים המורכבת שמונק ניהלה עם אמא שלה, שהייתה זמרת מפורסמת, והייתה מאוד מבוקשת בתחום הג'ינגלים. "מרדית' חשה נרקיסיזם מצד אמא שלה, וזה בהחלט השפיע עליה", מעיד שיבר.
עם השנים, האם קיבלה פחות ופחות הצעות עבודה. "בהתחלה כל הזמן היו מתקשרים לאודרי, אמא של מרדית׳ שתעשה ג׳ינגלים ותוכניות רדיו - ופתאום כשבחורה חדשה הגיעה לסצנה, אודרי הושלכה הצידה בידי המפיקים. מרדית׳ הייתה ילדה, כשזה קרה והיא ראתה איך אמא שלה מנוצלת בידי כל המערכת ואת הדיכאון שנפל עליה, שפתאום הפסיקו להתקשר אליה ולא הציעו לה יותר עבודה. אני חושב שזה היה שיעור שמרדית' למדה מוקדם מאוד בחיים – היא הבינה שעליה לעבוד מחוץ למסגרת של המערכת הממוסחרת ולקבל מימון עצמאי - שזה כמובן קשה מאוד, אבל אז את עושה את היצירה שלך ומפלסת דרך משלך. לחוויית הדעיכה של האם הייתה השפעה מרחיקת לכת על מרדית'".
6 צפייה בגלריה
מרדית' מונק מקבלת את המדליה הלאומית לאומנויות מנשיא ארה״ב לשעבר, אובמה
(צילום: AP Photo/Andrew Harnik)
ואיך הרקע היהודי השפיע על יצירתה?
"המוזיקה היהודית הייתה לה בראש, כילדה. למעשה סבא של מרדית׳, או סבא רבא, היה חזן בבית כנסת במוסקבה. המוזיקה היהודית הייתה טמונה לה בדי-אן-איי וזה השפיע עליה".
יחד עם זאת, בסרט אתה לא מתעמק ביהדותה של מונק.
"בדומה ליהודים רבים באמריקה שהם דור שני, מרדית' ראתה את ההורים שלה מנסים במידה מסוימת לדחוק הצידה את האלמנט היהודי, כדי לא להיראות כמו 'מהגרים'. הם היו נואשים להיות 'אמריקאים' – להידמות ולהיטמע, וזה בטח נטבע גם בה. אבל אם תסתכל ביצירה שלה תראה הרבה רפרנסים ליהדות. אפילו במוזיקה שלה, אתה יכול לשמוע קריצה לרקע היהודי שלה. Quarry, אופרה שהיא כתבה ב-1976, היא כולה מדיטציה או פנטזיה על פאשיזם ונאציזם".
מונק העידה פעם בריאיון שב-Quarry, אותה הפכה גם לסרט, היא רצתה לקחת היסטוריה אמיתית ואירועים אמיתיים ולפשט אותם, "כך שהם יהפכו ליותר אוניברסליים", אמרה אז. "במובן מסוים יש כאן גם את הרובד האישי, כי אני מגיעה מרקע יהודי מזרח-אירופאי. אני תמיד חושבת לעצמי מה היה קורה לי אם הייתי בפריז הכבושה על-ידי הנאצים ואני והשכנים שלי היינו נלקחים למחנות. אפילו לפני שעשיתי את Quarry הייתי תלמידה להוטה של מלחמת העולם השנייה".
ואילו בפרויקט "שירי העפלה", מונק שאבה השראה מהמשורר פאול צלאן, שהתייחס בכתביו למזמורי תהלים, שהושרו על ידי עולי הרגל המעפילים בהר לירושלים.
6 צפייה בגלריה
מתנגדת לתוויות ולקטגוריות מכל סוג שהוא. מתוך "מרדית' מונק: פסיפס"
(צילום: Monk in pieces- street film)
שיבר מגלה שמונק מתנגדת לתוויות ולקטגוריות מכל סוג שהוא. "היא לעולם לא הייתה קוראת לעצמה: 'אמנית יהודייה', וגם לא 'אמנית אישה'. היא פשוט רוצה להיות אמנית - היא לא רוצה שאף אחד ידביק עליה שום סוג של תווית".
ואיך היית מגדיר את המיניות שלה?
"אני חושב שמרדית׳ הייתה אומרת שהיא אהבה גברים ושהיא אהבה נשים. האם הייתה אומרת שהיא ביסקסואלית? אולי כן. אבל היא לא ממש מחשיבה את עצמה ל'אמנית ביסקסואלית'. כשהתחלתי לעבוד על הסרט, מרדית' ביקשה ממני: 'אל תתחום אותי - אני לא רוצה שתחול עליי שום קטגוריה'. אבל היא פתוחה מאוד בעניין מערכות היחסים שהיא ניהלה".
בסרט, שיבר עוסק בשתי האהבות הגדולות בחייה של מונק: פינג צ'ונג, במאי-כוראוגרף-אמן קנדי, ומיקה ואן הוק, כוראוגרפיית ומוזיקאית הולנדית, שהלכה לעולמה ב-2002 בגיל 56. "פגשתי את מיקה זמן קצר לפני מותה, והיא הייתה אדם קר רוח ויציב כמו אבן", מספר שיבר. "מרדית׳ תמיד חייבת אדם כזה בסביבתה, כדי שיאזן אותה וישמור עליה עם הרגליים על הקרקע. אני לא רוצה לעשות יותר מידי פסיכואנליזה, אבל למיקה הייתה נוכחות מרגיעה ויציבה שלדעתי סייעה מאוד למרדית׳. היא העריצה את מיקה ואהבה אותה. בהתחלה כרקדנית - ואחר כך כבת זוג".
פינג סבור שאמנים לא צריכים להביא ילדים. ואכן למונק אין ילדים. היא התחרטה על כך?
"מרדית' לא דיברה יותר מידי על חרטות. היא כן מעלה את נושא האימהות מידי פעם ואומרת: 'אוי, חשבתי שאולי יהיו לנו פינגים קטנים', אז אולי בדבריה, קיים איזה גוון של חרטה. בסופו של דבר, מרדית' הבינה שהיא הייתה תמיד ממוקדת בשאיפות שלה - וזה מה שהופך אותה לאמנית עם כזו עוצמה - ואני לא בטוח שהיה אפשרי להכניס ילד, לתוך מערכת היחסים שלה עם פינג".
6 צפייה בגלריה
לא דיברה יותר מידי על חרטות. מתוך "מרדית' מונק: פסיפס"
(צילום: Monk in pieces- street film)
מסתבר שלשיבר יש גם קשר אישי עם מונק. "אשתי, הזמרת קייטי גייזינגר, התחילה לעבוד עם מרדית׳ ב-1989 על מה שהיום נחשבת ליצירת המופת שלה – האופרה 'אטלס'. קייטי הייתה חוזרת הביתה ומביאה איתה רעיונות מוזיקליים ממרדית׳, שלא דמו לשום דבר ששמעתי בעבר, וזה עניין אותי מאוד. קייטי המשיכה והשתתפה בכל הופעה שמרדית׳ נתנה ב-35 השנים האחרונות, כך שגם אני הייתי שותף במובן מסוים לתהליך היצירה שלה. יצרתי גם קטעי וידאו שהוקרנו באחת ההופעות. וכשהבן שלנו נולד, מיד לקחנו אותו איתנו לסיבוב ההופעות. כך שיש לנו חיבור ארוך שנים עם מרדית' והמוזיקה שלה".
"ביורק הייתה מהתומכים הראשונים של הסרט שלי"
אחת ההנאות מהצפייה ב"מרדית מונק: פסיפס", היא הראיונות והקטעים בביצוע יוצרים, כמו ביורק. "כשמרדית׳ גילתה בעבר שביורק עשתה גרסה משלה לGotham Lullaby – הן החלו להתכתב. ביורק הייתה מהתומכים הראשונים של הסרט שלי: היא אמרה: 'אתה יכול להשתמש בשם שלי וכדומה. מאחר וביורק לא מתראיינת כיום מול מצלמה לסרטי דוקו, בסוף סיכמנו על ראיון שמע, אבל הוא היה מקסים. אהבתי שהיא סיפרה בצורה ספונטנית על הלופט של מרדית׳, שם היא עובדת, ותיארה אותו בד בבד הן כמקלט והן כעולם מלא רעל. אגב, בצילומים, בחרנו לחזור שוב ושוב ללופט הזה, שם מרדית׳ עושה את הטקסים היומיים שלה - וזה היה חלק חשוב בסרט".
במהלך השנים, יצירתה של מונק צוטטה בסרטים ובסדרות, מ"סיפורים מהחיים" של ברן ועד הסדרה "בלש אמיתי". גם האחים איתן וג'ואל כהן נמנים על מועדון המעריצים ועשו לה מחווה ב"ביג לבובסקי", סרטם מ-1998, בו ג'ף ברידג'ס גילה את ה"דוד", ההיפי המזדקן. "הסצנה הבלתי נשכחת בה ג׳וליאן מור סוג של עפה באוויר כשמברשת בידה והיא משפריצה צבע היא כמעט קריקטורה לסצנת האמנות בדאון-טאון ניו יורק", אומר שיבר. "אז אני מניח שהאחים כהן רצו מוזיקה שגם מרגישה ככה, כמו רגע של פרפורמנס ארט. ולכן הם בחרו בשיר של מרדית׳ - Walking Song. האמת שמדובר בדואט בין מרדית׳ לאשתי קייטי".
היצירה של מונק רלוונטית מתמיד, לאור מה שאנו מעוללים לכדור הארץ, ובדיוק, בשבוע שבו פגשתי את שיבר, הנשיא דונלד טראמפ אפשר להחזיר את הקשים מפלסטיק לשימוש. "העבודות של מרדית', בפרט בשנות ה-80, היו אפוקליפטיות משהו, סוג של אזהרה. אפילו עכשיו, הטרילוגיה האחרונה שהיא יצרה קשורה ליחסים שלנו לטבע. והיא כולה מלאה באזהרות, כי אנחנו לגמרי מפשלים בלשמור על כדור הארץ וזורקים אותו לפח".
לדעתך, מונק היא אמנית פוליטית?
"מרדית' הייתה אומרת שהיא לא פוליטית במובהק. היא רוצה ליצור לשם היצירה ולא רואה באמנות שלה כלי לקדם מטרה כזו או אחרת. אין אצלה שום קריאה לפעולה - אלא יותר ניסיון ליצור מודעות לדברים מסוימים. כמו מערכת היחסים שלנו עם טבע, שכל כך חשובה כעת.
"אולי בתת-מודע היא כן פוליטית. היא גדלה בשנות ה-60 וה-70, בתקופה שבה כל הערכים האלה של להטיל ספק בצרכנות האמריקאית ובמלחמת וייטנאם, היו בלב השיח הציבורי, כך שהיא לא יכלה שלא להטמיע את הסנטימנט האנטי-מלחמתי, את החתירה תחת החלום האמריקאי והצרכנות הטמונה בליבו. כל האלמנטים האלה הולכים איתה וזו ירושה פוליטית שהיא קיבלה, מהתקופה שבה היא גדלה".
למה בחרת לקרוא לסרט – "פסיפס"?
"אחד הדברים שאני הכי אוהב ביצירות של מרדית׳ לתיאטרון ובסרטים שלה היה מבנה הפסיפס שלהם. היצירות שלה לא מנסות לתת לך נרטיב סדור של א-ב-ג-ד, יש פיסה פה, פיסה שם - ואם עושים את זה נכון, הכול מתחבר. המבקרת דבורה ג׳וויט אמרה: 'אצל מרדית' מונק אף אירוע לא מוביל ישירות לאירוע אחר, אבל הם מתחברים יחד ובונים אחד על השני כך שמה שמתחיל ככדור שלג הופך למפולת'. וכך הייתה גם הגישה שלי ביצירת הסרט – יש בו חיבורים תמטיים שמופיעים לאורכן, ומתחברים לתוצר מאוד עוצמתי".
בגיל 82, מונק עדיין פעילה, והסיבה היא שלא הגיעה לבכורה בברלין, הייתה בשל לוחות הזמנים העמוסים שלה. "מרדית' הייתה בדיוק בין שני סבבי הופעות והיא אמרה לי: 'בילי, אני לא יכולה להגיע. אני חייבת שבועיים הפסקה בין ההופעות כדי להירגע ולהתאושש'".
היא כבר צפתה בסרט שלך?
"כן. לא רציתי שמרדית' תראה אותו בשלב העריכה, בגלל שהיא יוצרת קולנוע בעצמה ולכן תרצה להיות מעורבת. היא הסכימה לאפשר לי עצמאות. הראיתי לה אותו כשסיימתי את העבודה והיא אהבה אותו מאוד.
"הייתי ממש בלחץ מהתגובה שלה, כי לקחתי לעצמי המון חופש עם המוזיקה שלה - חיברתי בין מוזיקה לחומרים ויזואליים, שהיא בחיים לא חיברה ביניהם בעצמה, ומזה הכי דאגתי - וזה גם מה שהיא הכי אהבה בסוף. כמובן שהיו לה כמה הערות קטנות: 'אוי, הלוואי שהיית משנה ככה וככה' - כי זה פשוט הטבע שלה - היא תמיד תרצה להשפיע על כל דבר שהיא מעורבת בו. בסך הכול, מרדית' הייתה נדיבה מאוד בכמה מרחב היא נתנה לי להכניס את הפרשנות שלי למוזיקה שלה".
ואיך מערכת היחסים שלה כיום עם המבקרים והמבקרות?
"השתפרה, הרבה יותר טובה. פינג אמר בריאיון שערכתי איתו: 'אם אתה מחזיק מעמד מספיק זמן, בסופו של דבר המבקרים יתרצו ויבינו שהיה לך דבר חשוב לומר ולהציע'. וזה משהו שסוף סוף קורה למרדית' – היא הגיעה לנקודה שבה היא כמעט חסינה מפני הביקורת".
