קצת אחרי שמלאו לה 50, מצאה את עצמה הצלמת האמריקאית והיהודייה, ג'יל גרינברג, לפני המצלמה במקום מאחוריה. זה היה קצת אחרי שהנישואים השניים שלה התפרקו - היא צפתה במקצוע שלה הולך ונעלם, כפי שחזתה, ולקינוח הגיעה הקורונה ואיתה הסגרים. אז היא נכנסה לסטודיו שלה ועשתה את מה שהיא עושה הכי טוב: שיחקה. "קרה לי הדבר הזה שקורה לכולם כשהם מתבגרים", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "אני יודעת שאני עומדת להתבגר, אבל זה לא באמת יקרה לי, נכון? אז רק למקרה שאני כן אזדקן או משהו, אני אתחיל לצלם את עצמי עכשיו, כי יש סיכוי שאני לא איראה כל כך טוב כשאני אהיה בת 60. אז חבל לפספס את ההזדמנות".
את מודעת יותר למראה שלך בגלל המקצוע שלך?
"כשהייתי צעירה ונשואה ובמוד עבודה ואימהות, לא כל כך היה אכפת לי איך אני נראית. אני חושבת שלהפוך לרווקה בשנות ה-50 שלי היה עניין גדול עבורי. זה היה מפחיד, רווקה בשנות ה-50 בניו יורק בזמן הקורונה. הייתי מאוד עצבנית בסגרים וזה הרגיש שהזמן אוזל. אני אז בת 52-53 וחשבתי 'מה לעזאזל?', אז צילמתי את התמונות של עצמי. הסיבה שצלמים מצלמים את עצמם היא שאנחנו זמינים. אז אחרי שנים של צילום סלבריטאים שבהם אני גורמת להם להיראות זוהרים ויפים, למה לא לעשות את הטיפול הזה לעצמי?".
בחלק מהתמונות שצילמה השתמשה גרינברג (58) גם לאפליקציות דייטים שלהן הייתה מנויה. "אלו היו תמונות סלפי מופקות בהגזמה", היא מודה בחיוך, "אבל אף פעם לא ריטשתי אותן. ובסופו של דבר, כשאת מצלמת את עצמך זה חלק מחיפוש הזהות שלך - מי את, איך את נראית, וכשאני עובדת לבד בסטודיו אני יכולה להתנהג בצורה מסוימת, ניסיונית, ואף אחד לא שם כדי לראות את זה. יש לך את החופש לשחק".
את נראית נהדר.
"כנראה יש לי כפתור מטשטש, והוא מכוון למקסימום".
"לא עשיתי בת מצווה ולא התעניינתי בדת כי היא הייתה פטריאכלית וסקסיסטית להדהים"
בין שתי מלחמות עולם, לרגע קצר וזוהר, נרשם תור הזהב של הצילום הנשי: את עולם הצילום באירופה הובילו צלמות יהודיות מוכשרות ופורצות דרך. אלא שהמלחמה טלטלה את חייהן, הן נאלצו להשקיע את זמנן בהימלטות או בהתנגדות, ועבודתן נשכחה מדפי ההיסטוריה. גרינברג, שמציינת כמעט 50 שנה לפעם הראשונה שבה הניחה יד על מצלמה - בגיל תשע - הגיעה לארץ בחודש האחרון כדי להוביל את התערוכה "20&20 עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות". בתערוכה, המועלית במוזיאון העם היהודי "אנו" שבתל אביב, התבקשו צלמות עכשוויות להתכתב עם צלמת יהודייה לבחירתן שלא זכתה לקרדיט ולהכרה, ולנסות לתקן עוול ישן. רצה הגורל והביקור של גרינברג בארץ הסתיים ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה עם איראן, תזכורת לכך שמלחמות ממשיכות להכתיב למוזות לא רק מה להגיד - אלא גם מתי.
כאישה שמגדירה את עצמה כלא-דתייה משום בחינה, הזהות היהודית של גרינברג היוותה תמיד סוגיה מורכבת, והיום ביתר שאת. "כשהייתי ילדה זה היה סוג של דגל אדום מבחינתי", היא מספרת. "לא עשיתי בת מצווה ולא התעניינתי בדת כי היא הייתה פטריאכלית וסקסיסטית להדהים. זאת הסיבה שאני לא אקח חלק בשום דת גם היום".
8 צפייה בגלריה
הצלמות המציגות בתערוכה "20 20: עדשה משלה" בערב הפתיחה באנו מוזיאון העם היהודי
(צילום: עוז שכטר)
יש לא מעט ישראלים שמאמינים שיהדות היא לא בהכרח אורח חיים דתי.
"זאת דילמה מעניינת. זהות הופכת מעניינת יותר ככל שאתה מתבגר. עכשיו הילדים שלי עזבו את הבית והחיים שלי משתנים בכל מיני דרכים. אני מניחה שלפעמים זאת הסיבה שאנשים הופכים דתיים כשהם מתבגרים - נוצר חלל והם מחפשים משהו שימלא אותם במשמעות".
אחד הדברים שהרבה ישראלים ויהודים נזכרו בו בשנים האחרונות, זה שלהיות יהודי זאת לא בחירה שלך - מישהו אחר בוחר את זה בשבילך. כל עוד מישהו חושב שאתה יהודי, זה לא משנה מה אתה חושב על דת או יהדות.
"קוראים לי גרינברג. גם אם אנשים לא חושבים שאני נראית יהודייה - אפילו אם הייתי רוצה להסתיר את זה - השם שלי מסגיר. אז אני לא בוחרת בדת אבל מבחינה תרבותית אני יהודייה, וכשהגעתי לישראל הבנתי שזאת הקהילה שלי, יש לי קהילת דיפולט. אני יכולה להבין את הקסם שבזה, כי עם הזמן יש פחות ופחות קהילות אמיתיות ויותר ויותר קהילות וירטואליות דיגיטליות שהן לא אמיתיות.
"מה שקשה ליהודים בכל העולם, ואני מכירה את זה בארצות הברית, זה שאנחנו מואשמים בדברים שנתניהו עושה, שאפילו האנשים בישראל לא יכולים לשלוט בהם. זה לא הגיוני, באותה מידה שאמריקאים מואשמים במה שטראמפ עושה כשהוא מגרש אנשים. אנחנו לא מסכימים עם זה, אז זה לא הגיוני להאשים אנשים שגרים במדינה בדברים שהממשלה או הנשיא שלהם עושה. יש כשל לוגי אנטישמי במחשבה שיהודים-אמריקאים יכולים לשלוט במה שקורה בישראל. שמעתי מישהו אומר שישראלים מסוימים מרגישים שבמידה מסוימת הם בני ערובה של ביבי".
אפילו הישראלים לא באמת יכולים לשלוט במה שקורה בישראל.
"בשבת שעברה היינו עם כמה ישראלים שעובדים במוזיאון, הם ידעו מה הולך לקרות [התקיפה האפשרית של ישראל באיראן]. אם אני הייתי יודעת שזה מה שיקרה, לא הייתי מגיעה לישראל. אפילו לפני שנה, כשאמרו שיש פתיחה בישראל, חשבתי לעצמי 'זה נשמע מטורף'. אבל כשהגעתי לפה זה היה בסדר. היו שתי אזעקות, אבל פגשתי כמה אנשים שאמרו 'עכשיו אני אפילו לא הולך לממ"ד'".
לפני שהגיעה לארץ, גרינברג העלתה פוסט באינסטגרם על התערוכה והביקור. "חששתי שאנשים יתחילו לכתוב לי 'את רוצחת תינוקות' וכל השיט המטורף הזה, אבל אף אחד לא כתב כלום". השאלה הנצחית 'מדוע יהודים נרדפים לאורך הדורות?' מעסיקה אותה, והיא מציעה הבחנה מקורית משלה: "אמרתי לבן זוג שלי, שהגיע איתי לישראל וגם הוא יהודי, שאולי אנשים לא אוהבים את היהודים בישראל כי הם נהנים יותר מדי", היא מאבחנת, "זאת מדינה דמוקרטית והישראלים לא מאוד שמרניים מבחינה מינית, בטח לעומת השכנים שלכם. הם מאוד קשוחים מבחינת סקס או אלכוהול, אבל הישראלים הם רק... ברינג איט און! אני יודעת שאנחנו היהודים בהחלט טובים גם בלסבול ולהתלונן ולרחם על עצמנו, אבל בהשוואה למדינות השכנות באזור אנחנו אוהבים גם ליהנות".
"תעשיית הצילום מעולם לא הייתה בריאה, ועכשיו ה-AI? בואו נתקע את המסמר בארון הקבורה"
גרינברג, אמנית דעתנית ובעלת הומור, צברה לעצמה מוניטין בעיקר כחלוצת צילום בשימוש באמצעי עריכה כמו פוטושופ או טכנולוגיות אחרות - סגנון שיצר לא פעם חילוקי דעות בקרב הקהל שנחשף אליו ותופס צילום כאמצעי תיעוד אותנטי ולא מניפולטיבי. היא התפרסמה בנסיבות שנויות במחלוקת: תערוכה בשם End Times משנת 2006, שבה הציגה סדרת פורטרטים דרמטיים של פעוטות בוכים או שרויים במצוקה רגשית אחרת, בהם בתה הקטנה של גרינברג.
המסר של התערוכה היה ביטוי לתסכול של היוצרת מממשל בוש, אבל מה שהעסיק את הקהל הייתה השאלה איך, לכל הרוחות, היא גרמה לילדים האלה לבכות (התשובה: היא וההורים שלהם הציעו לפעוטות סוכרייה ואז ביקשו אותה בחזרה). באופן מוזר, לאחר שהותקפה על ידי התקשורת ועל ידי קולגות מעולם הצילום, החלו לקוחות להזמין מצלמים אחרים עבודות "בסגנון של ג'יל גרינברג" - מה שבאופן טבעי עורר את זעמה.
סערה נוספת התעוררה שנתיים לאחר מכן. גרינברג כבר הייתה ידועה ומגזין "אטלנטיק" ביקש ממנה לצלם לתמונת השער את ג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני שהתמודד לנשיאות מול אובמה. מאחר שהזכויות על התצלום נותרו בידיה של גרינברג, היא עשתה בו שימוש נוסף במהלך הקמפיין לנשיאות: לפרצופו של מקיין הוצמדו ניבים נוטפי דם וכיתוב מאשים. מאז, לצד שלל העבודות שביצעה כמו צילומי סלבריטאים וצילומי פרסומות, הוסיפה גרינברג לרזומה שלה גם צילומי פורטרטים של בעלי חיים (קופים, דובים, סוסים) וסדרה של שחייניות אמנותיות בנעלי עקב גבוהות, שנגעה לאג'נדה הפמיניסטית המפותחת שהיא אוחזת בה.
אבל כל זה עומד להסתיים, גרינברג מתנבאת בזעם. היא נותנת למקצוע הצילום עשור גג עד שידעך אל דפי ההיסטוריה וייעלם. "צילום הוא מהנה ואני לא חושבת שאני יכולה להגיד לאנשים לא לצלם. כולם רוצים לעשות את זה. זה פשוט מבלבל את שוק הצילום המסחרי. מאז ומתמיד תעשיית הצילום הייתה לא בריאה. היא לא הייתה בריאה עם האינסטגרם כשמשפיענים פרטיים עושים עבודות, ועכשיו עם הבינה המלאכותית? בואו נתקע את המסמר בארון הקבורה".
עד כדי כך?
"מאה אחוז. פעם בכמה זמן אולי תהיה עבודה גדולה, ופה ושם יהיו כמה צלמים מבטיחים של בחורות עירומות או בחורים לוהטים - כן, אמרתי את זה. כי נשים שמקבלות עבודות עכשיו בעצם מצלמות את עצמן עירומות לאינסטגרם כדי לקבל לייקים ותשומת לב וכדי שייקחו אותן ברצינות. זה מוזר, אבל ככה העולם עובד עכשיו. בחמש או עשר השנים הקרובות עדיין יהיו עבודות פה ושם, אבל בעוד עשר שנים יהיו מעט מאוד עבודות צילום. אולי צילום עיתונאי יישאר קצת יותר.
"כשאת רואה תמונה שלך עם הילדים שלך כשהם קטנים, את צריכה את התמונה הזאת. וזאת לא תמונה מזויפת, זאת תמונה שתיעדה את הילדים שלך בגיל הזה, וזה מדהים. אז כמובן יש צורך ושימוש בתמונות, אבל בכל מה שקשור בתמונות מסחריות או אמנותיות, הכול נהיה יותר מסובך".
לפחות הספקת את הסיבוב שלך.
"נכון. ואני פחות או יותר תכננתי את ההתיישנות שלי, אז בשלב מסוים כבר לא כל כך ניסיתי להשיג עבודות כי זה מדכא מדי. היום אנשים רוצים שתשלם כדי לעבוד, וזה לא מודל עסקי שאני יכולה לתמוך בו. צילום הוא עדיין מהנה אז כנראה הוא טוב רק כתחביב עכשיו, תחביב של אנשים עשירים. הערך של תמונות הולך ויורד כי זה כל כך נפוץ, אז אפילו אם אני צלמת טובה, לאנשים כבר לא אכפת מהכישורים שלי. הם יעדיפו לקחת מישהו אחר ולחסוך הרבה כסף, כי האדם הזה יעשה את זה בחצי המחיר. אז תיהנו עם הבן אדם הזה שאין לו מושג איך לצלם. תיהנו לכם עם התמונות המחורבנות שלכם".
מה המחשבות שלך לגבי הבינה המלאכותית?
"מישהו אמר לי שהעבודות היותר ישנות שלי, מלפני 25 שנה, נראות כאילו הן נעשו על ידי בינה מלאכותית, ואני לא יודעת מה אני אמורה להגיד על זה. אליי באים בטענות כבר שנים על זה שהצילומים שלי לא אותנטיים, אבל אנשים לא היו אמורים להאמין לצילומים מלכתחילה, עוד לפני הבינה המלאכותית. עכשיו על אחת כמה וכמה שהם לא אמורים, אבל יש משהו במוח שלנו שעדיין גורם לנו להאמין במה שאנחנו רואים. אם מישהו יוצר תמונה של טראמפ וביבי מתאבקים בג'לי או מתנשקים - אפילו שאתה יודע שזה לא אמיתי יש לך אחוז אחד שאומר 'זה קצת אמיתי עכשיו'.
"עם AI כל כך קל לשטות באנשים אחרים. אתה לא יכול לבטוח בעיניים שלך יותר. אני חושדת בכל תמונה שאני רואה. אפילו בצילום שמישהו צילם אותי באירוע בישראל, צלם אחד צילם תמונה שנראיתי בה ממש טוב. הסתכלתי על זה וחשבתי 'אני אפילו לא נראית ככה'. נראיתי ככה בתאורה ההיא במצלמה שלו במאית השניה ההיא, אבל יש לי תמונות אחרות לפני ואחרי, שבהן אני נראית מבוגרת או שמנה. תצלומים משקרים כל הזמן. הם מעולם לא היו אמיתיים ואנשים צריכים להבין את זה. גם רוברט קאפה וצלמי מלחמה אחרים ביימו צילומים".
את התחלת להשתמש בפוטושופ בגרסה הראשונית שלו, בשנת 1990. מה בעצם ניסית לעשות לתמונות עם הטכנולוגיה הזאת?
"הגעתי מציור ופיסול, וכשהתחלתי לצלם זאת הייתה דרך מהירה יותר ליצור אימג'. לפחות זה נראה ככה, אבל כמובן זאת לא באמת דרך מהירה יותר. אף פעם לא התעניינתי בצילום פשוט, תמיד רציתי להשתמש בהקרנות או עיוותים או קולאז'ים או ציור על תמונה. יש כל כך הרבה סוגים של צילום. רוב הצלמים לא באמת מייצגים אמת ריאליסטית. זה אמור להיות רגע אותנטי, אבל זה מדיום חלקלק. את חושבת שאת מתעדת משהו שבאמת קורה אבל זה מנקודת המבט של הצלם. באותו הרגע, עם סוג מסוים של תאורה וזווית ועם בן אדם שרוצה שהצילום ייראה כמו שהוא חושב שהוא צריך להיראות. מבחינתי פוטושופ היה רק עוד כלי להביע את מה שאני רוצה לבטא".
מה ענית כשבאו אליך בטענות על אותנטיות?
"אני מעולם לא טענתי שהם אותנטיים. יצרתי אימג'. זה מה שתמיד הרגיז אותי קצת בצילום. גם התגובות לסדרת התינוקות הבוכים והדובים - שם צצו האנשים הכועסים באינטרנט. בסדרת הדובים כל מה שאנשים רצו לדעת זה 'איפה השגת את הדובים? איך גרמת להם לעשות את זה?'. אני לא רציתי לדבר על זה. אני רוצה לדבר על הרעיון שמאחורי היצירה. גם עם התינוקות הבוכים הם שאלו 'איך גרמת להם לבכות?' וזה השתלט על הדיון שאני רציתי. ניסיתי ליצור תמונות רגשיות של תינוקות שמתוסכלים מהדרך שבה העולם מתנהל. אם הייתי מצלמת תמונה של בקבוק המים הזה הם היו אומרים 'איזה סוג בקבוק מים זה? איפה קנית אותו? כמה הוא עלה?'. כל השאלות המטומטמות האלו, במקום לשאול 'מה התכוונת להגיד?' או 'איזה רגש הבעת?'".
איך היית מצלמת את דונלד טראמפ אם הייתה לך ההזדמנות?
אני לא באמת עושה אמנות פוליטית, זאת יכולה להיות עילה למאסר בימים אלה בארצות הברית, ואף אחד לא ישכור אותי כדי לצלם את טראמפ. הייתי רוצה לעשות את זה אם הייתי הבעלים של התמונה והיה לי חופש מוחלט בצילום שלה. אבל אף אחד לא ייתן לי לגרום לו להיראות כמו מפלצת, נכון?".
"עד כמה שזה רע להיות אישה היום - אני לא יכולה לדמיין כמה זה היה רע לפני 80 שנה"
לוצ'יה מוהולי הייתה צלמת, אדריכלית ועורכת יהודייה-צ'כית מוכשרת ומוערכת. כשבעלה, לאזלו מוהולי-נאג', החל לעבוד כמרצה בבית הספר באוהאוס בשנת 1923, היא לימדה אותו הכול על צילום. היא תיעדה באופן מקיף את הארכיטקטורה של הבאוהאוס, אבל עבודותיה רק לעיתים נדירות פורסמו תחת שמה. לרוב הם יוחסו לבעלה או למייסד הבאוהאוס. תשלילי הזכוכית שלה נפלו לידי הנאצים, שעשו בהם שימוש לא מורשה ללא קרדיט. היא עברה להתגורר בארצות הברית, ובמהלך השנים ניהלה מאבק עיקש (ומצליח חלקית) להחזיר לעצמה את הזכויות על עבודותיה. היא המשיכה לעבוד וללמד צילום עד שנפטרה בגיל 95. בתערוכה, שאצרו מיכל הומינר ואסף גלאי, מוהולי היא הצלמת שגרינברג בחרה להחזיר לאור הזרקורים.
"בחרתי בלוצ'יה מוהולי כי גם לי, כמוה, היה אלטר-אגו גברי, אני לא אספר לך מי הוא. הזדהיתי עם העובדה שאנשים לקחו קרדיט על העבודות שלה, אבל היא המשיכה ליצור מחדש. גם אותי ניסו לקטלג, כאילו הדבר היחיד שעשיתי היה 'התינוקות הבוכים', אבל ללוצ'יה היו חיים ארוכים. היא חיה עד גיל 90 ולקחה בחזרה את הקרדיט על העבודה שלה. גם אני סוג של נלחמת על הקרדיט וזכויות היוצרים של העבודה שלי".
אז הזדהית עם הלחימה?
"כן, עם הבעלות על העבודה שלך והמאבק על הכרה בהיותה אישה. עד כמה שזה רע להיות אישה היום, וזה עדיין רע, אני לא יכולה לדמיין כמה זה היה רע לפני 80 שנה. אנשים מתפלאים כשאני אומרת את זה. הם שואלים, 'אבל מה עם אנני לייבוביץ'?', ואני כאילו, 'על מה אתם פאקינג מדברים? אנני לייבוביץ' היא בן אדם אחד'. את רואה מה קורה עם נשים בארצות הברית עכשיו - הן אפילו לא יכולות לעשות הפלה מבלי להיכנס לכלא. וצילום זה עולם גברי, כמו כמעט כל דבר עכשיו. יש מעט מאוד עבודות שהן נשיות. אפילו בישול נלקח מאיתנו. אולי אחיות, כי הן לא רופאות. אבל רפואה נשלטת על ידי גברים.
"אני גם לא אוהבת את האמנים שמשתמשים בעבודות של צלמים. אני חושבת שזו גסות רוח, בלשון המעטה. הם חושבים שהם פשוט לוקחים תמונה שמישהו צילם והופכים אותה למשהו אחר. צלם עיתונות הקדיש את כל החיים שלו כדי להיות כזה, בדיוק כמוך, למה אתה חושב שהעבודה שלו פחותה בערכה? כי הוא רק לוחץ על כפתור? זה אדם שחי ונושם את העבודה שלו, ואתה גונב אותה. יש לי הרבה בעיות עם האופן שבו צילום נתפס בתרבות שלנו. הוא הילד הקטן והחורג של עולם האמנות".
