אם לפני שנתיים או שלוש היו אומרים לכם שהדרך היחידה להציל את ישראל היא שכל העם ישמור שבת - כנראה שהייתם מרימים גבה. אבל בישראל של 2026 אנחנו כבר לא מופתעים מכלום, ובטח לא מהחלטות ממשלה מפוקפקות. זו נקודת המוצא של "אחרית הימים", ההפקה החדשה של תיאטרון גשר, שמדמיינת מציאות שבה המדינה כולה מתגייסת לקראת ביאת המשיח. לטוב ולרע, דבר אחד אפשר להבטיח: משהו כזה עוד לא ראיתם.
ההפקה המוזיקלית המופרעת הזו - שיצרו נטע וינר, מיכאל שטרן ואורי יניב שגם מככב בה - מתחילה במקלט של יואל (יניב) ונעמי (נעמי לבוב). השניים הם זוג ללא ילדים במשבר גיל ה-40: הוא פוטר מעבודתו בהייטק, היא פסיכולוגית, ושניהם עייפים מהחיים שלהם בכלל ומהמציאות רוויית המלחמות בישראל בפרט. אלא שאז, כשאיום גרעיני מרחף מעל המדינה והשעון לקראת חורבנה כבר מתקתק, הממשלה מכריזה על תוכנית ההצלה הלאומית האחרונה - "נשק יום הדין", כפי שמכנה אותה הדובר המוחצן של ראש הממשלה: שמירת שבת המונית וקולקטיבית, שאמורה להביא את המשיח - ואיתו את אחרית הימים. ספוילר - היא גם מצליחה, אבל לא בטוח שזה מה שדמיינתם.
"אחרית הימים", שבממדים צנועים בהרבה שואבת אלמנטים מ"ספר המורמונים" (Book Of Mormon, המחזמר הסאטירי של יוצרי "סאות' פארק", על מיסיונרים מורמונים שנשלחים לאוגנדה), בעיקר בנכונות לשחוט כל פרה קדושה של היהדות והלאומיות הישראלית - וגם מ"המילטון", כשכל הנאמברים בה בנויים כשירי ראפ, לא חוסכת שבטה מישראל.
יואל, שמחליט להיות היחיד שמתנגד לשמירת השבת, מתאר את משבר האמון שלו בשורות כמו "הכול נוסה, הכול נכשל / ניסינו רצח עם / לחיצת יד / עמרם מצנע / קוקאין וחגיגית", או "האמנתי לכל ספין, לנחמן שי, למסע לפולין ואפילו לתיק אישי, לקורונה או לפייזר". זו סאטירה שהולכת רחוק מאוד, באומץ שראוי להערכה, ונוגעת במקומות שלא תראו בטלוויזיה - ראו ערך "נז"א" - וכנראה גם לא על במת תיאטרון רפרטוארי לפני המשבר הקיומי שבו נמצאת ישראל כעת.
מתוך "אחרית הימים" בתיאטרון גשר
(צילום: סופיה סוחנובה)
גם הבימוי הגרוטסקי והמגוחך (במובן הכי טוב של המילה) של רוני ברודצקי מוסיף בדיוק את הניחוח שהפקה כזאת צריכה, והיא גם סוג של פורקן עבור הקהל. התפאורה של מיכאל קרמנקו מעוצבת כולה כמעין קומיקס שקם לתחייה: צנצנות חמוצים מצוירות וענקיות, מכונית מקרטון או חמור שעליו מגיע המשיח (מיקי לאון). כל אלה הופכים את העולם של "אחרית הימים" למופרך וצבעוני. גם הבחירה באנסמבל של שחקנים ורקדנים שמלווה כמעט כל רגע על הבמה מוסיפה לאווירה הכאוטית והמתפרצת, ובעיקר מזכירה כמה כישרון יש בהפקה הזאת.
זה לא אומר ש"אחרית הימים" חפה מבעיות. המילים של השירים הן לעיתים לא פחות מגאוניות, עמוסות משחקי מילים, עקיצות ורפרנסים תרבותיים שנורים בקצב מסחרר, אבל דווקא הלחנים סובלים לעיתים מרפטטיביות, ומעטים מהנאמברים נשארים בראש בפני עצמם אחרי שההצגה מסתיימת. יש רגעים שבהם התחושה היא שהטקסט הרבה יותר חד מהמוזיקה שמחזיקה אותו. ועדיין, זה תיאטרון שלוקח את עצמו מאוד ברצינות וגם בכלל לא, שמבין היטב מה הוא רוצה לומר אבל מסרב להפוך את זה להרצאה.
מתוך "אחרית הימים" בתיאטרון גשר
(צילום: סרגיי דמינאצ'וק)
ובעיקר, "אחרית הימים" היא יצירה שיכולה הייתה להיכתב רק בישראל. הקטע שבו יואל נלקח לחקירה אבל אי אפשר להשתמש נגדו באלימות "כי הוא לא ערבי"; דבי (בגילומה הנהדר של נטע רוט), שמגיעה הישר מארצות הברית כדי לגרום ליואל לשמור שבת; והרגע שבו - ספוילר קטן - מתעוררים לחיים בזה אחר זה גיבורי ישראל, מטרומפלדור וחנה סנש ועד, משום מה, יגאל בשן - כל אלה מספקים כמה מהרגעים המצחיקים ביותר של הערב שמשחק גם על הגבולות של נונסנס וסלפסטיק. ובעיקר נוצרת מהם תחושה שכל המעורבים בדבר - מהכותבים, דרך השחקנים ועד עובדי הבמה - מאמינים ביצירה הזו בלב שלם: בייחודיות שלה, במסר שלה וגם בייאוש שבוקע ממנה.
מתוך "אחרית הימים" בתיאטרון גשר
(צילום: סרגיי דמינאצ'וק)
אבל מתחת לכאוס מסתתרת גם הסיבה לכך שההפקה עובדת כל כך טוב: העולם של "אחרית הימים" אמור להיות מופרך ורחוק מהמציאות, ובכל זאת הוא מרגיש קרוב אליה באופן מטריד. זו יצירה קורעת מצחוק, פרועה וחסרת פחד - וכזו שמכאיבה דווקא משום שהמרחק בינה לבין ישראל של 2026 קטן בהרבה מכפי שהיינו רוצים. היא תרחיק כנראה חלק מהקהל, אבל כשהמציאות עצמה מקצינה למחוזות מסוכנים, מתבקש - ואפילו רצוי - שגם התגובה האמנותית אליה תגביר את הקול.
