ישנן שלל דרכים שבהן יצירות אמנות מתמודדות עם תוכן קשה וכואב. יש כאלה שנשאבות לדרמה עד הסוף ולא חוסכות בעצב ובכבדות; אחרות בועטות במקומות הכי רגישים, לא מפחדות מהכאבים שנשארים אחריהן. אבל אולי הסוג הכן ביותר - זה שפורט על הנפש כי הוא זורק אותך לרגעים בחיים שלך - הוא דווקא זה שלא מפחד מהומור. בישראל יש יוצר אחד שיודע לשלב בין כאב לצחוק טוב מכולם: רשף לוי, שהמחזה שלו "החולה ההודי", שנכתב לפני 20 שנה, עולה בימים אלה בפעם הרביעית בישראל - בתיאטרון הקאמרי.
המחזה הוא בעיקרו סיפורם של שני אחים למחצה, שאין ביניהם קשר ברוב שנות חייהם. הקשר מתחדש כששגב (עידו טאקו), האח הצעיר, מאתר את אחיו הגדול אבשלום (תום אבני) כדי להודיע לו שאביהם חולה במחלה קשה שמיטב הרופאים לא הצליחו לאבחן, והוא סבור כי ימיו ספורים. אבשלום, שמנוכר לאביו, לאשתו השנייה ולבנם, מסרב לשתף פעולה - עד שאט אט שגב מצליח לקלף ממנו שכבות, לחשוף את הסוד שבמרכז הנתק ולהוציא ממנו את החום המשפחתי. הכול מסתבך (או אולי דווקא מתאחה) - ספוילר קטן אך הכרחי - כשמתברר שגם שגב חולה מאוד, ואבשלום הופך בן רגע לאח שהשניים תמיד היו צריכים.
המחזה מבוסס על אלמנטים ביוגרפיים, ומי שמכיר את עבודותיו של לוי יזהה בו הרבה מן המוכר והאהוב: הסלון המשפחתי הישן, ההורה החולה, תחושת המחויבות המשפחתית (גם על היצירה הזו, כמו על אחרות, חתום יחד איתו אחיו המנוח רגב) - וכמובן ההומור השנון והגס. כדי לעמוד בכאב הרב שמציף את המחזה, רגעי ההומור הם כמו קרש הצלה, ואין ברירה אלא לצחוק כשהאב (מוטי כץ) חושב ששגב הוא עזר ויצמן, לובש תחתונים ככובע, או כשדליה (אשתו של האב ואמו של שגב, בגילומה של שרה פון שוורצה) ממציאה בטעות מתכון חדש לעוגה עם פטריות - שאפילו חולים סופניים מעדיפים להתרחק ממנה.
3 צפייה בגלריה
השחקנים מתקשים הפעם להיטמע באופן אמין בדמויותיהם. מתוך "החולה ההודי" בקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
עם זאת, אף שקשה לא להתרגש מ"החולה ההודי", לצחוק ולהתחבר לפחות לחלקים מהעלילה - בהפקה הנוכחית, שביים אמיר י’ וולף, משהו לא עובר חלק בגרון. השחקנים, שכולם מצוינים בפני עצמם, מתקשים הפעם להיטמע באופן אמין בדמויותיהם. טאקו, שניחן בפיזיות קומית נהדרת, לעיתים מדקלם את הפאנצ'ים יותר משהוא משחק אותם; אבני מרשים, אך התפרצויות הזעם והחרדה שלו מגיעות מהר מדי, ללא הכנה מספקת - ולכן עוצמתיות מדי ולא פרופורציונליות. פון שוורצה טובה כתמיד, אך נדמה שמאז שנכנסה לנעליה של ויויאן זגורי, המלהקים מתקשים לשחרר אותה מהטייפקאסט. כץ, נהדר לכל אורך הדרך - גם כשהסוף מעט לא אמין - ומצליח לעורר חמלה וצחוק בלי לעורר מבוכה בשל מצבה הרפואי של הדמות.
גם הקפיצות בזמן במחזה לא מסייעות לשחקנים לבנות את הדמויות שלהם כמו שצריך. המעבר מאויבים לאחים מתרחש מהר מדי, והרעיון שהדבר היחיד שבאמת שובר את שגב ודליה הוא הרגע שבו האב קורא להם בטעות אבשלום ומיכל (שמה של אשתו הראשונה) - חכם, אך יוצר מעברים גסים מדי בין הומור שחור למכת רגש. מעל כל אלה מפריע הקונספט החוזר שבו אבשלום שובר את הקיר הרביעי, פונה אל הקהל ומסביר שחלף זמן ושזה מה שקרה בינתיים. כצופה, המהלך פשוט מונע התמסרות מלאה לעלילה.
למרות זאת, ועל אף שיש במחזה לא מעט נקודות שכדאי לשפר, קשה שלא ליהנות מהעובדה שמדובר ביצירה שנכתבה כאן, בישראל. כצופה, נוח לשהות בסלון התקופתי המוכר הזה, לאכול איתם בחומוסייה, לשמוע את השירים הארצישראליים ולצחוק מהבדיחות על בגין שהאב מעריץ וחוזר אליהן בדמנציה שלו.
ולצד כל אלה, אי אפשר להתווכח עם זה שהקשר הנרקם בין האחים מרגש מאוד, כשהשניים לאט לאט הופכים גם אחים וגם חברים. בסופו של דבר, "החולה ההודי" מצליח לשמור על האיזון השביר שבין הומור לכאב, גם כשהדרך לשם אינה תמיד מדויקת. זו הצגה שיש בה פגמים, אבל גם הרבה לב.
