רוצים להרגיש זקנים אבל גם להתפנק על רגע של נוסטלגיה? 35 שנה עברו מאז עלתה לשידור "הנסיך המדליק מבל אייר" ב-NBC, והרעיפה עלינו מטובתה והנאתה. זה התחיל במתנה הגדולה שהיא וויל סמית' השחקן, שעד אז אמנם היה ראפר עם להיט או שניים אבל אף אחד לא ידע שהוא מסוגל להחזיק ככה סצנה. מעבר לזה, "הנסיך המדליק" היתה סיטקום ששילב הומור רחוב עם סאטירה על מעמד וגזע, ובעיקר סיפקה לקהל דימוי מרענן של משפחה אפרו-אמריקנית מצליחה, לא עניין שכיח בשנות ה-90, למרות הסיפתח שהעניקה לה "משפחת קוסבי".
לצד הקומדיה היא לא פחדה לבטוש גם בעניינים כבדים כמו אפליה או יחסי משפחה מורכבים (מי לא ייבב בפרק בו ויל פוגש את האבא הביולוגי שלו?), ואת ההמשך אנחנו יודעים: וויל סמית' הפך לתופעה תרבותית ו"הנסיך המדליק מבל אייר" הפכה ללהיט. אלא שמאחורי הקלעים, מסתבר, הדרמה התעלתה לא פעם על הקומדיה: קבלו את האנקדוטות והאירועים שהתרחשו בצד השני של המצלמה, לאורך שש עונותיה של "הנסיך המדליק", וצ'קצ'קו להנאתכם.
לכו בעקבות הכסף
בסוף שנות ה-80, לפני שדרך כוכבו של סמית' בטלוויזיה, הוא ופרחח אחר בשם די.ג'יי. ג'אזי ג'ף זכו להצלחה מסחררת עם הלהיט "Parents Just Don't Understand", שהגיע למעמד של פלטינה משולשת וזיכה אותם בפרס גראמי. אלא שסמית' היה צעיר והיה צריך את הכסף, ולכן בזבז את כולו ולא הפנה את החלק המקובל לרשות המיסים האמריקאית. הרשות, בתגובה, עיקלה את הרכוש שלו וסמית' מצא את עצמו שבור ומיואש, עם חוב נאה על סך 2.8 מיליון דולר.
באחת הפעמים בהן התארח בתוכנית של ארסיניו הול, הוא פגש את בני מדינה, מפיק מוזיקלי שעל הביוגרפיה הלא פשוטה שלו התבססה הסדרה "הנסיך המדליק". מדינה ראה כי טוב והציע לסמית' את התפקיד בסדרה. סמית' לא ראה את עצמו כשחקן אבל מצד שני 2.8 מיליון דולר לא ירוויחו את עצמם. הוא הסכים להגיע לאודישן מאולתר בבית של המפיק, קווינסי ג'ונס, בנוכחות ראש NBC דאז, אבל ביקש שבועיים להתכונן. "קח עשר דקות", הציע לו ג'ונס בנדיבות. עוד באותו הלילה נוסח החוזה וסמית' קיבל את התפקיד שחילץ אותו מיחסים עכורים עם רשות המיסים, שקיבלה 70 אחוז מהשכר שלו בשלוש השנים הראשונות.
ריקוד מושחת
עד היום, אחד הדברים שאנשים ברחוב מבקשים מאלפונסו ריביירו, השחקן שמגלם את בן הדוד החנון של וויל, זה ריקוד הקרלטון המפורסם. הוא נוצר בעונה הראשונה. התסריט ציין בפשטות ש"קרלטון רוקד" לצלילי "It’s Not Unusual" של טום ג'ונס, אבל ריביירו הבין שזה הרגע שלו לזרוח. הוא יצר את הריקוד שלו, שהפך לאחד מרגעים המזוהים ביותר מהסדרה, משילוב של כמה מקורות: "ריקוד הגבר הלבן" של אדי מרפי בסרט "בגסות", וריקוד דומה של קורטני קוקס בקליפ של "Dancing in the Dark" של ברוס ספרינגסטין (גגלו אותם, הנאה מובטחת!). הוא היה אמור להגחיך את הדמות המביכה חברתית של קרלטון (אם כי אתם חייבים להודות, האיש יודע לזוז), אבל הפך דווקא לאחת הסצנות האהובות והמחובקות בסדרה.
ליפ סינקינג
כבר אמרנו שלסמית' לא היה מושג קלוש במשחק, אבל ללמוד את הטקסט צריך ולמזלו של סמית' הוא ניחן בזיכרון לא רע. סמית' פיתח שיטה ייחודית לשינון השורות שלו: הוא למד את *כל* הטקסט של כל השחקנים, וככה הוא זכר מתי הגיע התור שלו לדבר. בשלבי העריכה של הפרקים הראשונים הבחינו העורכים בפרט מוזר – השפתיים של סמית' זזות גם כששחקנים אחרים אומרים את הטקסט שלהם. לפעמים הם גם שמעו את המלמול השקט שלו בזמן שהם דיברו. הצוות כונס וסמית' עבר מיגור מזורז של ההרגל המטריד. לימים הוא עצמו הודה שזה היה הרגל "כואב לצפייה", ועד היום הוא מתבייש בזה, לבד, בשקט, בבית, כשאף אחד לא רואה.
אצל הדודה והדוד
נדיר שהחלפות של דמויות עוברות חלק בסדרות, וגם "הנסיך המדליק" לא יוצאת דופן מהבחינה הזאת. ויויאן בנקס (דודה של וויל) הייתה אשתו של פיל, והייתה האישה החזקה בבית בהרבה מובנים, דעתנית, כריזמטית ועצמאית אבל גם חמה ותומכת. בשלוש העונות הראשונות גילמה אותה ג'נט יוברט, אבל בעונה הרביעית היא הוחלפה בדפני מקסוול ריד, מסיבה לא ברורה. מהעונה הזאת והלאה ויויאן בנקס הלכה והושטחה עד שהשלימה מעגל והתייצבה כרעיה מסורתית, פחות אסרטיבית ופחות ממוקדת קריירה. המהלך הזה הטריד מאוד את המעריצים של הסדרה, שהרגישו כי חלק מהותי מהחדות והעומק הפמיניסטי של הדמות הלך לאיבוד.
הסיבה הרשמית הרגילה שפורסמה לשינוי היתה "חילוקי דעות יצירתיים", אבל מה שכפי הנראה הוביל לחילופים היה היחסים המתוחים בין סמית' ליוברט. בראיונות היא סיפרה שהמאבקים שלה לשכר הוגן ותסריטים טובים לדמות שלה גרמו לסמית' לטעון שמדובר ב"אישה קשה" (כינוי שנחשב לנשיקת מוות כשהוא מוענק לאישה שחורה בהוליווד), ש"אינה משתפת פעולה". סמית' היה אז בחור בן 20 שהלך וצבר כח עצום בשוק הטלוויזיה, ו-NBC עשו את החשבון. ליוברט הוצע חוזה חדש לעונה הרביעית שכללה קיצוץ בשכרה, עבודה במשך חודשיים וחצי בלבד בשנה ואיסור על עבודה בפרויקטים אחרים, מגבלה שלא הוטלה על שחקנים אחרים בסדרה, והיא בחרה לעזוב.
במשך שלושה עשורים נמשך השסע ביניהם. יוברט התראיינה לא פעם על תחושות ההשפלה והכאב שחוותה והאשימה את סמית' בהרס הקריירה שלה. רק בשנת 2020 נפגשו השניים לראשונה במסגרת איחוד של הסדרה, ששודר ב- HBO Max, סמית' הביע חרטה על יחסו כלפיה באותה תקופה והודה שהחוסר בגרות שלו תרם רבות לסכסוך. יוברט מצידה הודתה שמדובר ברגע מרפא עבורה, ובפעם הראשונה מאז שנות ה-90 נראה שפרץ שלום בין אנט ויויאן לנסיך המדליק, ויוברט קיבלה את הקריירה שלה בחזרה (לא באמת).
מאלתרים ונהנים
אחד הרגעים העצובים בהיסטוריה של הטלוויזיה נרשם דווקא בפרק של "הנסיך המדליק", Papa's Got a Brand New Excuse בעונה הרביעית. בפרק הזה האבא הביולוגי של וויל, לו, מגיע כדי לחדש איתו את הקשר אבל מעשה שטן, שוב נוטש אותו ונפנה לעיסוקיו האחרים. בסצנת השיא המרגשת עד דמעות וויל מתפרק, פורץ בבכי, נופל לזרועות דודו, פיל, ושואל אותו בכאב "למה הוא לא רוצה אותי, אבא?".
מסתבר שבמקור נכתב בתסריט ש"וויל מגיב באדישות", אבל סמית', שהגיע מהבית עם חוויות דומות מול אביו הנעדר, החליט, בעידודו של ג'יימס אייברי (דוד פיל), לאלתר התפרצות רגשית. זה היה כל כך אפקטיבי שקארין פרסונס, שגילמה את הילארי, התחילה לבכות מחוץ לסט ואחריה שאר האנשים שהיו באולפן. לימים יגדל סמית' ועל בימת טקס האוסקר הוא יאלתר התפרצות רגשית בצורת סטירה לכריס רוק, התפרצות שהצליחה קצת פחות.
גוסיפ גירל
יש כל מיני דרכים לנקז תסכולים של שחקנים על הסט. במקרה של "הנסיך המדליק", כפי שחשפה פרסונס בראיון מהעשור הקודם, זה היה ספר רכילות סודי שאופסן במגירת המטבח. ביומן הזה כתבו חברי הקאסט של המחשבות שלהם, חלקם כתבו שם שירה ואחרים הבינו את המטרה האמיתית והשתמשו ביומן כדי להשחיר קולגות שלא עמדו בסטנדרטים מקצועיים או חבריים. היומן הזה, אגב, היה זמין לכל מי שנכח על הסט, וכדי להכשיר את השרץ כינו אותו המפיקים "ביקורת בונה" או "דרך לנקות את האווירה". תום שש העונות זכתה פרסונס לקחת את היומן הביתה (מי מכניס לבית שלו כזה קן צרעות של אנרגיות שליליות, קארין?) והיא זוכרת אותו בחיבה ולא כפי שהוא אמור להיזכר, שיטה פסולה, מסוכנת ולא קונוונציונלית לניהול מתחים על הסט. לו אני את, פרסונס, הייתי דואגת להביא מישהו שיחליף לי את המזוזות.
פרוק אותו שם
כנהוג בעדות הוליווד, סידר סמית' עבודה בסדרה גם לחבר הראפר שלו, ג'אזי ג'ף, שגילם בסדרה את ג'אז, החבר של וויל מהשכונה שמגיע ללא מעט ביקורים בבל אייר. ג'אזי הצליח לרשום לזכותו לפחות גג קומי אחד שחזר על עצמו לא מעט פעמים: בכל פעם שהוא מרגיז את דוד פיל, האחרון תופס אותו בבגדים וזורק אותו דרך הדלת החוצה. במשך שנים הצופים הניחו שהסצנה הזאת צולמה רק פעם אחת ושההפקה השתמשה בה שוב ושוב, אבל מסתבר שלא כך היא. ג'אז היה מחויב, מתוקף החוזה שלו, לבצע את הפעלול שובר הגפיים בכל פעם שהוא נכתב בתסריט.
רק אחרי הפעמים הראשונות בהן ג'אז התרסק על סף דלתו של פיל, למרות אמצעי בטיחות שננקטו מבעוד מועד, הוא הצליח לשכנע את המפיקים להשתמש בסצנה הזאת שוב ושוב. לצורך העניין הוקצתה לסצנת ההשלכה תלבושת קבועה שאותה לבש ג'אזי ג'ף בכל פעם שהוא עמד להתעופף דרך הדלת. כשהצופים ראו את החולצה הזאת הם ידעו, שחור עומד לגרש שחור. אלמנט ההפתעה אמנם לא שרד, אבל ג'אזי ג'ף דווקא כן.
הפתיח
בתחילת העבודה על הסדרה כתב המפיק שלה, קווינסי ג'ונס, שיר פתיחה מיוחד. ג'ונס ידע דבר או שניים על מוזיקה – הוא הפיק את "מותחן" של מייקל ג'קסון ולא מעט להיטים אחרים, אבל סמית' תיעב ממש את השיר פרי עטו של ג'ונס וטען שהוא מיושן, שלא לומר צואתי. הוא לא הרגיש בנוח לומר לג'ונס את כל האמת בפנים (הריאליטי עוד היה אז בחיתוליו) אז הוא וג'אזי ג'ף הסתגרו בחדר במלון ויצרו דמו משלהם – ראפר שמתאר את עלילת הסדרה.
סמית' השמיע את היצירה המוגמרת לג'ונס, שהסכים שהשיר המקורי שכתב נחות לעומתה, ואישר את הגרסה של סמית' וג'ף כפתיח הרשמי של הסדרה. שאר צוות ההפקה, יש לציין, הביע פקפוק עמוק ברעיון ששיר ראפ יכול לשמש כפתיח – זאת הייתה הפעם הראשונה שסיטקום ברשת מרכזית אימץ שיר ראפ כאלמנט מיתוג מרכזי – אבל עם הצלחה לא מתווכחים. סמית' הצליח גם ליצור חיבור בין תרבות ההיפ-הופ לשיח המיינסטרימי של אמריקה, וגם נפטר על הדרך מהשיר הגרוע של ג'ונס.
מצ'טת הביטול
העונה הרביעית של "הנסיך המדליק" החלה להראות סימני עייפות בטבלאות הרייטינג וכבר התקשתה לאחוז בשלבים הגבוהים. למעשה היא עמדה בפני ביטול ממשי מאוד. העונה נגמרה עם קליף האנגר – וויל חוזר לפילדלפיה, כור מחצבתו, והעתיד שלו לא ברור. סמית', שכנראה לא רצה לחזור לפילדלפיה, גם לא באופן מטאפורי, הפעיל לחץ על הרשת באמצעות מכתבי מעריצים רבים (טוב, וגם המון פקסים, בכל זאת הניינטיז) שדרשו עונה נוספת. בסופו של דבר נענתה NBC והזמינה שתי עונות נוספות. העונה החמישית, אגב, נפתחת עם נציג של NBC שגורר את סמית' בחזרה לבל אייר.
את החידוש אתם זוכרים?
אבל אחרי שש עונות גם סמית' הרגיש שהגיע הזמן לחתוך. הפרק האחרון היה מרגש במיוחד, אבל לא היה סיום טבעי לדעתם של רבים מהמעריצים של הסדרה. סמית' כבר רצה לצאת מהמסך הקטן ולעבור לקולנוע (כן, ילדים, זה היה המסלול הטבעי פעם בניגוד להיום) ולנצל את מעמדו החדש. הוא טען באוזני האנשים ב-NBC שהרייטינג ירד ושכנע אותם לבטל את הסדרה. ההחלטה הזאת שחררה את סמית' לפרויקטים נעלים יותר כמו "בחורים רעים", "היום השלישי" וכמובן "גברים בשחור", שהוא לבדו כבר מצדיק את קיומו של סמית' בחיינו, ואמרו אמן.
