במסגרת העדות יוצאת הדופן של עדנה חלבני על עלילות ראש הממשלה ורעייתו בפני רביב דרוקר ו"המקור" (רשת 13), היא נשאלת יותר מפעם אחת את השאלה הבלתי-נסבלת אך טבעית ומתבקשת: "למה רק עכשיו". חלבני, שהייתה האחראית לארגון ביקורים של ראשי ממשלת ישראל בחו"ל וביקורי מנהיגים בארץ, ומכירה את בנימין ושרה נתניהו למעלה מ-30 שנה, מדברת על השינוי שחולל אצלה 7 באוקטובר. לדבריה, והאישה המרשימה והצבעונית הזאת יותר אותנטית מחומוס, רק אז חלחלה אצלה ההבנה שיש קשר עמוק בין התנהלות מטורללת – כן, מטורללת – לבין ההתנהלות שסופה במחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה, ועליה לחשוף את מה שהיא יודעת.
מתוך "המקור"
(באדיבות רשת)
אולם גם חלבני וגם דרוקר לא מתייחסים לשאלה "למה רק עכשיו" בהקשר המלא והכואב ביותר שלה: הסיפורים החשובים והמדהימים בחלקם של חלבני – כן, מדהימים, למרות כל מה ששמעתם כבר – מגיעים לא רק אחרי שהממשלה הנוכחית בראשות נתניהו גרמה צער, סבל ונזק בל יתואר (מבלי להפחית כהוא זה מאחריותה של מערכת הביטחון), אלא אחרי שהעיניים נעצמו והאוזניים של מרבית הציבור נאטמו לכל מה שקשור לרמתם האישית של דמויות מפתח במדינה, שכבר באמצע הניינטיז לא הסכימו לשלם על ארוחה פרטית במסעדת יוקרה, וחלבני נאלצה לשלוף את האשראי שלה. הרי עד שחלבני מדברת – והתיאורים שלה על התקפי זעם, הדרישה לפינוקים, ההתעלמות מנהלים ופרוטוקולים וסתם רמה אישית עלובה יכולים לפרנס ארבע עונות של סאטירה צינית זוכת פרסים – נתניהו וגם רעייתו והבן שלו הם חלק ממחזור הדם העכור של המדינה, בין אם מתוך הערצה טוטאלית (לכל אגפי המשפחה) ובין אם מתוך איזו השלמה מיואשת.
לא עזרו מאות תחקירים ופרסומים (זוכרים את "מה אומרים, לא אומרים"? הוא תיכף בן תשע), החלטות בית הדין לעבודה, מונולוגים מצמררים, משפט פלילי שיימשך לנצח, מערכות בחירות שבהן הנושא עלה שוב ושוב. אפילו 7 באוקטובר לא הנחית מכה הרסנית: לא רק לשלטון נתניהו, נניח, אלא גם להתערבות של רעייתו בקודש הקודשים של המדינה, שנמשכה בזמן שלוחמים מחרפים את נפשם. רבאק, יום לפני המשדר כמעט שהצליחו לסדר ליאיר נתניהו, שבאופן מפתיע גם לא יוצא מ"המקור" כהתגלמות השפיות בבית הזה, ג'וב ברמה ובתנאים של שר. התנהלות כזאת מלמדת, שהגענו למצב שאפשר להקדיש לחלבני עוד 40 משדרים: המקפצה ממנה נוחת השתן כל כך גבוהה, שהרבה מאוד ישראלים באמת בטוחים שזה גשם, וחלקם פותחים את הפה בצמא ואחרים שולפים מטריה ונאנחים. לפרשנים פוליטיים יש אפילו כינוי לתופעה הזאת: "מגולם במותג". לא פלא שאפילו לשכת נתניהו שלחה תגובה שהיא בקושי ציון 6 במדד הרעל.
במובן הזה, חלבני אומנם מודיעה ובצדק שהיא "לא חייבת כלום לאף אחד", אבל מותר להרהר לא רק בתזמון אלא גם כיצד הייתה מתקבלת עדותה ללא מעורבות במחאה המגה-לגיטימית נגד נתניהו. גם "המקור" לא היו חייבים להדגיש את הקשר הזה, בין השאר באמצעות סשן משותף לאיוורור חומרים עם עמי דרור, פעיל יחסית מיליטנטי ומי שהכיר את נתניהו ביחידה לאבטחת אישים. אפשר להבין את הצורך בסיטואציה הטלוויזיונית (מפגש מחזור של שני שורדי "קורס טרור", כפי שקרה לזה פעם נפתלי בנט), אולם את המטרה האמיתית – שכנוע צופים וצופות שעוד אפשר וצריך לשכנע בחומרת הבעיה – זה לא משיג, ואולי להיפך.
ואולי גם זאת משאלת לב, והרכבת לא סתם יצאה מהתחנה אלא ירדה מהפסים, והסיפורים של חלבני (שהיו לה גם מילים חמות על בנימין נתניהו, באופן שחיזק את מהימנותה) יתויקו בקלסר עבה כמו החומה הסינית שמתעד שלושה עשורים של טרפת. בהחלט ייתכן שהגעגוע לימים שבהם הייתה משמעות לטענות בדבר הרגלי השתייה לכאורה של אשת ראש הממשלה, לדוגמה, אינו יותר מנוסטלגיה מזויפת. אבל היום המצב כבר ברור: אם 7 באוקטובר לא יצר אפקט המוני של מיאוס טוטאלי, שכנראה היה חוסך לחלבני את הצורך לתת דין וחשבון מפורט לאללה, ספק רב אם "המקור" אמש תהיה הקש ששובר את הגמל.
