מסעב חסן יוסף נולד ב-1978 ברמאללה למשפחה מוסלמית אדוקה. תשע שנים לאחר מכן אביו חסן יוסף חבר לשייח' יאסין ואחרים להקמת תנועת חמאס, ובנו בכורו נועד לגדולות ונצורות במסגרת ארגון הטרור - וכילד עמד בציפיות כשהשליך אבנים במהלך האינתיפאדה הראשונה. אבל היום, כשהוא בשנות ה-40 לחייו, הוא מדבר בהתלהבות על עם ישראל, שעימו הוא מביע סולידריות - היום יותר מתמיד בצל 7 באוקטובר. "כשישראלים פוגשים בי ברחבי העולם, רבים מהם בוכים. הם ממש נרגשים לפגוש אותי ומבקשים להצטלם איתי. אנחנו בזה ביחד ובעזרת האל מתישהו נסתכל לאחור בתחושת ניצחון, כי מה שישראל עוברת הוא לא הוגן ולא צודק", אומר בריאיון מיוחד ל-ynet מי שטופח כארכי-טרוריסט אסלאמיסטי, אך מתחת לפני השטח פעל כמרגל בשירות השב"כ ומסר מודיעין יקר ערך שתרם לסיכול שלל פיגועי התאבדות בשנות ה-90.
מתוך "הנסיך הירוק" – מסעב חסן יוסף
(צילום: לירון מילוא)
סיפורו האישי המסעיר של יוסף נחשף בספרו "בן החמאס" שיצא ב-2010 ולאחר מכן בסרט התיעודי "הנסיך הירוק" של נדב שירמן מ-2014. פרטי המידע, הזיכרונות, והטראומות יצאו לאור רק בדיעבד לאחר שהיגר לארצות הברית שבה ביקש מקלט מדיני - וקיבל. מאז, הוא חי את חייו תחת חשאיות מחשש לנקמה, אולם ב-12 ביוני הוא ישוב ארצה למופע מיוחד מול קהל ישראלי בבנייני האומה בירושלים. "אני אוהב פרטיות ושקט, ואוהב להיות בלתי נראה, אבל במצב הזה לא הייתה לי ברירה. אני שמח לבוא לישראל ולהיות עם האנשים. זו זכות גדולה", הוא מצהיר, "לעולם לא דמיינתי לעצמי שאשמח כל כך לחזור לישראל, כשכולם מזהים אותי בכל מקום ומזמינים אותי לכל דבר. אני מרגיש שלו בני עמי היו מבינים את האהבה והחברות הזאת, אולי היינו יכולים לבנות קשרים חזקים. המטרה העיקרית שלי היא דו-קיום".
המסר הזה שיוסף מבקש לשתף עם הציבור הישראלי לקראת המפגש המצופה איתו, מפויס ואופטימי והוא גם עומד בניגוד גמור לדעותיו כפי שביטא אותן בעבר, ובמיוחד מאז ששב לכותרות בעקבות טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה: דעות מיליטנטיות נוקבות נגד חמאס, הפלסטינים והמוסלמים ככלל, אשר יערבו לאוזן של ישראלים רבים אף יותר מאשר תקוותו לדו-קיום. "לאורך חצי מחיי שהיתי לצד יהודים ויש לי מערכות יחסים עמוקות איתם. אני רואה אותם כבני העם שלי. אני מזדהה איתם. ואז קרה 7 באוקטובר, והרגשתי שגם אני עובר את זה איתם, למרות שאני פלסטיני שעזב את חמאס", הוא מסביר.
"אנשים לא מבינים את התסכול שלי בימים אלו, על רקע התבטאויות שלי בעבר, שגרמו לביטול שלי, לגלוג עליי, ולאיומים על חיי. היו מי שכינו אותי אדם מבולבל שנדחה על ידי משפחתו. היו מי שפעלו לגירוש שלי מהמדינה שבה אני חי והיו גם כאלה שתכננו לחסל אותי פוליטית, וזה דחף אותי לפרוש לפני עשר שנים. אחרי 7 באוקטובר חשבתי שהוכח מעל לכל ספק שחמאס הוא חדשות רעות, אבל זה היה מאוחר מדי כי העולם מצוי בכאוס גלובלי והסוגיה הפלסטינית היא טריגר מאוד מסוכן - כך או כך הייעוד שלי הוא להציג את האמת המכוערת של הסכסוך במזרח התיכון בפני אלו שאין להם מושג. אני חושב שהאנושות צריכה לקחת צד. אין פה שיח ידידותי או תרבותי שבו אנשים ממשיכים לחיות ביחד למרות שהם לא מסכימים. לא חסרות בעיות גם בצד הישראלי, וכשאני מייצג אותו אני צריך להתמודד עם הטוב ועם הרע. אבל אני בחרתי את הצד שלי".
והצד של יוסף הוא הצד הישראלי על מלא. שלא כמו פעילים פלסטינים מתנגדי חמאס, כמו אחמד פואד אל-חאטיב וחמזה חואידי העזתים, שמטיחים בארגון ביקורת קשה ממקום מושבם בחו"ל אך מביעים שאט נפש מממדי ההרס וההרג בקרב הקהילה שבה גדלו (תוך הכרה באחריות חמאס לכך), יוסף, בן הגדה המערבית, אומר כי אינו חש חמלה כלפי רוב רובה של האוכלוסיה העזתית ולא סבור כי היא ראויה לרחמים, על רקע תמיכתה רבת השנים בהנהגת חמאס. "אני רואה את עזה כמחנה פליטים ענק שהיינו צריכים לפרק לפני 50 שנה. במקום זה, הקהילה הבינלאומית והעולם הערבי תחזקו אותו כלכלית ומשכו כל מיני נוכלים שנהנו מפירות הסבל של הפליטים ושם, בתוך הציבור הזה, הפיצו את השנאה שלהם וגייסו את רוב אנשיהם", הוא מסביר.
8 צפייה בגלריה
"אני רואה את עזה כמחנה פליטים ענק שהיינו צריכים לפרק לפני 50 שנה". מסעב חסן יוסף בריאיון עם דובר רה"מ לתקשורת הערבית במוקדי הטבח בעוטף
"מחנות הפליטים היו מקום מסוכן מאוד עוד לפני 7 באוקטובר. אני גדלתי במחנה פליטים, ושם טיפחו 90 אחוז ויותר מהמחבלים המתאבדים. מה שישראל עושה עכשיו בגדה המערבית - להרוס את מחנות הפליטים, הוא מהלך נכון כי הם מהווים לא רק איום על ישראל אלא על החברה שלהם עצמם. מקומות צפופים שכאלה מביאים לייאוש, ולתושבים אין כל משאבים למעט אלו שמוצעים להם על ידי הנוכלים, שהיו מעדיפים שהמצב הזה יימשך לעד. מהימים הראשונים של המלחמה קראתי לנציגים באו"ם ולמנהיגי העולם לבקש ממצרים לפתוח את הגבול כדי לאפשר לנשים והילדים לצאת. זה הדבר הפשוט ביותר לעשות, וזה היה מאפשר לספק להם מזון ותרופות, ולחלץ אותם מהמשבר ההומניטרי. כך היה ניתן להשאיר את שדה הקרב ללוחמים, אבל אף אחד לא הקשיב לי".
מה לדעתך מנע מהפתרון הזה להתקבל?
"אמרו שזה מסכן את הסכם השלום עם מצרים. אבל איפה ההסכם הזה היום? המצרים לא מוכנים לקחת אחריות על תרומתם לשגשוג חמאס. בצד המצרי עשו רווחים מהמשבר - מתוך ייאוש אנשים הציעו אלפי דולרים לאנשים בצד המצרי של רפיח כדי שיחבלו בגדר ויאפשרו להם לברוח. ידעתי שזה עומד להיות אסון, ואני יודע מה המשחק שחמאס משחקים מצד אחד, ומה המגבלות על ישראל מצד שני. היינו יכולים ללחוץ על פינוי התושבים הלא-מעורבים ולהנחית מכה מהגיהינום על מי שנשאר, אבל פספסנו את ההזדמנות הזאת. זאת המומחיות של חמאס איך לגרום לדה-לגיטימציה של ישראל".
אתה מדבר על אחריות הפוליטיקאים, אבל עזה הוחרבה והמחיר האישי של מאות אלפים בגוף ובנפש הוא אדיר. איך אפשר להתעלם מכך רגשית?
"ראיתי כל כך הרבה מוות במהלך חיי, חזיתי בגופות של בני אדם עם פנים אבל בלי מוח בגולגלותיהם. המראות הכי קשים של מלחמה. ראיתי גופות אחרי פיגועי התאבדות. המראות האלה חוזרים אליי כל הזמן. אלו דברים נוראים, אבל איך אפשר להשוות בין קורבנות פיגועי ההתאבדות לבניין שמתמוטט בגלל מנהרה שחמאס חפר מתחתיו? זה סוג מלחמה שונה להתחבא מאחורי נשים וילדים. איזו אחריות מוסרית יש לי אם ההורים לא דואגים לרווחת ילדיהם ומעוניינים להקריבם לאללה? אין לי חמלה כלפי נשים שתמכו בחמאס וייחלו במשך שנים לשחיטת היהודים ולהפצת שנאה ושקרים על העם היהודי, תוך עיוות ההיסטוריה. זה לא משהו שקרה בין לילה. חמאס בנה את המומנטום הזה במשך 37 שנים, ואנשים שכחו שהם הצביעו לחמאס ומימנו אותו מכיסם. הם משלמים לארגון כחלק ממחויבותם הדתית. כל אנשי העסקים משלמים להם מתחת לשולחן. הם היו באים לבית שלי, ובמסגדים היו אנשים שדחפו לכיסים של אבא שלי אלפי דולרים או דינרים.
8 צפייה בגלריה
"במסגדים היו אנשים שדחפו לכיסים של אבא שלי אלפי דולרים או דינרים". "הנסיך הירוק" מסעב חסן יוסף
(צילום: לירון מילוא)
"תושבי עזה הזמינו את חמאס, בנו אותו והכשירו אותו. בגלל שאני יצאתי נגד הטירוף הזה, רוצים להרוג אותי. לא הרגתי אף אחד ואין לי דם על הידיים - ועדיין הם רוצים להרוג אותי אלף פעמים. למרות זאת עדיין יש בי חמלה, כי יש גם חפים מפשע שנפגעים, אבל אני לא אחראי באופן אישי. גם ישראל לא אחראית. מי שצריכים לתת את הדין הם אלה שהביאו לסבל של כל כך הרבה חפים מפשע, וזה לא אני. כך שאיני יכול לחוש אשמה. האחריות נופלת על הנשיא המצרי, על ההנהגה האמריקנית. כל מה שאני מייחל זה לשים לזה סוף, כי סבל מוביל לסבל. אני לא יכול להפסיק את המלחמה ואני גם לא רוצה שזה יחזור על עצמו - לא רק לישראל. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מאפשר לערבים להיות בקרבת ישראל. צריך הפרדה עד שהם יפנימו את המציאות".
אבל אנחנו רואים עכשיו שיש תנועה נגד חמאס ברחוב הפלסטיני ובעזה אפילו יוצאים להפגנות תוך סיכון חיים.
"הרשות הפלסטינית מתחילה לשחק את המשחק הזה ולהתנגד לחמאס בגלל שהוא חלש, אבל הם צבועים, הם חגגו את המתקפה ב-7 באוקטובר וחטיפת היהודים. רק עכשיו הם יוצאים לרחובות וצועקים 'פאק חמאס'. האם אנחנו צריכים להאמין להם מיד? ברור שיש אנשים שסבלו מהמשטר הנוקשה בעזה, אבל האם הם טובים יותר עכשיו? הם רואים בישראל אויב משותף. ייתכן שהם לא מסכימים עם חמאס על מה שעשו ב-7 באוקטובר, אבל לא בגלל חיבתם לישראל אלא בגלל שנאתם לחמאס, ובגלל שהם רוצים להוכיח שהארגון טועה. הם לא שופטים אותם מוסרית, רק אומרים שזה לא היה שווה את זה. הם דו-פרצופיים. לא הייתי סומך עליהם יותר מדי".
חמאס התגאה בהתנגדות החמושה שלו נגד ישראל, וזה אפשר לו לבדל את עצמו מהרשות הפלסטינית. בראייה היסטורית אני מניח ש-7 באוקטובר נתפס כניצחון מהולל עבור דרך הטרור שלו.
"אנחנו לא יודעים מה תהיה התוצאה הסופית של כל זה, אבל לדעתי היא תהיה תבוסה של חמאס. היום הארגון הרבה יותר חלש ואיבד הרבה מהקלפים שלו. הם הבינו שמשבר החטופים והלוחמה הפסיכולוגית לא עבדו כפי שציפו. ועכשיו רוב המהיגים שלהם מתו ועזה הוחרבה. אבל הם מחכים לרגע שבו ישראל תסכים להתפשר ולסיים את המלחמה ולאפשר לחמאס לשרוד, כרגע זה כל מה שהם יכולים לייחל לו.
8 צפייה בגלריה
"חמאס מחכים לרגע שבו ישראל תסכים להתפשר ולסיים את המלחמה ולאפשר לו לשרוד" רגעי שחרור החטופים בפעימה השביעית
(צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)
"חמאס היו רוצים להכריז על ניצחון, והדרך היחידה שלהם לעשות זאת מלכתחילה הייתה החטופים, כי הם קיוו ללחוץ על ישראל לשאת ולתת איתם. רוב העולם לא יודע על הטרוריסטים המסוכנים ביותר של חמאס - הרוצחים, יוצרי הפצצות, ומתכנני הפיגועים. הם הרבה יותר מסוכנים מהמחבלים המתאבדים עצמם. בעולם לא מכירים את הדינמיקה הזאת. הם שואלים, 'למה ישראל לא משחררת את האסירים הפלסטינים', ונשאבים לתעמולה שקובעת שטרור זו תגובה אלימה לאלימות של ישראל. קליע תחת קליע, עין תחת עין".
זה נראה שחמאס גיבש את האסטרטגיה הזאת לאורך שנים: להתקיף בדרך הטרור, ואז להתגונן בהתקרבנות מול דעת הקהל העולמית.
"העולם לא מבין שבתרבות האסלאמית אין דבר כזה להשלים עם תבוסה. בשבילם זה ניצחון או מוות. סיפרו להם שזו חובתם הקדושה להילחם נגד כיבוש היהודים שלקחו את אדמות אבות אבותיהם. גם היום כשחלק מהאוכלוסיה בעזה מתקומם נגד המצב, עדיין הרוב לא מבין מה קורה. הם גדלו על המורשת הזאת שהיהודים הפכו את אבות אבותיהם לפליטים וגזרו חיי פליטות על כל הדורות מאז, אבל הם לא מדברים על העובדה שאומות ערב פתחו במלחמה נגד ישראל והפסידו - ועד היום הם לא מוכנים להודות בתבוסה. זה מביש מדי בחברה שכל כולה מבוססת על כבוד ובושה, לא על טוב ורע. זו הפסיכולוגיה שלהם, הם לא חושבים כמוך. זו לא הציביליזציה המערבית - במזרח התיכון הכול קשור לכבוד. עדיף למות מלהיכנע. בראייתם, היהודים נתמכים על ידי אומות העולם ויש להם רובים גדולים יותר, אבל הם לעולם לא יסלחו להם על שהם עוללו לאבות אבותנו וזו חובתם הלאומית להתנגד בשמם".
הם נאבקים על החלום, לא על המציאות המעשית של מדינה.
"פלסטין היא מלכתחילה מושג של הקולוניאליזם המערבי. הוא אינו מופיע במילון הערבי, והשם הזה ניתן לאזור ולא למדינה. אין לנו שום דבר שיכול לשמש כהגדרה לאומית של הפלסטינים כאומה או עם, חוץ מהדגל המגעיל הזה או הכאפייה שבכלל הגיעה מעיראק. אלה אנשים שרוצים שנקריב את חיינו ונפעל באלימות ורוצים שכולם יצטרפו אליהם. חמאס הצליח ליצור את הכאוס הזה כי שם האידיאולוגיה שלהם מצליחה - הם לא נלחמים על אדמה, אלא למען המטרה להתנגד לישראל. לכן כולם מפסידים במצב הזה, אבל האמת חייבת לנצח בסוף.
8 צפייה בגלריה
"פלסטין היא מלכתחילה מושג של הקולוניאליזם המערבי". מפגינים עם דגל פלסטין בניו יורק
(צילום: KENA BETANCUR / AFP)
"היום ישראל היא מעצמה גרעינית ויש לה את הצבא החזק ביותר באזור, אבל העוצמה הגדולה ביותר שלה היא מסורת של 5,000 שנות הישרדות. כשחושבים על מיעוטים ששרדו רדיפה ברוטלית בעולם, אין הרבה דוגמאות כמו ישראל. זה נס. מדינה קטנה שיש לה השפעה גדולה כל כך בעולם. האמת של העם היהודי היא מעבר לכל שיח פוליטי זמני. ולמרות זאת, יש אנשים שמאמינים שיש להשמידם בגלל שהאלוהים עשה טעות בכך שיצר אותם מלכתחילה. זה מגעיל, גזעני ואגרסיבי, וחייבים להפסיק את זה. גם אם יש לך זכות להגדרה עצמית, אתה חייב להכיר בזכות לקיומם של אחרים. אבל הם לא רוצים. הם לא רוצים ביטחון".
"אין אסלאם של שלום. יש בני אדם חפצי שלום שגדלו בתרבות הזו, אבל הדת עצמה אלימה"
הביקורת הנוקבת של יוסף בנוגע להתנהלותו של חמאס בשטח מועשרת בתפיסה התוקפנית כלפי האידיאולוגיה הדתית שמניעה אותם, והוא אף מצהיר בקביעה מהדהדת כי האסלאם מטבעו הוא אלים, לא רק בקרב העם הפלסטיני אלא בעולם כולו. הוא עצמו הותיר מאחור את המורשת הדתית שהונחלה לו בבית אבא, ואחרי שחרורו מהכלא הישראלי ב-1999, החל ללמוד את הברית החדשה, וב-2005, בגיל 28, הוטבל כנוצרי, מה שיכול להסביר את תשוקתו לעם היהודי ורתיעתו מהמוסלמים. "זה לא קשור לפלסטינים אלא למתקפה אסלאמיסטית על המיעוט היהודי", הוא קובע. "מבחינת המדינאים הישראלים ומערכת הביטחון, יש להם עליונות צבאית, אבל בשבילי החשבון הוא אחר לגמרי. אני רואה שני מיליארד אנשים מול 15 מיליון יהודים מסביב לעולם".
זו תפיסה מכלילה.
"המוסלמים הצבועים חגגו את המתקפה והחורבן בשבוע הראשון למלחמה, ומיד לאחר מכן התחילו להאשים את ישראל ברצח עם. זו מתקפה אסלאמית, מטענה זו התחיל הביטול שלי על ידי רבים שטוענים שאני לא אמין ושאני ממורמר. הם לא מוכנים להקשיב למה שאני אומר כבר זמן רב: אסלאם הוא לא דת, וזה לא קשור לאסלאם קיצוני. אין אסלאם של שלום. יש בני אדם חפצי שלום שגדלו בתרבות הזו, אבל הדת עצמה אלימה. לאללה יש חשבון פתוח עם היהודים, והמוסלמים לוקחים את אללה מאוד ברצינות. ולכן אם לפי הקוראן, אללה רואה ביהודים חיות, יש לנו בעיה עם 20 אחוז מאוכלוסיית העולם - בגיבוי הכסף הערבי והשפעה גוברת באירופה ובממשלות המערב. איך זה שאף אחד לא רוצה לקבל את זה שיש מיליארדי ליצנים שחיים בינינו שיש להם תודעה חייתית? פוליטיקאים ועיתונאים לא רוצים לדבר על האמת הלא נעימה הזאת כי הם חוששים שיתייגו אותם כאסלאמופובים או כמפיצי שנאה. ואז אתה מפסיד".
8 צפייה בגלריה
"אם לפי הקוראן אללה רואה ביהודים חיות, יש לנו בעיה עם 20 אחוז מאוכלוסיית העולם". קוראן
(צילום: שאטרסטוק)
אז המצב אבוד מראש לא?
"בשבילי כל מי שמזדהה כמוסלמי הוא בעייתי, כי לא ברור לי למה הם זקוקים לתפילות המוניות בציבור, ולמה הם מערבים דת ופוליטיקה במסגדים. אין בעיה אם הם רוצים לעלות לרגל לאבן (הכעבה במכה, א"ב), רק שלא יזרקו עלינו אבנים. שם עובר הגבול. עלינו לתקשר את המסרים הללו עם דור חדש של הנהגה במערב ולהגיד למוסלמים שאנחנו לא עוינים אותם ומוכנים לעבוד איתם, אבל אם הם בוחרים באלימות - אז התגובה תהיה אלימה, ואז כולם יפסידו וחבל כי הם חלק ממשפחת האנושות. חמאס הרי צועקים 'אללה אכבר'. הם לא צועקים Free Palestine כי הם עושים זאת בשם אללה. בשם אל-אקצא. ההכחשה שלנו לא עוזרת ואנחנו צריכים לכל הפחות להיות מודעים. אני לא קורא לישראל לאמץ את תפיסת העולם שלי ולהתחיל מלחמה כוללת על העולם המוסלמי, אבל צריך להיזהר ואי-אפשר להיות שאנן, במיוחד בהתחשב בכסף הערבי. האיום הזה קיים ואנחנו צריכים להבין אותו, ועלינו לחתור לגיבוש של דור חדש של מוסלמים שיצא מהאפלה".
כהוכחה לטענתו על הרוח האסלאמית המסוכנת וצביעותה, הוא מצביע על ההתרחשויות האחרונות בסוריה, ומשטר אחמד א-שרע (אל ג'ולאני) שלטענתו מושיט יד למערב ולישראל כדי לקנות זמן עד ליסודה של יישות טרור בצפונה של ישראל. "עכשיו יש טרוריסט כנשיא סוריה והוא עוין את ישראל. יש סיכוי שהוא יבנה צבא של מיליונים מול עולם שהופך להיות תלותי במכונות, ולא מצליח לגייס אנשים חדשים. מה שקורה בישראל (העובדה שממשיכים לגייס אנשים, א"ב) הוא נס בגלל שהציבור נמצא במשבר קיומי אבל בארצות הברית יש בעיה (והצבא נסמך יותר ויותר על טכנולוגיה, א"ב). אל ג'ולאני יודע שהוא חייב להיות צבוע מכיוון שהוא מוגבל בשלב הזה, אבל אם תהיה לו הזדמנות הוא יתקוף. ואנחנו לא עושים דבר בנוגע לזה, רק מאיימים במילים, בעוד שהוא משחזר את העלייה של חמאס. בינתיים מקיימים איתו מגעים, למרות העוינות שלו, ומתקשרים בערוצים שונים".
ישראל מציגה את עצמה כמגינת הציבילזציה המערבית וכמי שעושה עבורה את העבודה המלוכלכת, ונענית בכפיות טובה מהקהילה הבינלאומית.
"זו מלחמת דת שמונעת על ידי אמונות שלא בטוח שאפשר להגדיר אותן כדת. זה מאוד מסוכן ולא רק ליהודים, גם לנוצרים ולהינדים, כל מי שלא מאמין באסלאם. המסר שלי לעולם היום הוא שאם אתם חושבים שהמאבק הזה הוא נגד הכיבוש, אתם מפספסים את גרעין הבעיה: 1,400 שנה של מתקפה מתמשכת לטיהור היהודים במזרח התיכון ובכל מקום אחר בעולם. אם האנשים הנאורים לכאורה במערב לא יתעוררו עכשיו ויתנגדו למתקפה הזאת נגד האנושות והתפיסה שלה כמכילה, אז הנוצרים ושאר העולם יהיו הבאים בתור, וזה לא קשור למציאות הנוראית בעזה. אנחנו עלולים לראות תהליכים שהתחוללו בימי הביניים באירופה. הבעיה היא שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה ועושים את אותן הטעויות. זה מעגל מרושע אבל אפשר לשבור אותו בין הדורות. יהודים כיום לא שונאים את גרמניה בגלל עברה הנאצי, חבל שזו לא אותה המנטליות של הפלסטינים".
"מאשימים אותי שאני בוגד ומשתף פעולה עם הציונים"
יוסף נחוש להפיץ את האזהרה שלו בתקשורת המערבית, ומאז 7 באוקטובר הוא הפך למרואיין מבוקש ברשתות החדשות בארצות הברית ובפאנלים בפני קהל, בדומה לזה שבו יתארח בירושלים הקיץ. תפיסת העולם שלו מכלילה הרבה מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כשמדובר במשבר הנקודתי של עזה כיום, הוא תולה תקוות בפתרון שהציע דונלד טראמפ לפינוי הרצועה. "אין רבים שמוכנים להתבטא כך בתקשורת, אבלאני מקווה שהתוכנית שלו, במידה שהיא אמיתית, תסגור את הפרק הזה. זו מעצמה עולמית שנכנסת לעניינים ואומרת שצריך לפנות את מחנות הפליטים ולאפשר לתושבים להמשיך הלאה בחייהם מחוץ לשליטת החמאס".
זה לא משהו שדעת הקהל בעולם מקבלת. אפילו טראמפ הפסיק לדבר על זה.
"זה כבר מזמן לא קשור לחמאס. המדינות הליברליות לא רוצות לשמוע על כך, כי זה נוגד את האמונות שלהם. לא היה אכפת לי שהיו מפסיקים להקשיב לי, אבל כל ההיסטוריונים והאמנים האלה לא מוכנים לשמוע דעה מנוגדת לנרטיב שלהם - למרות שהם מעולם לא היו בעזה. הם לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בתרבות שונה. הם לא מבינים שהם פוגעים בתרבות ובערכים שלהם. זה פרדוקס שמגיע מכל כיוון, ואני מתקשה לשכנע אותם מכיוון שהם מעולם לא היו חלק ממעגל האלימות הזה. אני חותר לשבירת המעגל הזה דרך בחירה באור. מול זה, הם מגייסים מיליונים ברחבי העולם ואנחנו מסייעים להם בכך שאנחנו מפיצים את נרטיב הקורבן שלהם וזה מאוד מסוכן. התנועה נגד המלחמה באה ממקום טוב, ויש את זה גם בישראל. אף אחד מבין הישראלים החילונים לא רוצה שהילדים שלהם ילכו לסכן את חייהם בעזה. אין לי שום דבר נגד המפגינים נגד המלחמה, אלא נגד אלה שהם אנטי-ישראל ונגד היהודים. הם נגועים בשנאה, ואין לה שום קשר למזרח התיכון. הם מחוברים רק דרך הרשתות החברתיות.
8 צפייה בגלריה
"לי יש סיבה לכעוס על הסיטואציה ואני לא מבין למה נער אמריקני לבן ומפונק כועס?" מפגינים פרו-פלסטינים באוניברסיטת ייל
(צילום: רויטרס/REUTERS/Michelle McLoughlin)
"בניגוד אליהם, לי יש סיבה לכעוס על הסיטואציה ואני לא מבין למה נער אמריקני לבן ומפונק כועס? זה מתסכל כי הם לא מבינים. חשבתי שבארצות הברית אוכל לשרוד בניגוד לכל מדינה ערבית שבה היו מוציאים אותי להורג, כי לפחות שם אנשים לא ראו בי בוגד ובמה שעשיתי מעשה מביש, כי מבחינתם למנוע מטרוריסטים לפוצץ אנשים היה דבר טוב. אבל עכשיו זה מרגיש שונה. מאשימים אותי שאני בוגד ומשתף פעולה עם הציונים. כל מיני ערבים בשם מוחמד ומוסטפה תוקפים אותי ברשתות החברתיות תחת שמות מערביים כמו ג'יימס. הם טוענים את השיח בכל כך הרבה דרמה, תיעודים מצולמים, שירים ונרטיב של התקרבנות. כשאני מתווכח איתם הם מנסים להכפיש אותי עוד לפני הדיון, וכך הם מסכימים עם חמאס שצריך לשסף את גרוני, למרות שכל מה שעשיתי היה להציל חיי אדם. והם מצפים שאתנצל על כך. כאילו פגעתי בתושבי עזה, האנדרדוג, ועזרתי לקולוניאליסטים הציונים. זה לא רק מתסכל, זה גם מסוכן, ולא רק לי. גם לאנשים רבים אחרים במצב שלי".
יוסף מודה כי למרות שגרת יומו הנוחה בנכר, הרחק מהחום המהביל במזרח התיכון, החיים תחת מעטה חשאיות במנותק מהחברה והחשש התמידי לגורלו הם מחיר לא קטן לשלם על פעילותו עם שירותי הביטחון הישראלים, מוצדקת ככל שתהיה. "לרוע המזל איני יכול לחשוף הרבה על חיי מסיבות בטחוניות ומסיבות של פרטיות. אנשים מתעניינים איך אני שורד לגמרי לבד. אני לא יודע, ולפעמים יש משהו בראש שדוחף אותך להיות אובדני, אבל אתה מקבל החלטה לא רנציונלית שמנוגדת להגיון ומסכנת את הביטחון האישי שלך" הוא מסביר, "אין אדם שרוצה לאכזב את הוריו, לשבור את ליבם ולעורר זעמם של כל כך הרבה אנשים שירצו לרדוף אותו. הייתי מודע לכך שאני מבצע בגידה במונחים של החברה הפלסטינית שבה חייתי. היה לי ברור שהמשמעות היא גזר דין מוות, וזה לא משנה אם מדובר בהעברת מידע שימנע פיגוע התאבדות. הלכתי נגד האינטרסים של אנשים שאהבתי אבל לא הסכמתי איתם".
זה מצריך אומץ לב בלתי נתפס, יש שיאמרו שיגעון.
"זה לא משהו שאדם רציונלי היה עושה במציאות, אבל כשנחלצתי מהמשבר במזרח התיכון הכאוס בחיי הביא אותי לאיזון במשוואה הזאת. לא נהגתי לחשוב יותר מדי על ההרג עבור פיסת אדמה והסירוב להבין שכולנו בני האלוהים ושאי-אפשר להכליל, בטח לא את ישראל שהיא אומה מגוונת ויש בה גם ערבים. אי-אפשר לקחת מישראל את זכות הקיום שלה, ולהמשיך את מעגל הדמים הזה לעד. ואחרי עשר שנים בתוך זה, התחלתי חיים חדשים לגמרי, רחוק מהמזרח התיכון. לא תיארתי לעצמי שאצא מהשגרה שסיגלתי לעצמי, אבל אחרי 7 באוקטובר, כשכל כך הרבה אנשים הצדיקו רצח ואונס של יהודים, לא הייתה לי ברירה. אנשים שונאים את העמדה שלי ורוצים לרסק אותי. שרדתי את זה, אפילו כשאבי הביע את רצונו להשליך אותי למותי. זה טירוף. מי שמסכים להרג חסר הבחנה של אנשים בפיצוצים באוטובוסים, בתי חולים, בתי ספר הוא מטורף וצריך לנעול אותו במוסד לחולי נפש. למען האמת, אין לי סבלנות לאנשים האלה שאי-אפשר לדבר איתם בהיגיון. הם מכוונים לעברך אקדח לא כדי ללחוץ עליך לעשות משהו אלא כדי ללחוץ על ההדק".
"אני לא יודע איך זה להיות מקבל החלטות בישראל מאז תחילת המלחמה. קל לתת עצות מהצד"
כמו כל ישראלי, ורבים מרחבי העולם - יהודים ולא יהודים, גם עבור יוסף אירועי 7 באוקטובר היו רגע בלתי נתפס משנה חיים, שאפילו הוא, עם כל היכרותו עם החמאס, התקשה לעכל מרחוק. "כשהדיווחים התחילו להגיע היה נראה שמדובר במבצע צבאי של חמאס, חשבתי לעצמי שזו בעיה גדולה כי נראה שהם יודעים היכן להכות בצה"ל ולעשות זאת ביעילות גדולה. המזל של ישראל הוא שחמאס יצאו מלכתחילה למשימת התאבדות ולא היו מוכנים למצב של הצלחה גדולה כל כך, אז לא הצליחו להתרכז במשימה של לחימה והתפזרו לדברים אחרים כי זה הטבע שלהם. האזרחים העזתים שהצטרפו אחראים לרוב הזוועות וגרמו את רוב הנזק. כשהתחילו לזרום הדיווחים על מאות חטופים ואזרחים הרוגים חשתי רגשות מעורבים של זעם, תחושת כישלון, ותדהמה. מאוחר יותר כשקיבלתי עדכונים מאנשים במערכת הביטחון וחזיתי בכמה מהתיעודים לא יכולתי שלא לבכות. זה היה יותר מדי".
לטענת הסופר והמרצה, מתקפת הפתע של חמאס איששה את אזהרותיו מתהליך ההתעצמות של ארגון הטרור בעזה, אבל קריסת צה"ל והרשויות הפתיעה אפילו אותו. עם זאת, כשמדובר בצד הישראלי, הכנות והישירות הבוטה שלו נשארת מרוסנת ומתונה. למרות היכרותו העמוקה עם מערכת הביטחון, השב"כ ומפעילו גונן בן יצחק - שנודע כיום כאחד מהפעילים הבולטים במחאה נגד הממשלה, הנסיך הירוק מעדיף להימנע מהטחת ביקורת. "אפשר להגיד דברים על השב"כ וחלק מהפוליטיקאים, אבל אני מעדיף לשמור את הדעות שלי לעצמי כי כל אחד שהיה צריך להתייצב מול אותן דילמות לא חף מטעויות. במיוחד כשההנהגה מופתעת מעוצמת המתקפה הברברית, ונאלצת להילחם עם חרב שבורה בגלל משבר החטופים, והלחץ הבינלאומי", הוא מסביר.
8 צפייה בגלריה
"זה בסדר להפגין, וזה בסדר שיש דעות שונות. זוהי הסגולה של הדמוקרטיה. אבל אנחנו לא יודעים הכול". הפגנת מחאה למען החטופים בכיכר הבימה
(צילום: מוטי קמחי)
"אני לא יודע איך זה להיות מקבל החלטות בישראל מאז תחילת המלחמה. מאוד קל לתת עצות מהצד בלי להיות מודע לכל הזוויות. אני יודע על טעויות אדירות, אפילו לפני 7 באוקטובר, וזיהיתי את התהליכים האלה מראש. אני לא חושש לחשוף אותן, אבל לא כעת כשמקבלי ההחלטות בישראל עושים ככל יכולתם להחזיר את החטופים ולהביס את חמאס. אלו שתי המשימות העיקריות ואי-אפשר להתעלם מהן. ככל שמקבלי ההחלטות בישראל פועלים במסגרת הזאת, אין לי בעיה איתם. זה לא הזמן לפלג. זה בסדר להפגין, וזה בסדר שיש דעות שונות. זוהי הסגולה של הדמוקרטיה. אבל אנחנו לא יודעים הכול, ולא כדאי שניקח צד לפני שאנו משלימים את המשימה העיקרית. חלק מהמעורבים יוכתמו לעד על כך שהם ישנו בליל 7 באוקטובר".
אני חייב להודות שזה נשמע לי כמו משהו שלקוח מדף המסרים של ממשלת נתניהו.
"התפיסה של טיפוח חמאס ומימונו הופרכה, אבל לפעמים אני מעדיף לא להשמיע את דעתי כי אני לא יודע מה נמצא על שולחן ראש הממשלה, ומה הן העובדות. אני לא יכול לשים את עצמי בנעליו אם אין בידי את כל המידע", הוא אומר בצנעה לא אופיינית, "ישראל לא יכולה להישאר בכוננות תמידית 17 שנים נוספות. אין מספיק משאבים וצריך להשאיר אנשים בגבול עם עזה כדי שהטבח לא יקרה שוב. זה יוצר המון לחץ על החברה הישראלית והורס אותה מבחינה פסיכולוגית ויכול להתיש כל דמוקרטיה. אי-אפשר להיות במצב תמידי של מלחמה. ולכן מהתפיסה הקיצונית שלי, אני חושב שלעולם לא הייתי נותן לחמאס מנוח. זו מלחמה מלוכלכת אבל היה צריך להתנקש באנשים האלה כל הזמן ומזמן. זו אפשרות של המוסד וצריך לנצל זאת כדי לחסל את האויב. היה צריך לפעול מולו כל הזמן ולא להתפשר איתם על שום דבר שהם מבקשים. האסטרטגיה הזאת הייתה טעות".
