העבודה בהוסטל למתמודדי נפש בשכונת התקווה, לצד לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, וההתנדבות לפני שנים במחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש בשיבא עזרו למעיין בלום בעבודה על דמות מתמודד הנפש בהצגה "הפצוע הישראלי" שמוצגת בתיאטרון תמונע ובה הוא מככב.
"מחלקות סגורות הן לא מקום כל כך חביב, אבל זה הרע במיעוטו למי שנמצא שם", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "אתה פוגש שם אנשים במצב קשה שלא יכולים לצאת משם. זה קצת מרגיש כמו כלא. כשהתנדבתי בשיבא הייתה לי תחושה קלסטרופובית, אבל אתה מבין שאם האנשים האלה היו בחוץ, היה להם יותר קשה. לא היה מי שישגיח עליהם, ויכול להיות שהם היו נפגעים בצורה בלתי הפיכה או אפילו לא שורדים. תוך כדי ההתנדבות אתה לומד לפתח הערכה מאוד גדולה למתמודדי נפש, ואתה גם לומד מהם הרבה על החיים, על הנפש האנושית, ועל איך שמתמודדים עם מצבים בלתי אפשריים ובלתי נתפסים".
גם אתה מטופל?
"יותר מ-15 שנה. אזורי הנפש מעניינים אותי באופן כללי וגם עוזרים לי להבין את עצמי. היו לי בעבר חרדות, וכשהתחלתי טיפול היו לי אפיזודות דיכאוניות, והן עברו מהר בזכות הפסיכולוגית שלי".
(אחד המערכונים הזכורים בכיכובו של בלום, כחיים יבין)
הוא בן 48, שחקן טלוויזיה, קומיקאי, יוצר ותסריטאי מוכשר ומגוון, שנשוי לתמי גבע, בתו של הסאטיריקן המיתולוגי דודו גבע, ואבא לשניים – דוד (9) ומאיה (3 וחצי). בקריירה הארוכה שלו בלום שיחק בלא מעט הצגות, והראה לא פעם את הצד הקומי שלו, כשכנראה פניו מזוהים יותר מכל הודות לתפקידיו הרבים בסדרה המצליחה "היהודים באים", שבה גילם בין השאר את אחיו של יוסף, את חיים יבין, אבישי רביב, אדוניה, יובל שטייניץ ואריק שרון. בנוסף כיכב בסדרות ("שב"ס", "אבודים באסיה", "מתים לרגע" ו"תיק נעדר") והיה שותף כיוצר בתוכניות "מצב האומה", "קומי קומי", "הרצועה" של ערוץ ביפ, "מקום לדאגה" ו"גם להם מגיע".
בשנים האחרונות הוא משתתף בין השאר בהצגות של קבוצת עבודה של נעם גיל ויגאל זקס, בהן "לא סוף העולם". ב"הפצוע הישראלי", שנכתבה על ידי גיל ואותה מביים זקס, הוא מגלם מתמודד נפש שממציא לעצמו זהויות כדי לברוח מטראומת הנטישה של הוריו ("אני נהנה מכל רגע שם"). הצגה נוספת שבה הוא משחק, "זה לא פיקניק", עולה בימים אלה בצוותא - עיבוד חדש למחזה האבסורד "פיקניק בשדה הקרב" של אראבל, כשתפקידו שם מתכתבת באופן רלוונטי במיוחד למציאות - הוא מגלם חייל שהוריו מגיעים לקו החזית בהפתעה כדי לערוך איתו פיקניק כשמסביב הכאוס של המלחמה. "הכאוס הזה לא מניח לנו לשנייה גם עכשיו", הוא אומר.
הטיפול הפסיכולוגי עזר לבלום להתמודד גם עם יחסיו עם אביו צ'ארלס, שחי במשך כשלוש שנים כהומלס בארצות הברית. "בשנים הראשונות של הטיפול ואני והפסיכולוגית שלי דיברנו הרבה על אבא שלי", הוא אומר. "אבא שלי הוא סיפור. עכשיו יש לו מקום לגור בו והוא מסודר, אבל עד לפני כמה שנים הוא חי כחסר בית בחורשה בוורמונט, שם הקור בחורף יכול להגיע לפעמים למינוס 20 מעלות. יותר מזהות של הומלס, זו זהות של נווד. צריך לישון בחוץ, אז ישנים. כשאתה נע ונד ומוציא את כל הכסף שלך על טיול ואין לך כסף, אתה ישן בחוץ עד שאתה מצליח לבנות את הפינה שלך".
4 צפייה בגלריה
בלום והקאסט של "הפצוע הישראלי". "מחלקות סגורות הן הרע במיעוטו למי שנמצא שם"
(צילום: שמחה ברבירו)
סיבה גדולה לדאגה.
"מצד אחד, הייתי אז מאוד מודאג, ומצד שני הוא בעצמו בן אדם מאוד עצמאי ואי אפשר להגיד לו מה לעשות. אני חושב שזה פגע בו גם פיזית וגם נפשית. הוא סוחב כל מיני דברים מאז".
כיום אתם בקשר טוב?
"אנחנו בקשר בוואטסאפים. הפעם האחרונה שלו בארץ הייתה בפסח לפני שנתיים. הוא ואמא שלי התגרשו כשהייתי בן שנה. הוא גר בארץ עד שמלאו לי 18, ואחר כך היה איזה תהליך לא פשוט של היפרדות. כשיש לי ילדים, זה כבר יותר קל. החיים שלי מכוונים אליהם. אני לא מרגיש אשמה, אלא הרבה הכרת טובה על כל הדברים שקיבלתי ממנו. אם אהיה מאוד כן, הייתי רוצה שהוא יהיה יותר מעורב בחיים שלי ושל המשפחה, שהוא יראה יותר את הנכדים ויבוא לפה, אבל יש לו את המגבלות שלו ולי את המגבלות שלי. זה שאנחנו בקשר זה כבר טוב. בצעירותי הוא שיגע אותי, הכעיס אותי בצורה נוראה".
"הייתה בחירה מודעת לא להשתמש בסאטירה כדי להכאיב"
המלחמה והטבח ביישובי העוטף מכאיבים לבלום מאוד. "בשנה וחצי האחרונות המצב נורא", הוא אומר. "יש איזו קריסה של הפרדיגמה כולה. הכל התערער. אנחנו עדיין נאבקים לאחוז בכל הכוח בשפיות. עכשיו, כשהתחדשה הלחימה, אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, מה עכשיו? הספיק כבר. אי הוודאות היא מטורפת וקשה לחיות איתה. במשפחה של תמי נרצחו ונחטפו ב-7 באוקטובר. המשפחה של אביב הברון, בן דוד של דודו, בקיבוץ בארי נחטפה וחלקם נרצחו, וזה נורא. אני חושב שאנחנו לא יכולים להתמודד עם זה שהעולם כל כך מאיים ומפחיד. זה גורם לתחושה בלתי נתפסת של חוסר אונים".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"במהלך הצילומים לעונה החדשה של 'היהודים באים'. המערכון האחרון שצילמנו היה פרודיה על 'עניין של זמן', משהו מנותק לגמרי, והיינו באופוריה איזו עונה מדהימה הולכת להיות לנו. בשבת, כשהתחילו להיכנס הידיעות על המלחמה, היה ברור שמשהו קורה, אבל הממדים של האירוע עדיין לא היו ברורים. די מהר אתה קולט שהייתה פה פאשלה רצינית ביותר. יש לי ילדים, אז לא פתחנו טלוויזיה כל הזמן. ניסינו למנן. באיזשהו שלב גם הצילומים בוטלו".
("המערכון האחרון שצילמנו היה פרודיה על 'עניין של זמן'")
איך תיווכתם לילדים את מה שקורה?
"אני חושב שלא תיווכתי. הילדה גם הייתה בת פחות משלוש. עם הגדול לא ירדנו לפרטים. לקח גם זמן עד שאנחנו הבנו בכלל מה קורה. העברנו את כל המיטות לחדר אחד וכולנו ישנו בו. כל החדר היה מיטה אחת גדולה, והילדים מאוד אהבו את זה. לילדים יש עולם משלהם, אבל ראית שיש לילד איזו חרדה. לפעמים הוא מתעורר בלילה. לא חשפתי את עצמי לדברים הנוראיים שרצו בטלגרם. על הרבה מהדברים שאנשים צפו בהם שמעתי מכלי שני או שלישי. ידעתי מה קורה, אבל לא הרגשתי צורך לראות אנשים נהרגים. אני לא רואה בזה תועלת, לא לי ולא לאף אחד אחר".
אחרי מספר חודשים שבהם נאסר על התקהלות, בלום ושאר חברי הקאסט של "היהודים באים" קיבלו אישור ושבו לצילומים - אך גם הם הבינו שנדרשות התאמות כדי להישאר רלוונטיים. "כשחזרנו לצלם", נזכר בלום, "נכתבו מערכונים חדשים שהגיבו למציאות. היה מערכון אחד ששודר בהרחבה ונהיה ויראלי בעולם – על דמויות של יהודים מכל מיני תקופות בהיסטוריה שמספרות את אותו סיפור של רדיפה, של פוגרום, מתקופת התנ"ך ועד ימינו".
הפעם לא הרגזתם אף אחד?
"אני חושב שלא. הייתה גם בחירה מודעת, בטח בהתחלה, לא להשתמש בסאטירה כדי להכאיב. כולם כל כך כאבו. רוב העונה נכתבה לפני מה שקרה והיא עסקה בשנה של ההפיכה המשפטית והפילוג בעם, אבל אחרי 7 באוקטובר נפער כאן פצע ענק. זאת הייתה בחירה מודעת ונכונה להשתמש בפלטפורמה ובסאטירה כדי לנסות לעזור להחלים. היה גם מונולוג של יניב ביטון, שבו משה מדבר אל העם ומבקש מהם סליחה, ואומר להם מה טוב בעם, אחרי שכל העונות הוא אמר להם שהם עם של קקות. אחרי 7 באוקטובר הייתה איזו התפרצות של טוב. זה היה משהו טבעי, שפרץ מהאנשים שלא היה קשור לפוליטיקה. אנשים התנדבו, עזרו אחד לשני. אבל היו גם מערכונים שנכתבו ממבט ביקורתי יותר".
פעם לא היססתם לשחוט פרות קדושות ולחטוף על הראש.
"לא אני חטפתי, אבל התוכנית והיוצרים חטפו איומים. אני מרגיש שזה גם היה מתוכנן, שזה הגיע מלמעלה. כמו שעכשיו נכנסים ביועצת המשפטית או ברונן בר, אנחנו היינו שעיר לעזאזל. זה גם היה נגד התאגיד. הרעיון לפרק את התאגיד הוא רעיון של הממשלה הזאת ושל הימין כבר שנים. עכשיו קרעי מנסה לעשות את זה. אני לא מבין מה 'כאן' עשו להם".
4 צפייה בגלריה
"התוכנית והיוצרים חטפו איומים". מתוך "היהודים באים" עונה 6
(צילום: באדיבות כאן 11, יואב גרוס הפקות)
אתה הולך להפגנות?
"תמי הולכת הרבה מאוד, גם אני הולך, אבל פחות. תמי הייתה בין העצורים באחת ההפגנות הראשונות נגד המהפכה המשפטית. לא היינו על הכביש באיילון, עמדנו בצד. באיזשהו שלב באו שוטרים, פינו את כולם והתחילו לדחוף אותנו. אמרתי לשוטר, 'מה אתה דוחף? אני לא הפרעתי לאף אחד. לא עצרתי את התנועה'. התחלתי להתווכח איתם, שאלתי אותו, 'איך קוראים לך? מה הדרגה שלך?', ודחפו אותי הלאה.
"תמי בחורה קטנה, ואחד השוטרים תפס אותה, אחז אותה בפה, והכניס לה אצבעות לתוך הפה. איכשהו תמי והשוטר נפלו מהחוצץ אל הכביש והשיניים שלה נסדקו. היא הייתה בהלם. לקחו אותה לזינזאנה והאשימו אותה בתקיפת שוטר. היא הייתה לילה במעצר. אחר כך רצו להאריך את המעצר שלה והשופטת לא נתנה להם. זה מצחיק, אבל בבוקר 7 באוקטובר, תוך כדי שהעניינים מתפתחים, תמי קיבלת טלפון, ואמרה, בפנים קורנות, 'התיק שלי נסגר'. רוב התיקים האלה נסגרים בסופו של דבר. אלו מעצרי הפחדה מיותרים. השיניים שלה באופן מופלא הסתדרו. הרופא אמר, 'זה מדהים. את צריכה להיכנס לספר השיאים של גינס'".
בלום מספר שאשתו ממשיכה לפקוד את ההפגנות בכל הזדמנות. "אני נשאר עם הילדים", הוא אומר ומוסיף: "חבל לי שאני הולך פחות. זה פשוט הדבר היחיד שאפשר לעשות כרגע. אני מאוד מבין אנשים שהולכים להפגנות. דעתי כדעתם בדרך כלל, אבל אני לא יודע למה אני תורם בדיוק. לפעמים נדמה לי שההפגנות נועדו כדי להיות ביחד עם עוד אנשים שחושבים כמוך. אני שואב את המשמעות שלי ממקומות אחרים - מהלימודים, מהאמנות שלי, מהילדים שלי, מאנשים טובים, מועילים לקהילה ושומרי חוק.
"אני גם עושה עכשיו הצגות שמדברות על השברים החברתיים שכולנו סובלים מהם. ההפגנות האלה הן תגובת נגד לתוקפנות מצד הממשלה, שחלקים גדולים בעם מרגיש כלפיו. אני לא בן אדם של מלחמות. מלחמות עושות אותי עצוב ומרתיעות אותי. אני כנראה מעדיף להגיד את הדברים שלי בסטים פחות לוחמניים".
זה נובע מחרדות?
"סבלתי פעם מחרדות. חלק מהטיפול בחרדות הוא ללמוד לשים אותך כמה שפחות בסיטואציות שמעוררות חרדות. הפגנות לא כל כך מעוררות בי חרדה. אני דווקא אדם של טיפולים פסיכולוגיים. עכשיו אני פחות מטופל. יש פה כנראה הרבה מאוד דברים שצריך לדבר עליהם ולבחון אותם שאני לא מבין לגמרי".
"זאת הייתה החלטה גדולה מדי עבורי"
את דודו גבע, אביה של תמי, בלום לא זכה לצערו להכיר. "אני באתי אחרי שהמסיבה נגמרה", הוא אומר. "דודו נפטר לפני 20 שנה, ותמי ואני הכרנו לפני 15 שנים. אבל הוא מאוד נוכח, גם אצל תמי, גם אצל אהרון, אח שלה, בחיים של כולם. אתה עובר בכיכר מסריק, שבו נמצא הפסל של הברווז של דודו, ויש לך תזכורת ממנו. גדלתי עליו. הוא היה השער שלי לקומיקס, להרבה דברים. אהבתי את ההומור שלו ואת העיסוק שלו במין. הוא היה מאוד שובב. גדלתי בשנות השמונים, לא היה אז אינטרנט, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי איורים כאלה גסים. היו לי את כל הספרים שלו. כל מה שיצא שלו מיד קניתי".
בלום הפך לאבא רק בגיל 39. "נראה לי שאני בן אדם שעושה דברים לאט ומגיע להחלטות לאט", הוא אומר. "זאת הייתה החלטה גדולה מדי עבורי. מי שבסופו של דבר אמר 'עושים ילד' זו תמי. יש הרבה שאלות, הרבה התלבטויות, לפני שאתה עושה ילד. בעבר, כדי שדברים ישתנו, הייתי צריך איזושהי בעיטה. אני מחכה שהכוכבים יסתדרו או משהו כזה והם לא תמיד מסתדרים, אבל אני משתפר עם השנים", הוא מחייך. "החסרונות בילדים בגיל שלי זה שאתה עייף יותר ויש לך פחות אנרגיה. היתרונות הן שאתה חכם יותר, מנוסה יותר, מתרגש פחות. עמדת כבר ביותר אתגרים, אז אתה יותר כשיר להיות הורה.
"מאוד קשה גם לעשות תואר שני בגיל 48. אני מסתכל על האנשים שאני לומד איתם - כולם בגילי ה-20 המאוחרים - ואני רואה כמה כוח יש להם וכמה כוח לי אין. קצת חבל לי שלא עשיתי את התואר הראשון מוקדם יותר. אבל בקשר לילדים, אין מאושר ממני. הם כיפים ומצחיקים והם מתנה ענקית. אני נהנה איתם מאוד, אבל אני עדיין חרדתי ביחס אליהם. לשמחתי זה הרבה פחות מפעם. לומדים עם החיים".
