להעלות את המחזמר הכי אנטי-מלחמתי במדינה שנמצאת באחת המלחמות הקשות והכואבות שידעה - זו בחירה. ונשאלת השאלה איך הקהל, שמורכב מאנשים שעושים מילואים, שיש להם משפחה שעושה מילואים, שיש להם חברים וקרובים שנמצאים עדיין בשבי חמאס, אנשים שאולי שכלו בני משפחה אהובים - איך הם יגיבו למחזמר שעוסק בסרבנות ובהתנגדות למלחמה? והתשובה היא - הם יגיבו טוב, כי החלק של הסרבנות וההתנגדות למלחמה צומצם עד כמעט נמחק.
מי היה מאמין שדבר כזה יקרה? בפעם הראשונה בהיסטוריה של "שיער", ההפקה הולכת נגד המהות של המחזה וגורמת לקהל להיות בעד הצבא ונגד ההיפים. הגרסה הזו של המחזמר, מבית היוצר של אסי סתיו והתיאטרון הישראלי, הייתה יכולה בקלות להיות מופקת תחת תאטרון צה"ל, שכן זו הצגה שכולה אחוות לוחמים והתנגדות לסרבנות. הרגע בו נפלה עליי התובנה הזו הייתה לקראת סוף המחזמר, בעת נאום המפקד לחייליו, כשהמפקד אמר: "אתם הצבא הכי ערכי בעולם, תיקחו את הערכים האלה איתכם. כל המדינה מאחוריכם" - והקהל הריע ארוכות.
חוץ מהיעלמות כל התייחסות לסרבנות למלחמה, גם סצנת שריפת צווי הגיוס נעדרת. מעבר לכך, לא ברור למה ההיפים בכלל נגד יציאה למלחמה. נוצר הרושם שהם סתם עצלנים שרוצים להתמסטל כל היום ולא לקחת חלק בנטל הגיוס. ההצגה, אגב, יכולה בקלות להיות חלק מסל תרבות בבתי ספר תיכון במסגרת קמפיין "תגידו לא לסמים". האידיאולוגיה שכן מוצגת בגזרת ההיפים מתייחסת לאחווה, מתנגדת לגזענות ומעודדת מיניות, אך המילה "שלום" בקושי מוזכרת לאורך כל המחזה. הבמאים שחר פרץ ואבישי בן גל בחרו למחוק את האזכורים לשלום. כנראה שהשלום הוא קונספט חתרני מדי להפקה. יותר מזה, גם עצם קיומה של המלחמה מוזכר רק לקראת הסוף. מלחמה נגד מי? אנחנו לא יודעים, וייטנאם לא מוזכרת. המחזמר מותאם לקהל המיינסטרים הישראלי, המלחמה היא חד-צדדית - לא מראים את שדה הקרב, לא מראים נגד מי נלחמים, וכל ההתלבטויות סביב יציאה למלחמה הן התלבטויות פנימיות שאנחנו מכירים היטב מהשיח הישראלי על שיוויון בנטל.
4 צפייה בגלריה
אולי הם סתם עצלנים שרוצים להתמסטל כל היום ולא לקחת חלק בנטל הגיוס? מתוך המחזמר "שיער"
(צילום: רפי דלויה)
בכלל, המחזמר מלא בקריצות למיינסטרים. אפשר לומר קריצות לאוכלוסיית מצביעי בני גנץ ומפלגות המרכז. בין אם אלו רמיזות נגד ביבי כמו השורה "בלי סיבה מושכלת הם ירכשו צוללת" שהוטמנה באחד השירים, ובין אם אלו התייחסויות למחאות ולמעצרי מפגינים. הכי רחוק שההפקה הלכה הייתה באזכורים למלחמת-נצח שמשרתת את השלטון, אבל פה מסתכמת ה"חתרנות" של ההפקה הנוכחית של "שיער".
"שיער" עבר "פסטיגליזציה", וזה ניכר בכל אספקט של המחזמר: מהליהוק, דרך התרגום ועד התפאורה. הקאסט מלא בכוכבי נוער: עילי צ'פמן ("מקיף מילאנו") בתפקיד קלוד, ענבל ביבי בתפקיד שילה, סטפן לגר בתפקיד האד, עדי אלון בתפקיד ברגר, וישנם גם רותם שפי (שפיטה) בתפקיד ג'יני והצמד סיסטרס (אוהד שרגאי ואדר גולד, ילדי החוץ של עילי בוטנר לשעבר) בתפקיד המפוצל והמיותר של דיון.
עדי אלון מפתיע לטובה בתור ברגר (תפקיד שאותו הוא מגלם לסירוגין עם נדיר אלדד), החיות והמשחקיות שלו הולמות את דמותו של מנהיג ההיפים ובנוסף היכולות הווקאליות שלו ראויות לציון. גם ווף, בגילומו של אור משה, הוא ליהוק מצוין שבולט אל מול המשחק הפושר של היתר. בין ענבל ביבי לעילי צ'פמן (שחולק את התפקיד עם עדן ביטון) אין כימיה, השניים אפילו לא חולקים נשיקה אמיתית על הבמה - אבל זה כבר אולי קשור לקושי של המחזה להתמודד עם מיניות. מצד אחד, השירים והריקודים הם מיניים, אך אפילו סצנת העירום המפורסמת זוכה לעמעום ומצונזרת מהקהל שמסונוור בשעה שהישבנים החשופים של הרקדנים מופיעים במרחק הבמה.
הפסטיגליזציה לא מוגבלת רק לליהוק המותאם, גם התפאורה משדרת פופקורן ב-40 שקל. במהלך המחזה, למעט סורגים כשהחבורה נמצאת בבית כלא ושולחן כשהחבורה מתפרצת למסיבת יום ההולדת של שילה - התפאורה היחידה שנמצאת על הבמה היא כמה מסכי לד ענקיים שעליהם מוקרנים ללא הפסקה קטעי וידיאו-ארט באווירת AI: איור של מלכת אנגליה בשיר "מנצ'סטר", פסלים יווניים בשיר "בחורים לבנים", וסרטונים מפתים של סטפן ב"בחורים שחורים".
גולת הכותרת היא הבחירה לוותר על התרגום הקאנוני של אהוד מנור ולהחליפו בתרגום של אסף לוי ועמית מינסטר. זו הפעם הרביעית שהמחזמר עולה בישראל, והפעם הראשונה שבה לא השתמשו בתרגומו של מנור - דבר שהכעיס לא מעט מהמעריצים המושבעים של המחזה. כן, הוא לא נגמר בשירת "תנו לשמש יד", אלא בערבוב אנגלית-עברית של Let the Sunshine In. נותר רק להתגעגע להפקה של 2015 של הקאמרי בכיכובו של עוז זהבי.
באופן כללי התחושה שליוותה את הצפייה הייתה שנלקח יותר מדי חופש אומנותי בעבודה עליו, אך לא התקבלו הכרעות. למשל, מתי הוא מתקיים? בשנות ה-60? בישראל של 2025? מצד אחד, לא אומרים שום דבר על להילחם בוייטנאם ואין סממנים ששייכים לתקופה, ומצד שני בפתח התוכנייה נכתב "עם שנלחם לשרוד כאן, לחיות בשקט הם רוצים… רק רוצים לחזור לרקוד". ואכן ביטויים של "עוד נחזור לרקוד" ו"יחד ננצח", שזורים לאורך כל המחזה, יחד עם ההתייחסות המכוונת למסיבת הנובה שנוכחת בבחירה לפתוח ולסגור את ההצגה עם סט טראנס של די-ג'יי סמג'. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אם שיניתם את המחזה והתאמתם לזמננו ולמחוזותינו תלכו עד הסוף. תשנו את קלוד לקובי, את ג'ורג' לגיורא ואת שילה לשי-לי.
השיא מגיע במהלך השיר "אין לי כלום": אוהד שרגאי ואדר גולד זועקים להחזיר את החטופים, ומסכי הלד על הבמה מציגים את סמל החטופים הצהוב - רגע בהחלט מרגש, אך מעט מנותק ממהלך המחזה. כמעט כמו הדיסקליימרים של גיא זו-ארץ ב"האח הגדול", כשכדי להצדיק את קיומו של הפורמט מתייחסים לחטופים. ואם כבר הזכרנו את "האח הגדול", כשתנועת עומדים ביחד התפרצה לבמה במהלך שידור חי ודרשה לסיים את המלחמה - אלו היו 30 שניות שהיו הרבה יותר "שיער" ממה ש"שיער" ניסו לעשות בהפקה הזו.
ובכל זאת, למרות הכול, זאת הפקה כיפית שבה הקהל נהנה לאורך כל ההצגה. ההנאה מתחילה עוד בעת ההמתנה לכניסה, כשמתוך האולם בוקעים צלילי המסיבה שמתקלטת די-ג'יי סמג'. רקדנים רוקדים בין המושבים ומרקידים את הקהל שמגיע, אסתטיים ואינסטגרמים. צופים בכל הגילים, מילדות חובבות תיאטרון ועד לסבים שהיו בעצמם נערים בסיקסטיז, רוקדים בהתלהבות במסיבה המקדימה. הקהל היה מעורב לאורך כל המחזמר, שר את השירים יחד עם השחקנים (למרות התרגום השונה) וכמובן התרגשו עד לכדי דמעות עם מותו של ברגר. אבל בסופו של דבר, כשיוצאים מבית האופרה דרך כיכר החטופים וחוזרים למציאות, המחזמר לא משנה אצל הצופים שום דבר. הוא נותן להם טפיחה על השכם ומעודד להמשיך בדיוק כך.
