ירים את ידו כל מי שאחרי צפייה ב"מיכל הקטנה חושפת הכול" (האם יכלו ב'רשת' לחשוב על שם שלא ישמע כמו פורנו פדופילי? כנראה שלא) הבין למה היא ובעלה לשעבר, ניר ויצמן, נפרדו. 25 שנים יחד, מתוכן 17 בנישואים, שישה צאצאים, שעה ו-20 דקות של ריאיון שמרגיש כמו מנה משולשת של אספרסו כפול, ועדיין אין לי מושג מה קרה. אני חושדת שגם למיכל הקטנה אין מושג. יום אחד קם בעלה ועזב, ומאז נעלמו עקבותיו. מיכל הקטנה נותרה מאחור, בהלם, חולשת על מלתחה עצומה ומקרר מלא במשקאות עתירי סוכר, אבל בלי שמץ של מושג מה אירע לה. לא פשוט להיות מיכל הקטנה. לא פשוט להתראיין במשך יותר משעה על משהו שאין לך שום ידע לגביו. אני מתארת לעצמי שצריך לאלתר הרבה.
"מיכל הקטנה חושפת הכול"
(צילום: באדיבות רשת 13)
אין בי שום רצון לעלוב במיכל הקטנה. מן הסתם מישהו שכנע אותה לחשוף הכול מול המצלמה, אם כי 'הכול' היא מילה קצת מטעה במקרה הזה, אולי יותר נכון היה לסייג ולומר "מיכל הקטנה חושפת חלק, בעיקר את החלק שמדבר על זה שהיא הגיעה מיבנה". אני מתארת לי שמדובר בדחיפה מסוג יחסי ציבור, לאור העובדה שמיכל הקטנה עובדת על אלבום למבוגרים, ומישהו הבטיח לה שריאיון חושפני יסייע לה לקדם את המוצר ולהתחבב על הצופה. אבל אותו מישהו, אם טובתו של מיכל הקטנה הייתה לנגד עיניו, היה צריך גם לדעת שרוב הסיכויים שסרט מהסוג הזה אעפס קצת מפספס את המטרה.
זה מתחיל עוד לפני הסרט עצמו, כש"השנה הקשה בחייה של מיכל הקטנה" מאבדת את האמפתיה של הצופה כשהיא מוכרזת בסמוך לראיונות עם שורדי שבי, משפחות חטופים או נפגעי 7 באוקטובר למיניהם. זה לא אומר שלא מתנהלים פה חיים במקביל, אלא שמי שאחראי על בחירת המילים מתפקידו להבין שהן מעוררות אנטגוניזם.
כמו כן, לא ברורה לי הקומפוזיציה הקולנועית שבחר הצלם (או העורך), שמרוב שיעמום המצלמה שלו ריחפה אל חדר הארונות של מיכל הקטנה בזמן שהיא דיברה, או לחילופין, התפיסה האמנותית של הבמאי, שבחר לצלם אותה מדברת על כמה שהיא רגילה ועממית דווקא במהלך הפעילות הביתית השגורה והמוכרת של סידור מקרר המשקאות הביתי שלה. מי חשב שמה שיתרום לדימוי של מיכל הקטנה הוא שמיכת טלאים של ראיונות מקוטעים, כאילו לא היו בחומרי הגלם מספיק משפטים קוהרנטים רצופים, או אוברדוז של קלישאות – "בחרתי בחיים", "לב שבור הוא לב שלם", "הוא צריך להיות גבר אמיתי כדי להכיל אותי", "אני לא שוכחת מאיפה באתי" (והסיקוונס, "אני אף פעם לא עושה משלוח, אני מיבנה!"). אם לומר את האמת, לרגעים נדמה היה לי שמישהו כן לועג למיכל הקטנה, והמישהו הזה הוא לא בהכרח אני.
לא נראה לי שיש ויכוח על השאלה האם התובנות הנעדרות של מיכל הקטנה לגבי הגירושים שלה, שהיוו את עילתו של הסרט הזה, הצדיקו את קיומו. גם לא הפריימים היפים שלה רוקדת על עמוד, או העצות החשובות לתכנון המשפחה ("כדי להביא בת האישה צריכה לא לגמור"). ברור לחלוטין שרשת בחרה להתפלש על רצפת הזכוכית כדי לספק לצופה רכילות על הפרידה, אבל אם אפילו את זה "מיכל הקטנה חושפת הכול" התקשה מאוד לספק, אנא אנחנו באים? אני חוששת שלא רק שאף אחד לא נלחם על המשפחה הזאת, אף אחד גם לא נלחם על הסרט הזה. וזה, מיכל היקרה, צריך להדליק אצלך נורת אזהרה. אולי זה סימן שהבחירות שלך בחיים קצת לא מכוילות. אולי נחפזת כל כך במירוץ שלא עצרת רגע לבדוק מי בעדך. אחרי הכול אלוהים בחר בנו מתוך מיליארד זרעונים, והוא בטח ישמח לדעת שהזרעונים שלו מאושרים ומסופקים, ושהוא עשה את הבחירה הנכונה.
