אלה לא ימים שבהם אנחנו מחפשים אחר סיבות לבכות, אבל בכי של טלוויזיה עשוי לא פעם להתברר כבכי מנקה, מזכך, מחבר רגשית מבלי להעיק יותר מדי מניחוח של חרדה קיומית. לא מעט סדרות (חלקן קומדיות) הצליחו להביא את הצופים שלהן לבכי תמרורים גם כשהם יודעים שמדובר בתסריט, שחקנים ודמויות בדיוניות. נכון, חלקם לוחצים על בלוטות, לא מעט מהם קשורים מן הסתם במוות של דמות אהובה, ועדיין יש ערך רגשי לחיבור הזה, וההוכחה היא האופן שבו הטלוויזיה סוחטת לנו את הלב. אז הכינו את קופסאות הטישו, אנחנו יוצאים למסע לאורך שדרת הדמעות עם פרקי הטלוויזיה העצובים ביותר שנראו על המסך.
קורי מונטית', מתוך "גלי"
(מתוך Glee באדיבות yes)
"באפי קוטלת הערפדים" - The Body (עונה 5, פרק 16)
מצחיק לראות כמה פרקים שיכולים בהליכה לקחת את תואר הפרק העצוב ביותר בטלוויזיה בכל הזמנים - הם גם מהפרקים הטובים ביותר בטלווזיה בכל הזמנים. לא מעט פרקים ברשימה הזו מחזיקים בהישג מכובד של ציון מעל 9.5 ב-IMDB או השתרבבו לרשימות בולטות הסוקרות את מיטב ההטלוויזיה ב-25 השנים האחרונות. כנראה כי הורגלנו למשוואה שבה טלוויזיה טובה = טלוויזיה קשה. "הגופה" ששודר בעונה החמישית של "באפי" הוא אחד מהם.
בסדרה שמתמודדת על בסיס קבוע עם סכנת מוות שמציבים ערפדים, שדים ושלל יצורי גיהינום, אמא של באפי מתה דווקא ממפרצת במוח. כמה רגיל. בעוד הקוטלת האמיצה רגילה לרמות את המוות - נזכיר, היא מתה פעמיים בסדרה וחזרה - היא, יתר הדמויות וגם הצופים נאלצים להתמודד לפתע עם מוות סופי שאין לו פתרון. הפרק המופתי, שאינו מלווה בפסקול, כך שחוויית האובדן מרגישה קרובה במיוחד, מראה בעיקר שערפדים ורוחות הם לא מקור הפחד האמיתי, אלא ריקנות פתאומית, והידיעה שאין דרך לחזור לאחור.
"גולשים בזמן" - Into the Mystic (עונה 2, פרק 1)
לא במקרה זה אחד הרגעים הכי זכירים לחובבי "גולשים בזמן" המקשישים. אחרי שליווינו את קווין מלורי וחבורתו במסעם בין יקומים מקבילים והזדהינו עם הכמיהה העזה שלו לחזור הביתה, הגילוי שהוא כבר חזר ליקום הנכון אבל עזב אותו בגלל צירוף מקרים מצער – ההנדי-מן שאמא שלו הזמינה הביתה שימן את השער שתמיד היה חורק כמה דקות קודם לכן – שובר את הלב.
תוסיפו לזה את ההבנה שהחיים שקווין השאיר מאחור המשיכו בלעדיו, למרות מה שהניח, הרמיזה שבית ילדותו היה ואיננו עוד ואת הגעגוע והאובדן שחוותה אמא של קווין, שהייתה יכולה לפגוש בו אם הייתה יוצאת מהבית דקה קודם, ותתחילו לחפש את הטישו.
"עמוק באדמה" - Everyone's Waiting (עונה 5, פרק 12)
מי שלא מירר בבכי בפרק הזה, בעיקר בחלק האחרון, כנראה נולד בלי בלוטת דמעות. קלייר נוסעת אל חיים חדשים, ברקע Breath Me של Sia, ותוך כדי הנסיעה שלה אנחנו מקבלים את סיום חייהן של כל אחת מהדמויות בסדרה, כלומר אלו שנשארו בחיים.
בסדרה שכל פרק שלה נפתח במוות של מישהו, ושהעסק המשפחתי שסביבו התנהל הכול היה בית לוויות, העיסוק במוות היה נוכח בכל רגע. הקפיצה קדימה אל סוף החיים מאפשרת לצופה לסגור מעגל עם הדמויות להרהר בחיים המלאים שחיו ולהבין לרגע את הארעיות של החיים האלה. אלן בול, היוצר, אמר שאחת הסיבות שהוא כתב את המונטאז' הזה הייתה כי הרעיון המקורי של הסדרה נועד לחמש עונות והוא לא רצה להשאיר פתח לעונות נוספות אלא לוודא שהיא מסתיימת. עובדה עצובה לא פחות אבל באופן קצת אחר.
"הנסיך המדליק מבל אייר" - Papa's Got a Brand New Excuse (עונה 4, פרק 24)
מעניין שלא מעט מהפרקים העצובים מופיעים דווקא במסגרת קומדיות. אולי זאת תחושת ההפתעה שמוצאת אותנו לא מוכנים כשאנחנו מגיעים כדי לצחוק ולהתבדר ומוצאים את עצמנו עם גולה בגרון. הנסיך המדליק מבל אייר, הלא הוא וויל הקול סמית', פוגש באבא האמיתי שלו, לו, אחרי 14 שנה של היעדרות.
לו נראה כמו גבר מקסים שהתעשת על עצמו והוא אפילו מצהיר שמעכשיו הוא רוצה לחדש את הקשר עם וויל ולתפקד כאבא, אבל שם הפרק כבר מסגיר את האמת: הוא שוב מבריז. המונולוג של וויל בסוף הפרק, אחרי הבילד-אפ של התקווה, לוחץ מן הסתם לכולנו על הפצע הקולקטיבי של הדחייה והנטישה. "למה הוא לא רוצה אותי?" תוהה וויל ולנו מתחשק רק לחבק אותו ולקוות שהאבא המאמץ שלו יממן לו פסיכולוג טוב.
"אחוזת דאונטון" - A Journey to the Highlands (עונה 3, פרק 9)
עוד תחושת החמצה היא פרק הספיישל לרגל חג המולד בעונה השלישית של "דאונטון אבי". לפעמים לשחקנים מסוימים יש את התעוזה, שלא לומר החוצפה, להחליט שהם נוטשים את הספינה ועוזבים את הסדרה, והם משאירים את התסריטאים לשבור את הראש עם עלילה הגיונית שתאפשר את השינוי (לרוב זה נפתר במוות), ואת הצופים לאכול את הלב. כזה היה המקרה של דן סטיבנס.
סיפור האהבה של מתיו ומרי היה קלאסי: שני אנשים שמשודכים יחד בלית ברירה, לא סובלים האחד את השני אבל מתדרדרים לאהבת אמת ולאושר אבסולוטי כנגד כל הסיכויים. אחרי החתונה מרי ילדה את בתם הבכורה ומתיו נסע אליה, אבל נסיעה לא אחראית ("זה לא מתאים למתיו!" זעק האינטרנט) קטעה באופן אכזרי ובלתי-הפיך את האושר הזה. הקריירה של סטיבנס, אגב, אכן המריאה והוא לקח חלק בשלל פרויקטים וזכה לביקורות נהדרות. יופי סטיבנס. מקווים שזה היה שווה לך.
"פליבג" - Episode 6 (פרק 6, עונה 2)
פליבג, אהובת ליבנו, שבכל הפרקים טרחה בעיקר להראות לנו כמה היא פגומה, מוצאת סוף-סוף מישהו אמיתי לאהוב ושיאהב אותה. מה הסיכוי? לא גבוה, ולמען האמת, גם כנראה לא ריאלי. הכומר החתיך, שעזר לפליבג לצמוח ולהיגמל לאט-לאט משבירת הקיר הרביעי, היה הסיכוי שלה ל-Happily ever after, לסוף טוב מהאגדות. אם לא הוא, אז מי כן?
אבל זה לא קורה. פליבג מתוודית על אהבתה אבל התשובה של הכומר, "זה יעבור", קורעת את הלב ומסמנת את העולם האמיתי. ובעולם הזה פליבג ממשיכה הלאה, עצובה אבל אולי גם בריאה יותר נפשית, ובלעדינו.
"האישה הטובה" - Dramatics, Your Honor (עונה 5, פרק 15)
אוי, הבגידה. אין לי דרך אחרת לתאר את ההלם ממותו הפתאומי של וויל גרדנר בפרק ההוא ב"האישה הטובה". הציפיות היו כל כך מוכוונות לרומן בינו לבין אלישיה פלורק, שהיה חלק מרכזי בהתאוששות שלה, שאף אחד לא ראה את זה מגיע. באורח פלא לאיש מההפקה לא היה את הנימוס האלמנטרי להדליף לתקשורת שג'וש צ'רלס, שגילם את וויל, החליט שלא לחדש את החוזה שלו לעונה הרביעית של הסדרה.
אני יודעת, לתסריטאים (הנפלאים, אני עדיין מעריצה את האדמה שהם דורכים עליה) של "האישה הטובה" לא הייתה ברירה. אבל מה בדבר מוות קצת יותר הדרגתי או לפחות קצת פחות אלים? מערכת היחסים הבלתי ממוצה וממומשת בין אלישיה לוויל היא אחת ממערכות היחסים הכי מוחמצות בדרמה הטלוויזיונית, התזמון שלהם היה לא פחות מטראגי עבור כולנו ואלו היו רגעים עצובים מאוד, אפילו בצפיה שנייה ושלישית. תהא נשמתו צרורה בצרור איכותי כלשהו.
"האחרונים מבינינו" - Long, Long Time (עונה 1, פרק 3)
בעולם הפוסט-אפוקליפטי של "האחרונים מבינינו", כשרוב הדמויות עסוקות בהישרדות, מצאו להם שני גברים, ביל ופרנק, זמן לפתח רומן יפהפה ואינטימי. מערכת היחסים שלהם הייתה שלמה ומלאה, למרות העולם חסר-התקווה שסביבם, והאופן שבו הם בחרו לסיים אותה (התאבדות משותפת מיין מורעל), אחרי שזכינו לצפות ברגעיה היפים החל מההיכרות ביניהם, הייתה מתוקה-מרירה.
14 צפייה בגלריה
בוא נעצור רגע כדי להודות לאפוקליפסה שהפגישה בינינו. מתוך "האחרונים מבינינו"
(צילום: Liane Hentscher, HBO)
במובן מסוים הכרנו תודה לשניהם על ההמחשה איך גם בעולם חסר-תקווה יכולה לפרוח אהבה כל כך יפה, וכמה החיים משמעותיים כשאנחנו בוחרים לחלוק אותם עם אדם אהוב. הם ניצלו מהצ'יזיות הודות לעובדה שהם זוג גייז, כמו גם העובדה שהם מוקפים בזומבים והכול.
"האנטומיה של גריי" - Now or Never (עונה 5, פרק 24)
מותו ההירואי של מי שהיה אחד מהחמישייה המקורית של "האנטומיה של גריי" נחשב לאחד הרגעים המדכאים בסדרה עגמומית ממילא. ג'ורג' היה גיבור. הוא הקריב את עצמו כדי להציל אישה שאלמלא הוא הייתה נדרסת תחת גלגלי אוטובוס, אבל הטרגדיה שבמוות שלו הייתה בלתי נסבלת - כשהוא פונה כפצוע לבית החולים שבו עבד, הפציעה שלו הייתה כה חמורה שאף אחד לא זיהה אותו. רצה הגורל וג'ורג' גם היה בן אדם כל כך נחמד, שהכאב שנלווה לגורלו האכזר הועצם פי כמה.
הפרידה היפה של ההפקה מג'ורג' (טי.אר.נייט), אגב, לא שיקפה את היחסים ביניהם מאחורי הקלעים. בשלב מסוים נייט הרגיש שהדמות שלו נדחקה לשוליים והשילוב עם הערה הומופובית שכוונה אליו על הסט, קצת לפני שיצא מהארון, הביאו אותו להחלטה לפרוש מבית החולים של מרדית, ובכך הפך את העונה השישית לאפלה ונוגה.
"מגרש ביתי" - With Tired Eyes, Tired Minds, Tired Souls, We Slept (עונה 3, פרק 16)
מבין שלל המשולשים הרומנטיים הסבוכים והניצחונות על המגרש, החליטה ההפקה לפנות מקום לנושא אמריקאי לא פחות: ירי בבית הספר.
ההחלטה הזאת הביאה לכמה רגעים מצמררים כמו ההחלטה האכזרית של דן להרוג את אחיו ולהאשים את ג'ימי, הנער היורה, אבל בעיקר - באופן לא צפוי - בשל ההזדהות של הצופה עם ג'ימי עצמו. עם הניכור, היאוש והבדידות שהביאו אותו עד הלום. אין כאן טובים ורעים (טוב, דן הוא חתיכת חלאה) אלא קהילה שמתמודדת עם טראומה ומבט עגום על שבריריותם של החיים.
"חברים" - The One Where Ross and Rachel Take a Break (עונה 3, פרק 15)
אולי לא מדובר בבכי תמרורים אבל הפרידה הראשונה של רייצ'ל ורוס בהחלט לוותה בהזלת דמעה או לפחות לחלוחית בזווית העין. קשה לי לחשוב על עוד קשר רומנטי שהיינו כל כך מושקעים בו רגשית כמו היחסים של הזוג הזה. וכשקרה להם משהו שקורה לפעמים גם לנו - קנאה, אי הבנה, פחד לאבד, הצפה רגשית - זה היה מאוד אנושי, כמעט בנאלי.
רוס מתחנן בבכי לרייצ'ל וכורע על ברכיו היה אחד הדברים הכי רחוקים מקומדיה והכי קרובים לחיים עצמם. כי רוס ורייצ'ל נועדו להיות יחד. אם הם לא יצליחו לעשות את זה, מי כן? וכמו שהושקענו ביחסים הושקענו גם בפרידה - האם הם היו בהפסקה? מהי הפסקה? מהו לובסטר? אבל תודה לאלה, רייצ'ל ורוס חזרו, ההפסקה נגמרה והצלחנו לצלוח את זה בלי שאף אחד מת.
"גלי" - The Quarterback (עונה 5, פרק 3)
זה נכון שמוות הוא לעיתים קרובות למדי המוצא הקל של התסריטאים להוצאה של דמות מסוימת מהקבוצה. אבל לפעמים המציאות עצמה היא זאת שמוציאה את הדמות מהתסריט, כמו במקרה של קורי מונטית', שגילם את פין הדסון. מונטית' נמצא מת בחדרו במלון, בגיל 31, כפי הנראה ממנת יתר. הסדרה הקדישה לו פרק שלם כולל ביצועים מוזיקליים מלאי רגש.
האבל נע על הגבול המטושטש בין מותה של הדמות ומותו של האדם עצמו, והידיעה שהשחקנים והצוות כואבים גם בעולם האמיתי הוציאה את הכאב מגבולות הסדרה והפכה אותו לממשי עוד יותר. הפרק שודר זמן קצר לאחר מותו של מונטית' ואחריו הסדרה יצאה להפסקה של כמה שבועות כדי להתאושש. מה זה הפסקה כבר שאלנו?
"פיוצ'רמה" - Jurassic Bark (עונה 4, פרק 7)
הפרק המדובר בסדרת המד"ב המצוירת לבית גרונינג הוא מפיסות הטלוויזיה העצובות ביותר שידע המסך אי-פעם. רק מלכתוב את השורות האלה תחושת המחנק כבר עולה בגרון. אחת מהעוצמות של הסדרה האהובה הייתה שלצד פאנצ'ים, הומור חכם ולעיתים הומור מטומטם להחריד, היא הצליחה להיות אנושית, מרגשת ונוגעת ללב. "בארק היורה" הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכישרון הזה.
במהלך הפרק פריי מגלה מאובן של הכלב שהיה לו טרם הוקפא, והפרופסור מציע להשיב אותו לחיים באמצעות טכנולוגיה. פריי מבין שהכלב שלו, סימור אסס, חי חיים מלאים גם בלעדיו ושיהיה אנוכי להשיב אותו אליו. עם זאת, בסצנת הסיום מגלים כי סימור מעולם לא התגבר על היעלמותו של פריי, ורק חיכה לו שישוב לאורך כל חייו. שירו איתי ניצנים - "ים של דמעות בשתי עיניייייי".
"סקראבס" - My Screw Up (עונה 3, פרק 14)
בהנחה שצפית בסיטקום הרפואי המצליח מתחילת שנות ה-2000, אם אמרו לך "פרק עצוב" - זה כנראה בדיוק מה שעלה לך בראש. בפרק מתארח ברנדן פרייזר בתפקיד בן - אח של בת זוג של ד"ר קוקס הנרגן וגם החבר הכי טוב שלו. מטופל שאינו מצוין בשמו מת תחת חסותו של ג'יי די בזמן שקוקס יצא לסידורים לקראת מסיבת יום ההולדת של בנו - וקוקס אכול רגשות האשם עובר להתגורר בבית החולים ולוקח מג'יי די את כל המטופלים, כל זאת בעוד בן מלווה אותו ברחבי בית החולים.
הטוויסט מגיע כשג'יי די שואל אותו אם יגיע לאירוע - והצופים סבורים שמדובר במסיבת יום ההולדת, אלא ששם הם מגלים שלמעשה מדובר בהלווייתו של בן וכי הוא המטופל שנפטר וקוקס דמיין אותו לצידו לאורך הפרק. זהו רגע חזק במיוחד בעיקר בגלל הפער בין הדמות של הרופא הציניקן וחמור-הסבר שלא מראה רגשות לבין השבירה שלו.
"בוג'ק הורסמן" - Free Churro (עונה 5, פרק 6)
קודם כל לבחור את הפרק העצוב ביותר מבין 76 הפרקים שיש לסדרה להציע זו משימה קשה מנשוא, שכן הניהיליזם והמרירות שאפיינו את היצירה הפכו בערך כל פרק שני בה לעצוב, שלא לומר טריגר לדיכאון קליני. אבל הפרק בעונה החמישית - שמורכב אך ורק מההספד שנושא בוג'ק בהלוויה של אימו שבילתה את חייה בלהתעלל בו רגשית, הוא לא רק מופת טלוויזיוני (דירוג 9.8 ב-IMDB מדבר בעד עצמו) אלא גם העוצמתי ביותר. אלו 30 דקות של מונולוג סוחף שעובר בין אהבה והערכה, לאשמה ולקבלה - מתובל מפעם לפעם בהומור הסרקסטי המוכר של התוכנית.
זה לא פרק עצוב כי דמות אהובה מתה או שמותה היכה אותנו בתדהמה (אה-לה "האנטומיה של גריי" מעלה) - כמעט להפך. ביאטריס לא הייתה דמות מרכזית ומעבר לזה היא הייתה נבזית. אלו דווקא החמלה והרגישות שאיתן מטפל הפרק באובדן ופרידה מהורה מתעלל שהופכות אותו לכה שובר לב. אבל היי, לפחות יצא לו מזה צ'ורו חינם.
"המתים המהלכים" - The Day Will Come When You Won't Be (עונה 7, פרק 1)
הקאסט היה שבור לפני ואחרי צילומי הפרק, חלקם אף בכה גם בין טייקים, מעריצים רבים הודיעו שהם מפסיקים לצפות בסדרה ומבקרים קראו לו "התעללות רגשית בקהל". כדי לדבר על הפרק שובר-הלב, צריך להזכיר קודם את הפרק שסגר את העונה השישית והסתיים בקליף-האנגר יוצא-דופן: מוות של דמות מרכזית מבלי לדעת מי היא.
אם מישהו חשב שהסצנה שבה ניגן הניף את לוסיל וחבט באייברהם תהיה הרגע המטלטל בפרק - הוא טעה. הקורבן הבא שלו, שמת בצורה הכי גרפית שניתן לתאר, היה גלן (סטיבן יואן) - הדמות האהובה ביותר בסדרה וכזו שגדלה עם הצופים מהעונה הראשונה. מותו הטראומתי אומנם יצר באזז יוצא-דופן, אך גם סימן על תחילת הדעיכה של "המתים המהלכים".
"איך פגשתי את אמא" - Bad News (עונה 6, פרק 13)
"איך פגשתי את אמא" היא סיטקום חביב ולא מזיק – מעין "חברים" גרסת שנות האלפיים. אך Bad News, אפשר להבין מהשם, הראה שהחמישייה המובילה, ובעיקר ג'ייסון סיגל, שחקן קומי ודרמטי מחונן, יודעים גם לטלטל ולרגש. במהלך הפרק מוצגים מספרים מ-50 ועד 1 באובייקטים שונים בפריים כמעין ספירה לאחור עד לרגע שבו לילי (אליסון הניגן) פוגשת את מרשל ומבשרת לו שאביו הלך לעולמו, כשהוא בכלל היה מוכן לומר לה שהוא פורה והם יכולים להיכנס להיריון.
התגובה של סיגל הייתה אותנטית ומאולתרת ("אבא שלי מת? אני לא מוכן לזה!") - הוא ידע איך הולך להסתיים הפרק, אך לא מה תגיד הניגן, מה שהוסיף דרמה ורגש לסצנה אמוציונלית גם כך. אחד היוצרים של הסדרה, קרטר בייס, טען שזו הייתה "הסצנה הקשה ביותר שעשינו אי פעם" והוסיף כי "מה שג'ייסון ואליסון עברו היה כל כך אמיתי שזה היה בלתי נסבל".
"משחקי הכס" - The Rains of Castamere (עונה 3, פרק 9)
התגובה הראשונית של צופי "משחקי הכס" לחתונת הדמים הייתה הלם. כן, גם קוראי הספרים של ג'ורג' ר.ר מרטין, שידעו מה מחכה להם, נפלו שדודים אל מול הטבח המחריד שאירע בפרק הזה, אשר ראה את מותם של רוב סטארק, אמו קייטלין, אשתו טליסה והעובר שבבטנה, בין היתר. הארדקור מארץ ההארדקורים.
אבל לאחר שירד המסך על הסיקוונס המבעית הזה, הזעזוע פינה מקומו לעצב עמוק. קשה להיפרד מפרוטגוניסטים שליווית במשך שלוש עונות, ועוד כך - באופן הכי מחריד שניתן להעלות על הדעת, אחרי שנבגדו בידי מי שאמורים היו להיות אנשי אמונם (וולדר פריי ורוס בולטון, יימח שמם). "גשמי קסטמיר" לא הפך לאבן-דרך בתרבות הפופ רק בגלל ה-Shock Value שלו, אלא גם בגלל שהוא לא ביקש לנגן על מיתרי הלב - כמו שהוא ביקש לקרוע אותם לגזרים. לעזאזל, אנחנו עדיין מנסים להחלים. אולי לעולם לא נצליח.
השתתפו בהכנת הכתבה: יעל אילן, דביר רשף ויוני בינרט
