לסיבובי הופעות משותפים, שבהם אמנים שונים חולקים במה ביחד ולחוד, יש פחות או יותר שתי אופציות: שלם שיעלה על סך החלקים, או חלקים שיכסחו זה את זה והשלם ייראה כמו דוקטור פרנקנשטיין. המקרה של קנדריק לאמאר וסזה (SZA) מסקרן עוד יותר, משום שכל אחד מהם נמצא בשיא הפופולריות ונחשב להשפעה עצומה על הדור כולו (לאמאר בהיפ-הופ וסזה באר אנ' בי) ושיתופי הפעולה רבים ביניהם מבוססים בין השאר על פערי וייב לא מבוטלים: לאמאר מחוספס ובשנים האחרונות גם הרבה יותר מיליטנטי, ואילו סזה היא הר געש של רגשות. עם זאת, הכימיה ביניהם לא מבוססת בכלל על מתח מיני, שזה היבט חריג למדי בזוגיות בימתית.
סזה מבצעת את Kill Bill ואת All The Stars עם קנדריק לאמאר בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
בהתאם, נדמה כי הקהל באצטדיון של טוטנהאם בלונדון באמצע השבוע מתחלק, בהכללה גסה כמובן, לגברים מכוכב קנדריק ונשים מכוכב סזה. הגדילו לעשות חבורת צעירים שישבו מלפני והקפידו לעמוד כשהוא עלה לבמה ולשבת כשהגיע תורה. ברגעים המשותפים הוחלט לעמוד. מאידך, הקהל של סזה הצטיין במדד הצרחות של הטקסטים, וזה לא רק בגלל שהם לא דחוסים ומרובי מילים כמו המגילות שלאמאר מסוגל לכתוב כשנחה עליו הרוח.
מכת הפתיחה שייכת למי שיצא למסע נקמה ילדותי וחזר ממנו עם כתר על הראש וכל הקופה: מי שיש לו מספיק להיטים כדי להפציץ כבר בהתחלה עם squabble up, King Kunta ו-ELEMENT. יכול להיות שקט לגבי תשומת הלב של הקהל בשעתיים הקרובות: הוא הולך לסובב אותם על האצבע, כל הדרך עד לרגע שכולם יוכלו לצעוק ביחד מה הם חושבים על דרייק. למעשה, כבר בפתיחת המקצה השני שלו במופע, לאמאר מבצע את euphoria, להיט פחות היסטרי מ-Not Like Us אבל ארסי בפני עצמו כלפי דרייק. כנראה שיש נקמות שצריך לחמם לפני שהן מוגשות כמו לבה רותחת. עדיין מבאס למדי שיוצר כל כך מוכשר וחשוב, שאם קיים אלוהים הוא בוודאי נגע בו, לא משחרר את הפרק הזה בחייו (או מבצע כמו שצריך את Swimming Pools (Drank) העצום מאלבומו הראשון במקום למלמל בית מתוכו). אבל האם כל הרעל הזה לא מיתרגם לאנרגיית אצטדיונים מרימה? ברור שכן, כמו ש"האח הגדול" מספקת יצר מסוים. לאמאר לפחות הרבה יותר מרשים ועמוק מארז איסקוב.
קנדריק לאמאר מבצע את Not Like Us, Loyalty ו-Alright בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
מאידך, הנוכחות של סזה לפחות מאווררת את הטסטוסטרון. היא חופפת את לאמאר עם הדואט החביב 30for30 ומשם פוצחת ברצף נפלא של שירים מאלבום הבכורה המופתי שלה, Ctrl. בהמשך היא תתמקד יותר באלבום השני, SOS, שהוליד קלאסיקת שירה בציבור כמו Kill Bill ואת F2F הסוחף (דמיינו לפחות 40,000 נשים שואגות ביחד I Fuck Him Cause I Miss You), אבל נדמה שהסיפור אינו בעידן כזה או אחר אלא בתופעה שהיא מייצגת: הכתיבה החושפנית, חסרת העכבות, המפתיעה כמעט תמיד. להבדיל טריליון הבדלות, כשמביטים על סזה מבינים למה אודיה כל כך פופולרית בישראל: לא משנה אם כל מילה בשירים אכן התרחשה במציאות, יש להן את היכולת לשווק במיומנות את ההליכה על הקו הדק שבין דומיננטיות לפגיעוּת, שהיא ככל הנראה התכונה המבוקשת ביותר כרגע בפופ (מה שנועה קירל מסרבת להפנים). זה שסזה שרה יפהפה בלייב וגם הרבה פחות נבוכה מהבמה כפי שהייתה בעבר (גם בפסטיבל גלסטונברי לפני שנה היא נראתה כמו צבי שנתקע מול אורות משאית), רק משדרג את האיקוניות שלה עבור הדור שהיא מדברת מדם ליבו.
קנדריק לאמאר מבצע את Humble ואת King Kunta בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
באופן טבעי, רוב השירים המשותפים של לאמאר וסזה נוטים לכיוון רך ומערסל יותר, מ-All The Stars שמוכר מהפסקול של "הפנתר השחור" ו-LOVE. ועד luther האהוב ו-gloria שחותם את האירוע. למרות שאלה לא הרגעים הכי טובים של הערב, יש משהו מרשים במחזה עצמו: שני סופרסטארים שאין כל חשש שהם סובלים ממחסור באגו מצליחים לעמוד על אותה במה, לחלוק שווה בשווה בתשומת הלב, לתת כבוד זה לזו. בדיוק הפוך מהמסר השלילי של Not Like Us, אבל אף אחד לא מושלם - גם לא קנדריק לאמאר וסזה.
