לפני שנתיים פבלו רוזנברג התעורר באמצע הלילה עם תחושה מוזרה ועם זאת מוכרת. היא החזירה אותו ארבע שנים אחורה, להתקפי החרדה שהסתערו עליו, כנראה בעקבות הצלחת המופע שלו ושל שלומי שבת. זה לקח רגע אבל רוזנברג היישיר מבט אל ההתקף המתהווה וחשב: '"וואלה, אני מכיר אותך. שם זין עליך. התקף, מה התקף, 20 דקות אתה מתחפף ממני'. וזה נפסק" - כך הוא מספר בראיון למגזין סופ"ש של ynet. עקומת הלמידה הזאת מספקת הצצה נאמנה לאופן שבו רוזנברג חי את חייו: מצד אחד קופץ ראש אל חוויות רגשיות, ומצד שני, ובכן, אין לו אלוהים. או יותר נכון, האלוהים שלו הוא לא בדיוק האלוהים שעולה לראש במקרה של רוב האוכלוסייה.
"אם יש מוזיקה יש אלוהות", הוא מסביר, "יש משהו נשגב. אבל אני לא חושב שזה האל של הדתיים. אני חושב שאלוהים שברא פה את העסק ברא ואמר, 'חבר'ה, תראו, בניתי לכם מגרש מדהים, יש לכם פה הכול. תשחקו, תסתדרו ביניכם', והלך למקום אחר. ובני האדם נדפקו מזה שהוא עזב. זה כמו שאת תלויה בהורים, וכשאת גדלה את מחפשת איפה דפקו אותך. אבל זאת גישה שצריך להשתחרר ממנה. עשו אותי, קיבלתי מתנה, יאללה, להתקדם".
מעניין, אז אנשים דתיים בעצם רוצים להאמין שאבא שלהם כל הזמן מסתכל עליהם ובודק אותם.
"אני לא אוהב את זה. לקבל אישור כל הזמן, שאבא יהיה גאה בי. ואם הוא לא יהיה גאה? אני עליתי על זה מהר כשהלכתי ללמוד רפואה בגיל 17 בגלל אבא שלי, שהיה רופא, עד שאמרתי: 'מה זה החרא הזה?'. לא אהבתי את זה בכלל, אפילו לא הייתי ניגש למבחנים. אז אני אהיה רופא כי פאפי רופא? אחרי שנה אמרתי לו שאני לא אוהב את זה, הוא אמר 'יאללה, תשחרר'".
נראה לי שאת תוכנית הלימודים שלך לגלגול הזה דווקא סיימת בהצטיינות.
"אם כן אז דברי עם זה שמגלגל, שיחזיר אותי מיידי לעוד ארצות. הייתי בדרום אמריקה, במזרח תיכון, קח אותי פעם למקום עם שלווה. למרות שבתכלס זה לא משנה. תמיד אלה שמבואסים על החיים אומרים שהם נוסעים לחו"ל להתנקות. ואני אומר: 'לא, לא, אתה לוקח את הזבל איתך במטוס למלון יפה. זה לא יעזור'".
8 צפייה בגלריה
כבר ראה עולם, עכשיו דרוש מקום עם שלווה. פבלו רוזנברג וגל תורן, מתוך "טיול אחרי צבא"
(צילום: באדיבות כאן תאגיד השידור הישראלי)
אז איך נפטרים מכל הזבל הזה?
"רק תשני טיפה איזון כימי וזהו, את בן אדם אחר. בלי דיכאון, בלי חרדות".
אתה מאוזן עכשיו כימית?
"תמיד. אני אפילו סיגריות כבר לא מעשן, סמים אני לא עושה. אני חושב שאני מוצף סרטונין בצורה מוגזמת כל החיים. אני על MD כל הזמן, אוהב את כולם. הפסיכולוג שלי, שעזר לי עם ההתקפי חרדה, הוא מרצה של אדלר - ואני לקחתי את הגישה שלו. בחירה חופשית ליצור את החיים שלי והמציאות שלי. אין על אדלר. מסכן פרויד".
"ממלחמה אני לא בורח, להפך, אני עוד יותר רוצה להישאר"
כשחושבים על זה, מבחינת רוזנברג זאת תקופה קלאסית לתובנות על החיים. באפריל הקרוב הוא יציין – מן הסתם יחגוג, כי זה פבלו רוזנברג – 60 שנים עולצות על הכדור, עמוסים ברגעי שיא ושפל. בין אובדן של אנשים יקרים לו כמו הוריו ואשתו הראשונה, נעמי אלשיך, שסיפורה שולב בסדרה "טיטו ורוחו" שבה כיכב. בקורות חייו אפשר למצוא את הנישואים והגירושים מאשתו השניה ואם בתו, מירי לוי, וגם את ההצלחה והסיפוק המקצועיים, המשפחה שהקים ומה שנהוג לכנות החיים עצמם.
בביקור במדריד עם אחותו, מריאנה, דילגו השניים בין מסעדות לברים, כשרוזנברג איכשהו תמיד מוצא את עצמו יושב מול מראה. "והמראות במסעדות הן כמו בחדר כושר, עם תאורה נכונה בשביל שתאכל ותתקע הרבה, לא שתרגיש שאתה שמנמן", הוא מפרש. "היא דיברה איתי ולא הצלחתי להוריד את העיניים מעצמי במראה. לא בקטע נרקיסיסטי, אני אומר, 'בוא'נה, איזה כיף לך. איש מבוגר עם קרחת ושם זין על כולם, בזמן שכולם רוצים עכשיו להסתיר ולהזריק'. מה יש לי להסתיר? אני בהשלמה עם כל הפגמים שלי. איך תאהבי אנשים אחרים, אם את לא אוהבת את עצמך? למה שמישהו ירצה לאהוב מישהו שלא אוהב את עצמו? אני שרוף על עצמי, חבל על הזמן".
מתוך "טיטו ורוחו"
(באדיבות HOT)
וזמן הוא לא משהו שרוזנברג מקל בו ראש. בתקופה הנוכחית הוא עובד על אלבום חדש, אחרי הפוגה של שמונה שנים, במקביל למופע מוזיקלי עם גל תורן, ומדלג בין תפקידי משחק שהחלו להתקבץ לפתחו מאז שיחק בדרמה "אורי ואלה". בקרוב יצטלם לתפקיד הראשי בסרט "הירושה" של לירן שטרית, דרמת מתח מערבונית עם ניחוח לטיני על חוות בקר משפחתית, שהפכה את רוזנברג, לראשונה בחייו, גם לכותב פסקול. לא מזמן הוא גם הצטלם לתפקיד אורח בסרט "פנתר כפול" על הפנתרים השחורים, בתפקיד פליקס כצמן, "ניצול שואה, סרסור וקרימינל, עם שפם, פאות לחיים ופאה", הוא מתאר. "איך שאיפרו אותי, נהייתי בן אדם אחר. אני דוקר שם למוות מישהו ונכנסתי לזה כאילו אני הורג בן אדם, ואני הפחדן הכי גדול. בחיים לא רבתי עם אף אחד, אחי שמוליק היה בא ומפוצץ במכות מי שהיה מתעסק איתי".
"לא הצלחתי להוריד את העיניים מעצמי במראה. לא בקטע נרקיסיסטי, אני אומר, 'בוא'נה, איזה כיף לך. איש מבוגר עם קרחת ושם זין על כולם, בזמן שכולם רוצים עכשיו להסתיר ולהזריק'"
זה אולי נשמע כמו אתגר משחקי לאיש שלא למד משחק, אחרי שב"אורי ואלה" ובהמשכון שלה, "טיטו ורוחו", רוזנברג שיחק דמות שדומה להפליא למי שהוא בחיים האמיתיים, אבל מבחינתו מדובר במשימה הרבה יותר קלה. "יותר קשה לשחק את עצמך מאשר דמות פיקטיבית", הוא מסביר, "בהתחלה הייתי אומר לשפרמן (יובל, הבמאי של "אורי ואלה" ו"טיטו ורחו" - ס.ש), 'אני לא יכול להגיד את זה, פבלו לא אומר את זה'. והוא היה אומר: 'אבל אתה לא פבלו, אתה צוקי'. וצוקי הוא כאילו אני, אבל הוא לא אני.
"כשראיתי את הסדרה התפרקתי מלא פעמים. אל"ף, כי נעמי לא הייתה בחיים ואמא שלי לא הייתה בחיים, ומירי ואני כבר התגרשנו ופתאום אני לא מבין, איפה כולם? איך האיש הזה, הצוקי הזה, עם שלוש נשותיו, נשאר בלי אף אחד? ואני רואה את החיים שלי שעברו, וזאת תזכורת מאוד חזקה לדברים שחוויתי. זה קשה. אחר כך הבנתי שזה קרה לצוקי, וחוץ מזה צוקי בטח הולך להביא אותה עכשיו בסיבוב, אז תביא אותה גם אתה בסיבוב".
8 צפייה בגלריה
כשצפה בסדרה, הוא התפרק. רוזנברג עם מגי אזרזר מתוך "טיטו ורוחו"
(צילום: אוהד רומנו, באדיבות HOT)
בעבודה על האלבום החדש שבדרך פצח רוזנברג לפני שנתיים. הוא כתב 14 שירים חדשים וכבר היה בעיצומן של הקלטות דמואים עד שהמלחמה שפרצה סגרה את המדינה והכול נעצר. עכשיו הוא מחזיר את עצמו למסלול ולאולפן. "שמעתי את האלבום החדש של אביב גפן וזה מקסים", הוא מתפייט, "ככה אני רוצה להקליט את השירים החדשים. בלי קליק או מחשב, בלי אוטו-טיון, לא מדויק מדי, מחוספס כזה, כמונו. כמו ששלום חנוך והחבר'ה הקליטו בסבנטיז, ואם היו קצת טעויות וקצת זז הטמפו עם הנשמה, זה לא נורא". ואם חפצתם בהופעה חיה של האינגלה, "פבלו וגל – המופע המשותף" יוצא לדרך ממש בימים אלה, ובו רוזנברג משתף פעולה לחברו מהדוקו-ריאליטי "טיול אחרי צבא", גל תורן. "עשינו עיבודים חדשים לשירים של שנינו ואנחנו שרים הכול יחד, לא יורדים מהבמה", הוא נשבע, "שאנשים לא יחשבו שזה ערב שקופיות".
כמו לא מעט אמנים גם רוזנברג נושא עימו את צער ההופעות בתקופת המלחמה, וביקום שבו המציאות ממילא מכתיבה את האמנות, הוא מעדיף שלא לדבר בהופעות על המצב. "הקהל בא לפה, נכון?", הוא אומר, "הוא לא נשאר בבית לראות חדשות. אני לא צריך להקריא להם מה קושמרו אמר. זה הדבר הכי מחריד שקרה פה. הופעתי במוצב נחל עוז חודשיים אחרי 7 באוקטובר, על רצפה שהייתה מחוררת מכדורים. אחרי ההופעה המפקד בסיס הכניס אותנו לחדר שממנו חטפו את התצפיתניות, הכול היה שרוף שם ועדיין היה ריח. זה נראה כמו סרט הוליוודי אבל זה לא, זה פאקינג הילדים שלנו".
אחרי למעלה מ-30 הופעות בבסיסים מול חיילים, רגע לפני שהם חוזרים להילחם בעזה, הייתה לרוזנברג הארה. "הם מחבקים אותך ונכנסים להילחם. ואני לא מבין, הם עכשיו צועקים איתי It's My Life, It's Now or Never, והם יכולים להיהרג אחרי ששרו איתך 50 דקות. זה שיחק לי עם הראש. ופתאום אתה מבין שאתה לא צריך את הבמות והתאורות, אתה מופיע על רצפה בלי במה ובלי באלאנס וזה הכוח שלך, זה התפקיד שלך מעבר לפרסונה הכאילו גדולה מהחיים שמוארת נכון. אתה פה על הרצפה, שר לאנשים.
"הופעתי במוצב נחל עוז חודשיים אחרי 7 באוקטובר, על רצפה שהייתה מחוררת מכדורים. אחרי ההופעה המפקד בסיס הכניס אותנו לחדר שממנו חטפו את התצפיתניות, הכול היה שרוף שם ועדיין היה ריח. זה נראה כמו סרט הוליוודי אבל זה לא, זה פאקינג הילדים שלנו"
"זוכרת שהתחילה פה המהפכה המשפטית? אמרתי, 'וואלק, ברחתי מדיקטטורות, עכשיו מקימים לנו פה על הראש'. פחדתי לאללה. זה המקום שאני אומר: 'אני לא נשאר, אני עוזב את הארץ'. אבל ממלחמה אני לא בורח, להפך, אני עוד יותר רוצה להישאר".
מה ההבדל?
"זה לברוח ממקום שבו ידעת מראש שהמדינה הזאת זקוקה לך. כשבאנו ב-71' היו מלחמות כל הזמן, וגדלנו והיינו חיילים. לא הייתי קרבי אבל שירתתי את המדינה, ואין לנו מקום אחר לחיות בו. אבל אם היו באים קומץ משיחיסטים שמחליטים שעכשיו ימי הביניים והמשיח עוד מעט מגיע ועל פי זה שולטים, אז לא לא, הבובע-מייסס האלה, אני לא רוצה להיות חלק מזה, אני הולך. זה בדיוק כמו במקום שבאתי ממנו, ועכשיו אפילו שם כבר אין. אנחנו הגענו לשם באיחור ואני מקווה שזה מאחורינו".
8 צפייה בגלריה
לא רוצה להיות חלק מימי הביניים והמשיח שתכף מגיע. המחאה נגד המהפכה המשפטית
(צילום: טל שחר)
אתה לא טיפוס פוליטי.
"לא, למרות שאני גדלתי בבית פוליטי כי אבא שלי באוניברסיטה היה שמאלן מהפכן, ולפני שעלינו לארץ, בתקופות שהיו מעלימים אנשים, הוא היה מחביא קומוניסטים בבית. כשבאנו לבית שאן גרנו בבית צמוד לבית של דוד לוי, עם קיר משותף. הכניסו את אבא שלי לפוליטיקה, הם רצו שגח"ל יריצו אותו לראשות העיר, ואבא שלי היה – אני זוכר פוסטרים – האיש הנכון במקום הנכון. הוא אמר, 'מה, אני אהיה ראש העיר? אני רופא'. אז אמרו לו, 'אתה תתחיל ואז הסגן שלך יחליף אותך'. לשמחתי הוא הפסיד. אני זוכר שנורא נעלבתי כשקרעו את הפוסטרים שלו מלוחות המודעות.
"היו באים כל המנחם בגין טרום ראשות הממשלה ואריק שרון ועזר וייצמן, גדלתי על הברכיים של האנשים האלה שהיו חמודים רצח. וכשאריק שרון עזב את הליכוד הוא בא לאבא שלי ואמר, 'ד"ר רוזנברג בוא תהיה הנציג שלי בבית שאן'. אבל אבא שלי אמר, 'די, אני כבר פרשתי מהפוליטיקה'. הייתי ליכודניק שרוף עד הצבא. ההתפכחות הגיעה עם האינתיפאדה הראשונה והבעיה של הפלסטינים שהתפוצצה לנו בפרצוף. עד אז הלכנו לג'נין לרופא שיניים וחיינו באיזו מציאות מדומה. ואחר כך רבין, שכשהוא היה שר ביטחון אמר לשבור להם את הידיים והרגליים, בא עם ניסיון באמת לפתור את זה ולא רק לנהל".
"זוגיות, כמו דמוקרטיה, זאת השיטה הכי פחות גרועה להעביר את החיים"
זמן קצר אחרי שהסתיימו 13 שנות הנישואים של רוזנברג ולוי, הוא כבר היה במערכת חדשה, השלישית בחייו הבוגרים. ליאן זקס, שאותה פגש מחוץ לחדר ההלבשה שלו באחת ההופעות. אחרי שנתיים וחצי של יציבות פוטוגנית הסתיימה גם המערכת הזאת. "אבל זוגיות זה כיף", הוא מאבחן. "אני חושב שהתובנה הכי גדולה שלי היא שאין על אהבה. אני אוהב להיות בזוגיות יציבה וארוכה, אני צריך עוגן כזה בשביל לעוף".
זה התפקיד של הזוגיות בחיים שלך? עוגן?
"לא לא, אני אוהב לתת ולהעניק, למרות שנשותיי יטענו שאני לא כל כך מבין את צורכיהן. אבל אני טוען שזה בגלל שגבר הוא לא נחשן, הוא צריך שיגידו לו ויתווכו לו את המציאות. אני שואל אותה, 'מה את רוצה מתנה ליומולדת?'. 'לא יודעת'. אז אם את לא יודעת איך אני אדע? אני לא אוהב שקונים לי מתנות כי יש לי בלי עין הרע כל מה שאני רוצה וצריך, נפשית, פיזית וחומרית. אם תשאלי מה אני רוצה, אני אגלה לך. אבל אם תלכי ותקני לי משהו שאני לא צריך, אני לא יודע לשקר. את תראי שאני לא מבסוט מהמתנה. אותו דבר את. תגידי מה את רוצה".
אז אם רוצים להביא לך מתנה, צריך ליישר אתך קו קודם.
"כן. ובכלל אני חושב שהמתנות הכי טובות הן חווייתיות. לא יהלומים ושרשראות. גם עם פרחים יש לי בעיה. אני לא אוהב דברים שהחיים שלהם קצרים או שצריך לתת למתנה הזאת תשומת לב, איפה האגרטל, צריך להשקות, איפה לשים והעוזרת באה וזה מלכלך. זה מתנה שהיא עוד עבודה".
נשבר לך הלב?
"באהבה? בטח. 'רק הלב יודע כמו קוסם להיעלם, הוא נשבר לרסיסים בתוך תוכו פנימה, אבל תמיד נשאר שלם'. זה המוטו שלי. גם כשאני עצוב, אני שמח. אני שמח שאני עצוב ואני מרגיש. עצב ושמחה זה לא אחד נגד השני, זה אותו הספקטרום. אבל זה קשה לפעמים, המחנק הזה, הקוצר נשימה שאתה לא יכול לישון. 'בוא נלך לרוץ, בוא נלך לרוץ, אל תפחד, זה יעבור'. ככה אני מדבר עם עצמי. וככה אני בוחר להמשיך הלאה, לא לפחד להיפגע שוב, לתת את הלב שלי למישהי אחרת. ברור שלא למסך את הכאב בסמים או אלכוהול, או תרופות או הדחקה".
מה עם השיטה הזאת שמצאת, לגור בנפרד?
"במשך 30 שנה חייתי עם נעמי ומירי, כולם ביחד באותו בית. אחרי הגירושים, כשהכרתי את ליאן, גרנו כל אחד בבית שלו ופתאום גיליתי עולם חדש וקסום. ולא נבהלתי מהימים של הלבד, להיפך, קידשתי אותם. כמובן שצריך שני אנשים שיסכימו, אבל כל עוד זה תלוי בי אני אנסה לשכנע. יש היום תנועה גדולה בעולם שנקראת LAT, Leaving Apart Together, ואני חושב שזה עובד".
יש לך מסקנות מהפרידה הזאת לגבי המקום של זוגיות בחיים שלך?
"אני חושב שזוגיות, כמו דמוקרטיה, זאת השיטה הכי פחות גרועה להעביר את החיים. עדיף זוגיות מלהיות לבד. אבל זה קשה. צריך להתאמץ ולהשתדל, ולשים גבולות וללמוד להגיד לא ולצאת מהקומפורט זון שלך. אבל אני אומר את זה ויודע שאני לא עושה את זה באמת. כי בזוגיות בא מולך בן אדם שגם לו יש חבילה, ואנשים בפרק ב' ו-ג' זה כבר יותר קשה. לקח לי הרבה זמן להבין שמישהו שמדבר איתי לא חושב כמוני, שאני לא מדבר עם עצמי אלא עם מישהו אחר. רק בגיל 40-50 הבנתי את זה.
"גם כשאני עצוב, אני שמח. אני שמח שאני עצוב ואני מרגיש. עצב ושמחה זה לא אחד נגד השני, זה אותו הספקטרום. אבל זה קשה לפעמים, המחנק הזה, הקוצר נשימה שאתה לא יכול לישון"
"שיעורי הגירושים היום הם כמעט 60 אחוז בפרק א' - ובפרק ב' יותר. יש את האחוזונים שנשארים ומתוך ה-30 אחוז רובם חיים אומללים ומרירים, נשארים בגלל ילדים או כסף. יש איזה קמצוץ שהוא באמת בהיי מהזוגיות. מפרגן להם. אני לא הגעתי לנירוונה הזאת אף פעם, אבל אני לא נואש מלחפש ואני לא חושב שיש סיר למכסה או המיועדת, זה לא. יש המון אנשים מהממים בעולם. אני בטח לא אהיה באפליקציות, אני לא יכול, זה לא מתאים לי, אז אני צריך רק להיות פתוח ולהסתובב, ולהכיר".
אין לחץ.
"אני לא אובססיבי על כלום, זה המזל שלי. אם הייתי אובססיבי הייתי חי פחות טוב. כמו שהזמרים הים-תיכוניים אוהבים להראות למי יש יותר גדול, 'אני עושה שבע נוקיות ועשר בלומפילד', לא הייתי מגיע לשם. אז למה להתאמץ? אני חושב ששיחקתי אותה. אני היחידי שהוא פבלו רוזנברג, בזה אין לי מתחרים. אני מספר אחד בפבלו רוזנברג והשאר הם חקיינים".
אלי פיניש התקשר וביקש שתחזור בך.
"האמת פיניש מתחרה צמוד בלהיות מספר אחד, לפעמים אני אומר לו שהוא יותר פבלו ממני. דרכו למדתי שאני לא סימטרי בפה כשאני מדבר. שמתי לב למלא דברים שהוא עלה עליהם שאני כבר לא רואה אותם. ככה אני מבין איך אנשים רואים אותי".
פורסם לראשונה: 08:00, 21.02.25
