באחת הסצנות המוצלחות בסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן" (Reading Lolita in Tehran) הולכים שניים מגיבוריו לצפות בסרטו האחרון של אנדריי טרקובסקי, "הקורבן" (1986) שצולם בשוודיה. נחוצה מידה של התנשאות מערבית כדי לתהות על עצם הקרנתו של סרט Art house מובהק בבירת הרפובליקה האסלאמית, ו"לקרוא את לוליטה בטהרן" אכן מאתגר את התהיות האלה. מכל מקום, דווקא בסצנה הפנטסטית שבה הדמות שמגלם בסרט ארלנד יוזפסון עומדת לשכב עם מי שנחשבת למכשפה כדי להציל את העולם משואה גרעינית - הסרט נחתך בהוראת הצנזורה ועובר לסצנה הבאה. הנה, גם סוף העולם המתקרב לא משכנע את הצנזורים האיראנים להראות גבר ואישה במשגל מעופף
"לקרוא את לוליטה בטהרן" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
משונה להיות ישראלי הצופה בסרט המבוסס על רב המכר מאת אזאר נפיסי, מרצה לספרות אנגלית בטהרן שאחרי המהפכה האסלאמית, שהספר נשען על זיכרונותיה. משונה, שכן את הסרט ביים הישראלי ערן ריקליס - שמאחוריו קריירה עשירה של סרטים בינלאומיים ("להישאר בחיים", "עכביש ברשת"), והסרט דובר ברובו פרסית. בנוסף, כל צוות השחקנים בו מורכב מגולים איראניים, ובראשם גולשיפטה פרהאני ("פטרסון"). כך יוצא שסרט, שבנסיבות אחרות נראה היה כאילו יצא מאיראן - הוא למעשה הכול חוץ מסרט איראני. הדברים האלה מקבלים משנה משמעות כאשר מדובר בסיפור שבמרכזו שאלות של זהות לאומית מול מה שאפשר לקרוא לו מודל הגאולה המערבית.
עלילת הסרט נפרשת על פני כמעט שלושה עשורים, כאשר אזאר, מרצה צעירה לספרות אנגלית (פרהאני), שבה עם בעלה המהנדס לטהרן עם תום לימודיה בארצות הברית. השנה היא 1979, ושיבתם של בני הזוג הביתה מלווה בתקווה לעתיד טוב יותר למדינה אחרי נפילת שלטון השאה. אזאר מתחילה ללמד באוניברסיטה יוקרתית יצירות כמו "האקלברי פין" ו"גטסבי הגדול", אך כבר בשלב זה נראה כי כמה מהסטודנטים שלה מתקשים לקבל את הערכים "המערביים" שעולים מהרומנים האלה, ובסצנה מוצלחת נוספת אף נערך משפט לספרו של אפ. סקוט פיצג'רלד שבו היא, אזאר, מייצגת את הטקסט הספרותי העומד לדין.
הסרט נע קדימה בקפיצות זמן אפיזודיאליות כשכל פרק נקרא על שם הספר הנלמד במהלכו: "לוליטה" של נבוקוב שמעניק לסרט את שמו, "דייזי מילר" של הנרי ג'יימס ו"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. מה שחשוב לענייננו הוא שנזאר בשל חינוכה המערבי מייצגת ערכים מתקדמים ופמיניסטיים שאותם היא מנסה בתחילה להציג לראווה - למשל, בסירובה הפומבי לעטות חיג'אב - ושהכותרים שצוינו לעיל הם מבחינתה מופת של תובנות מוסריות ומרד בעולם הגברי הפטריארכלי. שמה של המשוררת האיראנית המודרניסטית פורוע' פרוח'זאד (שגם ביימה סרט תיעודי מופתי על מושבת מצורעים בשם "הבית הוא שחור"), שנהרגה בתאונה בגיל צעיר, עולה אמנם לרגע בסרט, אבל החנופה כלפי המערב היא זו שמנצחת.
הטון של הסרט משתנה כאשר נזאר מעבירה את הקורס הפרובלמטי שלה אל תחומי ביתה (את אימה בסרט מגלמת ריטה). שם מתקבצות כמה נשים צעירות שבביתן חוות דיכוי, אלימות והשפלה – למעט אחת שדווקא זוכה לתמיכה מצד בעלה - כדי לדבר בחופשיות על חוויותיהן דרך היצירות הספרותיות. הדברים נאמרים לא פעם בצורה מפורשת מדי: "האם את חושבת שהרפובליקה האסלאמית מחזירה אותנו לזמנה של ג'יין אוסטן?", תוהה אחת המשתתפות בשיעור שנראה כמו הגרסה המחתרתית של "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן". מבחינה זו, יש משהו חנפני באופן שבו הסרט, מן הסתם בעקבות ספרה של נפיסי (שאותו לא קראתי), מייצר דיכוטומיה פשטנית למדי בין הקדמה המערבית והדיכוי האוריינטלי. מצד שני, הסרט אינו מבהיר מה באמת מייצרת הקריאה החתרנית של החבורה הספרותית החשאית ברומן של אוסטן. נראה כאילו התובנות מסתכמות באמירת המובן מאליו. האם זה באמת כל כך מרדני לקרוא את אוסטן, כן - וגם את לוליטה - בטהרן?
3 צפייה בגלריה
התובנות מסתכמות באמירת המובן מאליו. מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: איתן ריקליס, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
חלוקת הסרט, בדומה לספר, לפרקים הקרויים על שמות הספרים לא ממש מייצרת אנלוגיות ברורות בין עלילות הרומנים המכוננים שבמרכזם ומה שקורה בתקופה הרלוונטית באיראן. ואולי זה לא באמת חשוב. שכן ריקליס הוא במאי מיומן מאוד, ויכולתו לעצב סיפור סוחף מבחינה דרמטית ורגשית ניכרת היטב בסרט הזה. במיוחד אמורים הדברים בקשר רב השנים שנרקם בין נפיסי ובין קולגה שלה (שאבאז נושיר) שהנון-קונפורמיזם שלו מאתגר את המערכת האקדמית. הדינמיקה ביניהם מתבססת בעיקר על החלפה בסתר של ספרים, בעיקר מערביים, ובסצנה יפה הם יושבים על ספסל בטהרן של היום כאשר סביבתם נהפכת לפתע לעבר חי שבו, ובכן, ניתן היה לקרוא את לוליטה בטהרן.
גם הדינמיקה בין הנשים-הקוראות שבמהלך המפגשים הספרותיים הולכות ונחשפות, ומדברות בגילוי לב על סקס ואהבה - התקשיתי שלא להיזכר, אגב כך, בסרט הישראלי היפה "סינמה סבאיא" - מעוצבת היטב, והעובדה שהן מקפידות לדבר ביניהן פרסית ולא עוברות לאנגלית היא החלטה אמנותית נבונה. אם הרפרטואר הספרותי שנלמד בסרט מחניף לצופה המערבית, דווקא הדיבור עצמו כמו מסרב להתבטל בפניה. וכן, הבית, אותה טריטוריה שכולאת בתוכה את האישה בחברות מסורתיות, הופך פה לאתר של שחרור נשי. לא משהו שלא הכרנו קודם, אבל "לקרוא את לוליטה בטהרן" אינו מנסה להמציא משהו חדש.
3 צפייה בגלריה
אינו מנסה להמציא משהו חדש. מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: איתן ריקליס, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אבל אם צריך לציין את הישגו העיקרי של הסרט, הרי זו העובדה שתוך כדי הצפייה בו שכחתי לגמרי שמדובר בסרט של במאי ישראלי (לפי תסריט מעובד של מרג'ורי דייויד). גבר ישראלי שמספר את סיפורן של נשים איראניות? לא בדיוק הדבר שהיה עובר את שומרי הסף של ה-Woke. והנה ריקליס מצליח לעשות זאת מתוך הקפדה וריסון, ובה בעת, אולי גם מבלי שהתכוון לכך, יוצר כמה אנלוגיות בין מה שמתואר בסרטו לדרך שבה הולכת המדינה שבה הוא עצמו חי.
