תמימות היא לא התחושה הראשונה שאתה מצפה להרגיש בצפייה בריאליטי שירה, אבל ב"אלמייק אילכ" (المايك إلك) יש משהו כל כך ראשוני, בטח עבור הצופה הישראלי היהודי דובר-העברית שכבר הורגל פבלובית לשלוש שכבות קונפטי, ופחות מהתעוורות זמנית מתאורת לד נחשבת בעיניו לזלזול. ריאליטי השירה שעלה אתמול (שלישי) במכאן, הערוץ דובר-הערבית של תאגיד השידור כאן, מרגיש כאילו נכנסתם למכונת זמן.
מתוך "אל מייק אילכ"
(צילום מסך: באדיבות מכאן)
אולפן צנוע, שופטים מפרגנים עד כלות, צעירים שחולמים להצליח כאמנים ומנחה חמוד שמתבאס שלא כולם עוברים הלאה, לשלב הבא. צעד קטן לצופה הממוצע, צעד גדול לערוץ דל-תקציב יחסית, שחוטף על הראש מכל הכיוונים האפשריים (שר התקשורת קרעי כבר מזמן סימן אותו כעוכר ישראל) - אבל מצליח להרים הפקה אסקפיסטית חמודה שאולי אפילו תעשה לנו קצת יחסי ציבור טובים, בעולם שבו מוזיקאים גויים עונדים את החרם על ישראל כעיטור כבוד.
לא מדובר בשאיפה מנותקת, אגב. לעמוד של ערוץ מכאן בפייסבוק יש כמעט מיליון וחצי עוקבים, וכמה עשרות אלפים מהם ממוקמים ברחבי העולם הערבי - מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, סודן, סעודיה, מרוקו. ערבים שצופים בתוכנית כמו "אלמייכ אילכ" (המיקרופון שלך) בעולם עשויים לקבל תמונה פסטורלית כמעט של החיים בישראל כערבי-ישראלי. צעירים מוכשרים, בשלל סגנונות שירה מהעולם הערבי שאני מוכנה להמר שלא יגידו דבר לצופה היהודי הממוצע, אבל נותנים ביטוי לעושר המוזיקלי של השירה הערבית, וחלומות על הצלחה מסחרית, ניחוח של חופש, של שיוויון, של נורמליות.
המסרים האלה לא בהכרח הולמים את המציאות, שבה אחוזי הפשיעה והרצח במגזר הערבי-ישראלי הם הגבוהים אי פעם ובמגמת עלייה (הסיכוי של ערבי-ישראלי להירצח גבוה פי 14 מהסיכוי המקביל באוכלוסיה היהודית). ובמקביל התקציבים המיועדים למציאת פתרונות למצב הולכים ומתקצצים, אם לא מתבטלים. אבל היי, כדי אם רוצים לברוח לטלוויזיה באופן אפקטיבי, מציאות שרודפת אחריך היא תנאי הכרחי.
זאת לא ההתנסות הראשונה של מכאן עם פורמט בידורי מולאם – הפעם הקודמת הייתה עם גרסת המגזר הערבי ל"בואו לאכול איתי", שזכתה להצלחה בקרב הצופים ודווקא התאפיינה בנגיעה אמיצה ומבט מרענן לחיים בישראל כערבי-ישראלי. "אלמליכ אילכ" אינה כזאת. היא פורמט פשוט ונאיבי, שכבר בתוכנית הראשונה שלו, גם לאוזן שאינה מורגלת כמו שלי, הצליח להביא כמה כישרונות נעימים להאזנה. המנחה הוא פאדי זגאירה (שהשתתף בגרסה דוברת-העברית של "בואו לאכול איתי" ומאז הקריירה שלו המריאה); שלושת השופטים הם הזמרת הדרוזית אסאלה יוסף, הזמר אליאס ג'וליאניוס ונאסר חלאחלה, מוזיקאי ומפיק בינלאומי ומייסד להקת זנוביה. בסוף כל ביצוע הם מחליטים אם להעניק לנבחן את "מיקרופון הזהב", ובסוף האודישנים יגיע השלב בו הם יתבקשו לחלק ביניהם את המתמודדים כדי לזכות עם המוצלח שבהם במקום הראשון בסוף העונה. הפרס: הפקת קליפ.
ריאליטי שירה הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של ערוץ ציבורי. מערוץ כזה ומשלוחותיו היינו מצפים לתכנים פחות ממוסחרים, אבל במקרה של מכאן יש בזה גם נחמה. "אלמייכ" לא מתאפיינת בזיעה הנוצצת של תוכניות ריאליטי שאנחנו מכירים ויש בה אהבה אמיתית למוזיקה על סוגיה. אם הם יצליחו להתנחל בלבבות של צופים מחוץ לישראל, אולי זאת תהיה חוליה נוספת של תוכן טלוויזיוני שמצליח במקום בו ההסברה הרשמית נכשלת. וגם אם לא, לפחות ערביי ישראל יעלו איתנו על ספינת האסקפיזם הגדולה, ואפילו אם נטבע, לפחות נטבע יחד.
