כמעט בכל פעם שאני מראיין מוזיקאי, מגיע השלב הזה בשיחה שבו אני שואל אותו על מה הוא עובד כרגע. לרוב הוא או היא עונים שיש להם כבר כמה שירים במצב מתקדם שמחכים לזמן הנכון. גם לאלון אולארצ'יק היו כמה עשרות שירים שהמתינו על המחשב שלו. ובכמה הכוונה ל-100 (!), והזמן הנכון שלהם הוא עכשיו - עם "כאילו שירים" - מארז דיגיטלי המורכב משמונה (!) אלבומים שנוצרו במהלך השנים וחיכו עד ליום הולדתו ה-75 שחל לאחרונה.
למרות שהחומרים נוצרו לאורך תקופת שונות, רובם מטיילים בגבולות הגזרה המוכרים והמגוונים של אולארצ'יק. יש כאן אלבום המוקדש לשירי משוררים; שני המציע "שירים עם חיוך" (חפשו ממנו למשל את "כשהטורקים" ו"השכנה"); שלישי שמורכב מ"שירים כמעט בלי חיוך" (תנו סיבוב על "מה שווה האהבה" ועל "יש לי חלום" עם הבס היפה). אחריהם מגיע אלבום המורכב מ"שירי מחשבות" כמו "פלסף" ו"שסבלנו" עם גיטרה חשמלית מכסחת.
בהמשך מקבלים את הפן הג'אזי יותר של אולארצ'יק (למשל ב"כרומטי" ו"הים" המבוצעים עם פסנתר). האלבום השישי שומר על הרוח האינסטרומנטלית ומציע קטעים מרחפים קצת יותר כמו "ואלס הגשם" ו"שאנטי" המזכיר את העומק הצלילי שמקבלים באלבומים של לייבל הג'אז הגרמני ECM. האלבום השביעי הוא הקצר ביותר, וגם זה שנשמע הסקיצתי מכולם, והשמיני נוטה יותר לאלקטרוני, עם הרבה מכונות תופים וליין בסיסי יחסית שמוביל את הקטעים האינסטרומנטליים.
למרות ש"כאילו שירים", הוא מהמארזים המקיפים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות (ובכלל), לאורך ההאזנה לו קשה שלא לתהות האם לא היה ניתן לצמצמם במעט את ההיקף, בעיקר את הפרק השמיני שנשמע לעיתים כמו תרגיל באולפן ביתי שמישהו עצר באמצע.
ועדיין, יש הרבה חן בפשטות שבה אולארצ'יק ארז את הקטעים שכאן. למרות שהוציא אלבומי ג'אז עם הרכבים גדולים, ובזמנו לווה על ידי טריו נהדר (אשר פדי בתופים, אבי יפרח בבס וברק חנוך בגיטרה), יש משהו במינימליזם ההפקתי שזורק לימי "שעשועי כאילו", אלבום המופת שלו מ-1987. וכמו הלהיט הגדול שיצא מתוכו, הבסיסט של כוורת נשאר בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי גם בגיל 75.
