אם יקומים באמת קורסים לתוך עצמם, היקום שלנו עומד לשבור שיא בקטגוריה הזאת. מוצב המזח היה מוצב דרומי של צה"ל, שישב על גדת תעלת סואץ בתקופת מלחמת יום כיפור. כשהגיעה ההפתעה מהחזית המצרית הוא נותק מהכוחות האחרים ובודד. כשמוצבים סביבו קרסו הוא הצליח לעמוד במתקפה, אבל במחיר של חיי אדם ומחסור בתחמושת ובתרופות. ד"ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב לפני יום כיפור לשירות מילואים, הבין ביום השלישי ללחימה שאם הם רוצים לצאת משם בחיים, האפשרות היחידה שלהם היא להיכנע למצרים וללכת לשבי. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, חלק עליו. בסופו של דבר הגיעה פקודה מלמעלה: אפשר להיכנע. החיילים הלכו לשבי המצרי וחזרו בסוף המלחמה בעסקת חילופי שבויים.
מתוך "המזח"
(באדיבות כאן 11 )
בפרק השלישי של הדרמה "המזח", שעלתה אמש (ראשון) בכאן ומשחזרת את האירועים, מסביר מפקד המוצב לאחד הפקודים שלו למה הוא מסרב להיכנע: איך הוא יוכל לחזור הביתה, לאבא שלו ניצול השואה, שהחזיק מעמד באושוויץ ובגטו, ולהסתכל לו בעיניים? "המזח" היתה אמורה לעלות ב-9 באוקטובר 2023, כחלק מציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, אבל יומיים קודם לכן ההיסטוריה חזרה על עצמה – אויב ערבי, הפעם מעזה, הפתיע את ישראל. לאף אחד לא היה ראש להסקת מסקנות ממלחמת יום כיפור, כשטרגדיה חדשה ומדממת מתדפקת על הפתח. שבויים חדשים, הפעם אזרחים, שאיש לא נתן להם את אפשרות הבחירה, מוחזקים מעבר לקווים. הפעם ישראלים נאלצים לחזור הביתה, להביט בעיניהם של לוחמי מלחמת יום כיפור ולהודות שלא למדנו דבר.
אבל גם למי שלא חווה על בשרו את מלחמת יום כיפור, הצפייה ב"מזח" רחוקה מלהיות פשוטה. סיפורו של המוצב פרוש על פני חמישה פרקים, לפחות השניים הראשונים (מתוך שלושה שנשלחו לביקורת) עמוסים בסצנות ריאליסטיות מאוד של לחימה. אפשר ממש להריח את האבק, הדם, האש והפחד. הריאליזם הזה מטעין בדחיפות ובמשמעות את הדילמה המרכזית של הסדרה: האם להיכנע ולחיות או להילחם עבור אידיאל, עד טיפת הדם האחרונה? הוא גם מניח סימן שאלה מול מיתוס הגבורה, שהמפקד נאבק לשמר גם אם המחיר הוא חייו - עבור מה ראוי למות? מתי המוות הוא מוות מיותר?
סיפור המסגרת בתוכו מתקיימת עלילת הלחימה היא חקירות שערכה ועדת אגרנט, שחקרה את מחדלי המלחמה. מהחקירות עולה שד"ר ורבין נאשם בהמרדה ובדחיפה לכניעה. במציאות חיילי המוצב שנשבו ועונו על ידי המצרים מספרים שחשבו שהם חוזרים הביתה כאויבי העם, אבל בפועל הם התקבלו כגיבורים.
אם זה לא מספיק, החיילים ששהו במוצב היו יוצאי ישיבת הסדר מפלוגת הנח"ל, דתיים ושומרי מסורת. ד"ר ורבין היה חילוני תל אביבי, שחיכתה לו בבית אישה בהיריון מתקדם. זה עלול היה להיראות כמו תסריט עצל שמנסה לומר משהו על הבדלי השקפות וסדרי עדיפויות בין פלגים של העם, אלמלא היה מתוסרט על ידי המציאות עצמה. מהבחינה הזאת הצליח ליאור חפץ ("שוטרים"), שכתב את התסריט וביים, להשתמש בתבונה בחומרי הגלם שהעניקה לו אותה מציאות, ויצר מסמך מצמרר על הנטייה הישראלית לקדש את המוות.
רק בעניין אחד ההיסטוריה לא חזרה על עצמה: בסדרה, שפורשת יריעה רחבה ומפותלת מזאת של הסרט, אפשר להבחין בשיתוף הפעולה של כל החיילים למרות חילוקי הדעות ונקודות המוצא השונות. בסופו של דבר ההחלטה מתקבלת על דעת כולם והיא נעשית לאחר תהליך של הקשבה ושיקולי דעת נטולי חשדנות. אי אפשר לדמיין סיטואציה הפוכה יותר היום, כשהקיטוב והלעומתיות מכרסמות בחברה הישראלית. "המזח" הייתה עשויה לתפקד על תקן חיטוט בריא בפצע והסקת מסקנות, אלמלא הגיע 7 באוקטובר שהפך אותה מדרמה תיעודית מרשימה לטריגר אחד ארוך, טראומה חדשה שישראל הנוכחית עדיין מלקקת את פצעיה. תזכורת טרגית לזה שלא רק שלא למדנו דבר, שכחה או הדחקה הן פריווילגיות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
את ד"ר ורבין מגלם בכישרון מיכאל אלוני ("שטיסל"), ואילו את המפקד, סגן ארדינסט, מגלם דניאל גד ("שבאבניקים"). שחקנים נוספים, שמגלמים חיילים ששהו במוצב בשמם המקורי הם אמיר טסלר, דניאל מורשת, אורי בלופרב ואחרים. הלחימה צולמה בין היתר בשחזור מדויק של המוצב שהוקם לצורך הצילומים סמוך לעין יהב. "המזח" היא לא צפייה קלה. ה"6 באוקטובר" 1973 מתועד בה באופן מאתגר וקשה לצפייה, אפילו אם לא היינו בוגרי 7 באוקטובר 2023. אבל היא מעלה סוגיות שרלוונטיות היום לא פחות מיובל שנים אחורה, והלוואי שזאת הפעם האחרונה.
