כבר 45 שנים שאני שומרת על יציבות בלחיות. עושה עבודה טובה בלהתרומם מהמיטה כל יום מאז שנולדתי. הולכת לישון בידיעה שלא תמיד יהיה בשביל מה לקום. אבל השעון מעורר, ואם כיוונתי אותו אז בטח הייתה סיבה.
היו מלא סיבות להישאר. נניח "שובר שורות". נניח היוצר וינס גיליגן. בטוח הייתה נקודה בזמן שהוא אמר: "רגע, לאנשים לא טוב בחיים. איך אני יכול להיכנס לתוך המשבצת הזו?" (אם אתם מדמיינים אותו אז תדעו שהוא מדבר באנגלית ובטח אמר Square).
אני מתארת לעצמי שהוא ישב וחשב: "אני בטוח יכול לכתוב משהו שהוא כל כך מופרך אבל לגרום לו להרגיש הגיוני". כי ככה הרי אנשים מרגישים עם המציאות, לא?
אז הוא עבד על זה, ואחר כך מצא רשת טלוויזיה שתרצה ואז מפיקים, צלמים, שחקנים ונערות מים שיאמינו במורה הזה שחולה סרטן ומכין קריסטל מת'. והולך לאיבוד בתוך עצמו אבל אז מגלה מי זה עצמו. ואפילו שעצמו הזה הוא איש אנוכי ואלים שנשבר לו כבר מלקבל חרא מכל העולם, הוא העדיף לחיות איתו מאשר להיות חולה מסכן בלי מעבדת סמים ובלי אנשים שמרימים לו את המורל כי יש לו יופי של מוצר.
אז אחרי שרואים את "שובר שורות" מבינים שיש פה אנשים שגם במצוקה כמוך. והם עושים משהו כל כך מוצלח עם הסבל שלהם כי הם מנתקים אחרים מכל מה שרע פה, ונותנים לדמויות בדיוניות לסבול במקומנו. וזה טוב מאוד. כי אף אחד לא יכול לבוא בדין וחשבון כלפי מישהו שנותן לדמויות לסבול.
אבל אני יוצאת רגע מהבידיון וחוזרת לעניין של החיים. להיות עצמך זה גם לדעת מה זה אומר. זה עניין של תיקונים. לחפור בפנים עד שאפשר לראות מה נדפק. לפגוש אנשים שחיים עם עצמם בשלום ולהבין מה הפך אותם לכאלה. אבל לא אנשים שמצאו שלווה בזכות ליקוק צפרדע או מיינדפולנס, אלא כאלה שמלכתחילה לא באו בחשבונות-יתר עם עצמם. ואם טעו, אז לא נורא. אין רגשי אשמה שאוכלים אותם עד מוות. יש יום חדש ומספיק אהבה עצמית מובנת כדי לסלוח.
את רמי הויברגר לא הכרתי (למעט פגישה אקראית בבר בתל אביב שבו ראיתי אותו אוכל פירה). מה שכן, מאוד מוזר לראות את ההספדים עליו. את ניקיון-הכפיים. את החסד והצורה שתופסים את הפער הבלתי-נתפס בין מה שייצג למה שהיה באמת. אדם פצוע, שלא יודע תמיד לשלוט על הפצע. אגרסיבי לפעמים, מטונף. אי אפשר לאמץ הרגלים רעים כאלה כקהל. אי אפשר להמשיך לתת לו להיות הוא באופן הכי מופגן שיש ולהגיד לו שהוא עדיין נאהב.
ההספדים של המוות מנסים לבוא בפיוס עם הדמות. כך שלמשל הויברגר הוא אותנטי, אמיץ, כריזמטי ובעייתי. כמו לקרוא למישהו "סקרן" במקום "חטטן". "לא שגרתי" במקום "בלתי נסבל". איפה שפעם היה הדבר עצמו עכשיו יש תחפושת. כי אין מה לבוא בחשבון. הוא כבר לא ישתנה.
הויברגר, שפעם היה מוגדר כההוא מהמערכון על יגאל עמיר או המצחיק מ"מבצע סבתא", קיבל בשנים האחרונות הגדרות חדשות. כאלה שבסופו של דבר סגרו לו אופציות על הבמה. סגרו הערצה מחודשת. עיצבו אותו כפרסונה ציבורית עם עבר מפואר והווה מדשדש.
ובכל זאת, מותו הוציא זיכרונות יפים מאנשים. קטעים בכיכובו עולים לצפייה מחודשת ברשתות. דברים שאמר על עצמו בראיונות מקבלים עכשיו פרופורציות אחרות. מעין נבואה על ההרס העצמי שלו שיכול להיגמר רק בדרך אחת. וזה שוב הרמי ההוא שהכרנו ואהבנו. רמי הנקי ששיחק הכול והאמנת לו. לגסות שלו, לגבריות שלו. לקומדיה ולצער. וכמה צער יש עכשיו בפרידה הזו שמבשרת שאין אותו יותר. אבל כבר מזמן שהויברגר הוא לא אותו רמי. הוא סירב לקפוא בפרסונה הציבורית. העז לנכוח כפי שהיה. למרות שאולי ידע שהקהל לא בנוי לשינוי כזה. הוא לא רוצה את רמי החדש.
הדרך להנציח אותו היא עם מה שזוכרים לטובתו. המת כבר מת ונשאר לסלוח לו על היותו הוא עצמו. הויברגר מת מסרטן ולא כי מאס לחיות פה. אבל הייסורים בדרך, חוסר-ההבנה והקיצוניות בין הכבוד על הבמה למול השנאה העצמית, מזכירים את קורט קוביין. אולי בגלל שגם אנשים מוכשרים נורא בסוף נאכלים מהחלק שחסר להם בנשמה. לא משנה כמה הם מצליחים וכמה עשירים. ועם ילדים יפים ואנשים מסביבם שאוהבים. ועדיף להישרף מאשר להתאדות לאט. כי אם כבר להתנדף אז לפחות שיזכרו גם איך.
