על פניו התפקיד של אקי אבני בסרט "צ'קאאוט", סגנו המסוקס של ראש המוסד, הוא רק עוד חוליה בשורת תפקידי איש צבא וחוק שגילם בעבר. הוא היה כמובן המ.פ האגדי ב"טירונות", הקולונל האמריקאי בסדרה צרפתית שהשתתף בה, הרב הצבאי הראשי ב"שישו ושמחו", קצין בריטי ב"מלכת היופי של ירושלים", קצין ישראלי ב"דה יוניט" וזאת רק רשימה חלקית.
אבל "צ'קאאוט" היא קומדיה שחורה (ונהדרת) שכתבו שני יוצאי יחידה מיוחדת, יונתן דקל ושי סתרן, בעקבות השירות האישי שלהם, ובמובן מסוים היא מגחיכה את המיתוס שפרנס את אבני לא פעם במהלך הקריירה שלו. הדמות של אבני, פליקס, משתתפת בחקירתו של מרגל אמריקאי כושל (שמגלם השחקן האמריקאי, ג'וש פייס, "ג'וקר"), לאחר משימה במלון באיסטנבול. אבני לוהק לתפקיד כי הוא מבטא את תמצית הגבריות הישראלית, כפי שהגדירו את זה היוצרים. "יש בי משהו שממגנט את התפקידים האלה", מודה אבני בענווה.
אבל אתה לא טיפוס מיליטנטי. אתה אפילו די רך.
"אבל אני יודע לעשות כאילו מאוד טוב, תדעי לך, אני אחד הטובים. תפקידים של הומואים וקצינים בצבא איכשהו יושבים עליי טוב".
אקי אבני בקטע מתוך "צ'קאאוט"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
איך זה הרגיש, לשחק פארודיה על דמויות שאתה כל כך מזוהה איתן?
"חשוב מאוד לציין שאת הסרט הזה עשינו הרבה לפני 7 באוקטובר", מרצין אבני ומדגיש, "7 באוקטובר הביא איתו ממדים חדשים בתפיסה שלנו את המוסד, את השב"כ, דברים שאנחנו, האזרחים התמימים, לא נחשפנו אליהם ואני לא יודע אם היינו רוצים להיחשף אליהם. המון מידע שמערבל את המדינה. אבל כשצילמנו את זה, זה לא היה נוכח בשום אופן.
"אם היום היו מציעים לי קומדיה על המוסד הייתי אומר, 'חבר'ה, אני לא יודע אם יש משהו מצחיק בכל מה שקורה. עזבו אותי. בואו נדבר, בעזרת השם, עוד שנתיים נראה לאן הדברים הולכים'. הרי הסרט נדחה שוב ושוב כי זה היה קצת inappropriate. לא הייתה יכולת - ואני חושב שלחלק מהקהל עדיין אין יכולת - לראות קומדיה על המוסד. כשהמיתוס הזה נשבר לך מול העיניים, אתה כבר לא יכול לצחוק עליו. לצד זה חשוב לזכור שהסרט הוא סרט קולנוע נהדר כשלעצמו גם בלי קשר למוסד. אז כן, זה מורכב".
הייצוג של המוסד ב"צ'קאאוט", שמכל הימים עולה דווקא ביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, הוא לא המאפיין היחיד שיאתגר את הקהל בארץ. בתסריט המורכב שלו נוזלים יקומים וזמנים זה לזה. דב, המרגל, נדרש לפרוש ממארב למחבל ידוע (נורמן עיסא) ומתבקש לפרוש, אבל הוא מתעקש להמשיך. כשהוא מדווח על האירועים בתחקיר אנחנו רואים אותם קורים, ואת החוקרים – יעל שרוני, עוז זהבי ואבני – מתנהלים לצידו כמו סוג של מקהלה יוונית. הרעיון הזה מצא חן גם בעיניי האנשים בחממת התסריטים היוקרתית של מעבדת סאנדאנס, שקיבלו אותו אליהם.
"אם היום היו מציעים לי קומדיה על המוסד הייתי אומר, 'חבר'ה, אני לא יודע אם יש משהו מצחיק בכל מה שקורה. עזבו אותי. אני חושב שלחלק מהקהל עדיין אין יכולת - לראות קומדיה על המוסד. כשהמיתוס הזה נשבר לך מול העיניים, אתה כבר לא יכול לצחוק עליו"
"לא צילמנו בארץ וכל הסט התנהל באנגלית, זה ממש הרגיש כמו סרט זר", מאשר אבני. הצילומים נערכו באוקראינה, בשש אחרי הקורונה ורגע לפני שפוטין החליט לכבוש אותה. המלון בו נערכו הצילומים, שמוקם באודסה, הופצץ בינתיים על ידי הרוסים. אבני וסוכן המוסד השני, עוז זהבי, נערכו לצילומים אינטנסיביים אבל מרגע שהגיעו לעיר התבקשו להישאר במלון ולהמעיט בשיטוטים. השחקן הראשי, פייס, אובחן עם קורונה.
במשך שבועיים מצאו את עצמם השחקנים תרים אחרי תעסוקה. "ישבנו על התחת, עוז ואני, ולא עשינו כלום", משחזר אבני, "אחר כך התחלנו לבלות בחדרי כושר, שרצנו שם כל היום. בשלב מסוים ראינו, שני בניינים מאיתנו, שלט 'מטווח'. החלטנו להיכנס, מורידים אותנו 15 מטר מתחת לבניין מגורים, אתה נכנס לכספת ויש שם את כל סוגי הנשק שראית אי פעם. אקדחים ארוכים וקצרים ורובי ציד ורובים כמו תותחים, כל היום עמדנו וירינו. הייתה הזייה. בכלל, על סטים כאלה תמיד יש בונדינג מטורף, כי אתה מבלה 24/7 עם אנשים שאתה לא מכיר, אנשים מלאים בחיות ואינטליגנטים ופאנרים ,ויש חיבור חזק שגם מתאדה תוך יום, כשהצילומים נגמרים".
נשמע כמו חוויה.
"זה בעיקר מזכיר לך עד כמה אנחנו פרובינציאלים. כשמצלמים סדרה או סרט בישראל, יש מונית שמחכה לך מתחת לבית ולוקחת אותך לבן יהודה, או אם ההפקה ממש השתוללה, כי לפי חוקי אמ"י אחרי 30 קילומטר זה תעריף אחר, אז לוקחים אותך לצילומים ברשפון. אין לך את הפריווילגיה של הניתוק, שעכשיו אתה חודש או חודשיים בצילומים ויש לך הזדמנות לאכול כמו הדמות, ללכת כמוה, לישון כמוה. בבית אני במקרה הטוב חוזר לכלים ולילדים. במקרה היותר קיצוני בערב אתה גם הולך להבימה להצגה, ואז זה 'בוקר טוב, מי אני היום?'.
8 צפייה בגלריה
"עכשיו אף אחד לא קונה סרטים ישראלים". מתוך "צ'קאאוט"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זה סרט מאוד מהנה. מעניין לראות איך הקהל הישראלי יעכל אותו, אבל יש לו סיכוי טוב להצליח בחו"ל.
"זאת בעיה, כי עכשיו אף אחד לא קונה סרטים ישראלים. עם הסרט שלי 'כולם מחכים רק לי', זכיתי בכל פרס אפשרי בארצות הברית, באירופה. במאי השנה, שחקן השנה, סרט השנה. מ-9 באוקטובר כל הפסטיבלים שהיו לי ברשימה הלכו קפוט. אני יכול להבין את זה. אם אני היום מנהל פסטיבל סרטים כלשהו, למה שאני אזמין סרט מישראל? שיעמדו לי פה עם דגלים ויצעקו וחרמות, כשיש באמת המון המון סרטים טובים מכל העולם. זה מאוד מבאס אותי אבל אני יכול להבין את זה".
"ברגע שהבנתי שאני לא אהיה בונו בגלגול הזה, הכול השתחרר"
58 שנים על כדור הארץ מאפשרות לאקי אבני להביט אחורה ולייצר תובנות על חייו עד כה. "החיים שלי היו תמיד מאוד ורסטילים, אני חושב", הוא מהרהר. הוא התחיל את הקריירה שלו כמנחה תוכנית הנוער "תוסס" בשנות ה-90, המשיך לתפקידי משחק, חלקם מורכבים ודרמטיים כמו "חסד מופלא" של עמוס גוטמן, "ההסדר" של יוסף סידר וכמובן המ.פ עידו ב"טירונות", זכותו תגן עלינו. הוא גם דיגמן, שלח יד בהנחיית שעשועונים ושיחק במחזות זמר. בתחילת שנות ה-2000 הוא הבין שזה עכשיו או לעולם לא, והחליט לנסות את מזלו בגולה. הוא טס ללוס אנג'לס עם אשתו דאז, סנדי בר, טיפח קריירה מתונה שלא המריאה כמצופה ואחרי עשר שנים הם חזרו לארץ ונפרדו.
"זאת בעיה, כי עכשיו אף אחד לא קונה סרטים ישראלים. אם אני היום מנהל פסטיבל סרטים כלשהו, למה שאני אזמין סרט מישראל? שיעמדו לי פה עם דגלים ויצעקו וחרמות, כשיש באמת המון המון סרטים טובים מכל העולם. זה מאוד מבאס אותי אבל אני יכול להבין את זה"
בשנים האחרונות הקים אבני חברת הפקה שבמסגרתה הבשיל כבר סרט אחד בכיכובו: "כולם מחכים רק לי", סאטירה ביקורתית על אחורי הקלעים של השואו ביזנס הישראלי, שאומנם זכה לביקורות פושרות בארץ אבל להערכה בפסטיבלים בינלאומיים (פרס הסרט הטוב בג'וליאן דביוק; פרס הבמאי והשחקן בפסטיבל יוסטון ובמאי השנה בפסטיבל ספרינג באיסטנבול). "רק בישראל לא הייתי אפילו מועמד בשום קטגוריה", הוא מגחך, "כנראה שבארץ יודעים יותר טוב מבהוליווד".
"אז חזרתי לפה והתחלתי הכול מההתחלה ממש", הוא ממשיך, "בניתי פה קריירה כמעט מחדש. התחתנתי, הבאתי עוד פעם ילדים. לפני שנה וחצי נפרדנו, התגרשנו ועכשיו אני עוד פעם חוזר לנקודת צבירה אחרת. בגדול לא משעמם לי".
את הסיכום הזה הוא מאבחן בדרך למטבח, שם יש לו על האש שני סוגי פסטה ושני סוגי רטבים לשתי הבנות שלו, אמיליה וגרייס. "בלי גלוטן עם עגבניות ושמן זית זה לגרייס והאליו אוליו זה לאמיליה", הוא מדווח בעליצות של עקר בית גאה. אמיליה וגרייס הן אחיות לליאם, בנם של בר ואבני, מנישואיו השניים של אבני לניקול מילר, ישראלית ממוצא בריטי שעלתה לארץ בגיל 12. הם התחתנו לפני כעשור ומאז הגירושים הם מגדלים את הבנות במשמורת משותפת.
"כשאני איתן, אני איתן על מלא, וזה עושה הבדל מאוד גדול", הוא מסביר. "בפעם הראשונה שנסענו שלושתנו לבד, בתחילת 2024, אחרי היום השני או השלישי גרייס אמרה לי 'אבא, אתה יודע אתה ממש פאן, ממש כיף אתך ולא הכרתי את הצד הזה'. כי בזוג אתה תמיד חלק מקבוצה אבל אתה לאו דוקא מוביל את הקבוצה. אז המפגש אתן מאתגר גם בגלל שאני מתעקש להקדיש להן את הזמן הזה ולא לעשות שום דבר אחר. הורדתי חצי מההופעות שלי בתיאטרון ובימים שאני איתן אני משתדל לא לעבוד, לא תמיד זה מצליח. אבל אני איתן".
"חזרתי לפה והתחלתי הכול מההתחלה ממש. בניתי פה קריירה כמעט מחדש. התחתנתי, הבאתי עוד פעם ילדים. לפני שנה וחצי נפרדנו, התגרשנו ועכשיו אני עוד פעם חוזר לנקודת צבירה אחרת. בגדול לא משעמם לי"
נשמע מוזר אבל הפורמט הזה מאפשר לך משהו שלא מתאפשר להורים במתכונת זוגית רגילה.
"לגמרי. ואני יודע את זה כי ליאם הוא בן 20 ומשהו, וזה קלישאתי אבל יום שעובר לא חוזר. אני זוכר תקופות שעבדתי מאוד קשה, הבנות היו מאוד קטנות וליאם היה בחוגים והיו ימים שלמים שכמעט לא דיברתי איתו. אני יודע שצריך לחבק כל יום".
כשאתה מסתכל אחורה על הפרידה, אתה מרגיש שעשיתם את זה נכון?
"פרידה היא תמיד מורכבת, יש שינויים שאתה חי אותם מרגע לרגע. כמובן שהרעיון הוא איך לעשות את הדברים הכי טוב לילדים ואחר כך בשבילנו, אבל אתה לא יכול לדעת איך הילדים יגיבו בזמן נתון ואתה לא יכול לדעת איך אם יהיה להם פתאום אפטר-שוק, אז אנחנו חיים את זה מיום ליום. זאת אף פעם לא מסיבה, בואי נגיד ככה".
בפרידה שנייה אתה יותר חכם?
"לא יודע, אתה משתדל. פרידה שנייה מביאה הרבה סימני שאלה. מה לא למדת? מה לא עשית עוד פעם? איך אתה טועה עוד פעם? אם אתה חושב על עצמך שאתה ככה וככה, איך אתה עושה טעויות כאלה פעמיים? איך אתה עושה בחירות לא נכונות? גיל 50 מביא הרבה דברים חדשים. הרבה תובנות. אתה נכנס לשליש האחרון של החיים שלך, ואני לא בן 50, אגב, אני בן 37", הוא צוחק, "ברגע שהבנתי שאני לא אהיה בונו בגלגול הזה, הכול השתחרר. הבנתי מה באמת חשוב".
מתי זה היה?
"קודם כל אני מגלה את זה עדיין בכל יום, זה תמיד בהשוואה לחלומות שלך. אבל מגיעה הבנה שיש דברים שכבר לא תעשה, שיכולת לעשות ולא עשית או שלא יתנו לך לעשות אלא אם תעשה אותם בעצמך. זה היה המנוע הכי גדול שלי לפתוח חברת הפקות, ולכתוב עם כותבים ולהפיק בשביל עצמי. וכשעברתי לגור לבד עם הבנות זה התחזק, כי הייתה קורונה ומלחמה, שזה עוד השפעות מבחוץ על העבודה, אז היצור העצמי תפס מקום יותר דומיננטי".
זו חתיכת מעבר משחקן שבא ואומר שורות למנהל.
"זה ישמע בומבסטי ואני מקווה שאני לא פוגע באף אחד, אבל יש משהו קצת פתטי ומסוכן בשחקן מתבגר. יש שתי אפשרויות: או שאתה הופך להיות שחקן שמדפיס כרטיס כי אתה בתיאטרון 30 שנה וזאת העבודה שלך, ואתה חלק מקבוצה, ומאנסמבל. אני לא רוצה להגיע לשם ואני לא חושב שהייתי שם אי פעם. אני רואה אחרים, שבאים נותנים את השורות, פעם אתה עץ ג' ופעם אתה שחקן ראשי. המסוכן הוא שאתה מאבד את הנשמה שלך. אז אני מעדיף ליצור לעצמי ולהיות בצד העסקי של זה שתומך ומביא הזדמנויות לצד האומנותי ולא האופציה השנייה".
"פרידה שנייה מביאה הרבה סימני שאלה. מה לא למדת? מה לא עשית עוד פעם? איך אתה טועה עוד פעם? אם אתה חושב על עצמך שאתה ככה וככה, איך אתה עושה טעויות כאלה פעמיים? איך אתה עושה בחירות לא נכונות? גיל 50 מביא הרבה דברים חדשים. הרבה תובנות"
איזה אתגרים לא חזית מראש?
"זה מאתגר ומהנה באותה מידה. על הסקייל של שואו וביזנס, אנחנו האמנים תמיד אומרים 'בסוף אתה רואה שחקן וזה הכי חשוב'. נכון. חשוב לך כשחקן. אבל רגע, בסוף יש מישהו ששם מיליון שקל והוא צריך להחזיר אותם הביתה, והוא רוצה להרוויח כמה לירות וזה בסדר, כי זה שואו ביזנס, ואם לא היה הביזנס גם לא היה השואו. אז להיות האופרייטור של כל המערכה ולראות את טובת היצירה גם מהצד של הקופה והמשקיעים, לא משנה אם זו קרן או משקיע פרטי, יש בזה המון אחריות ואני אוהב את זה מאוד".
לא מעט כאב ראש.
"נכון, אבל כשזה מצליח יש שם ניצחון. ל'כולם מחכים רק לי' הבאנו את בארי מרקוביץ'. צלם הוליוודי איי קלאס שהצלחנו להביא כי הייתה קורונה והוא ישב על התחת בניו יורק והשתגע, ובמקרה הצליחו לסדר לי שיחה איתו. לא האמנתי שהוא יבוא. הוא צילם ארבעה סרטים עם רוב ריינר וצילם עם בילי בוב ת'ורנטון. למה שהוא יבוא לעשות סרט איתי? וית' אול דו ריספקט. ואז סיפרתי לו מה הוויז'ן הצילומי שלי ואז הוא סיפר לי שהוא ניסה לעשות עלייה ויש לו בעיה עם הדרכון. הוא יהודי חם כזה, בשליש האחרון של החיים שלו, שרצה מאוד לבוא ולגור בישראל לפחות לכמה שנים טובות. הוא הגיע לטופ של הטופ עם כל מה שהוא עשה, והוא תקוע כי יש בעיה עם הדרכון שלו והוא מיואש.
"בהבלחה של רגע אמרתי לו 'תן לי כמה דקות'. התקשרתי לפנינה תמנו-שאטה שהייתה שרת החוץ. אני לא מכיר אותה אבל השגתי את הטלפון שלה ואמרתי לה 'יש פה הזדמנות, יהודי חם, איש מקצוע שיכול לעשות לתעשייה שלנו נפלאות ורוצה לבוא לצלם סרט ואפילו רוצה לעשות עלייה, אבל המסמכים שלו תקועים בשגרירות. היא אמרה שהיא תעשה מה שהיא יכולה. חזרתי אליו אחרי רבע שעה והוא אמר 'תקשיב, או שאתה ראש הממשלה או שאתה קוסם. התקשרו אלי מהשגרירות ואמרו שיש לי בעשר בבוקר תור'. אחרי שלושה שבועות הוא היה בארץ והעבודה איתו הייתה נהדרת"
"יש משהו קצת פתטי ומסוכן בשחקן מתבגר. פתאום אתה הופך להיות שחקן שמדפיס כרטיס כי אתה בתיאטרון 30 שנה וזאת העבודה שלך. אני לא רוצה להגיע לשם ואני לא חושב שהייתי שם אי פעם. אני רואה אחרים, שבאים נותנים את השורות, פעם אתה עץ ג' ופעם אתה שחקן ראשי. המסוכן הוא שאתה מאבד את הנשמה שלך"
רק בישראל אתה במרחק שיחת טלפון אחת מלהפוך מקולנוען לפוליטיקאי. אגב, השם שלך על הזום זה יצחק אבני. חזרת למקורות?
"ראיתי את זה אחרי שזה כבר היה רשום בתוכנה וזה לא הפריע לי, אמרתי 'אוקיי, אני יצחק אבני".
יצחק אבני זה שם של חבר כנסת, פחות של איש שואו ביז.
"לא לא, אני לא חבר כנסת ולא פוליטיקאי".
"אני לא רוצה לעלות בערב על הבמה ויגידו 'הוא שמאלני, הוא ימני, הוא דתי'"
למרות שהוא איננו פוליטיקאי, אי אפשר להתכחש לכך שבשנים האחרונות מוצא את עצמו אקי אבני יותר בליבן של סערות פוליטיות. "אני מעדיף להסתכל על כל דבר כהזדמנות, וככה אני רוצה להסתכל על התקופה הזאת. מי שכתב את מגילת העצמאות זאת קבוצת פטריוטים ציונים שעלו לארץ ובאו להקים את ארץ ישראל הלכה למעשה. הם היו בערך 70 אחוז מהאוכלוסיה, בקצוות היו בערך 15-12 אחוז של דתיים כיפה סרוגה עד אולטרה אורתודוקס, בצד השני היו נוצרים, מוסלמים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים, ארמנים, כל מי שהיה פה.
"70 וכמה שנים קדימה והדמוגרפיה השתנתה, והקבוצה שעמדה באמצע לא יכולה להחזיק את הדבר הזה. הכול קרס לתוך עצמו. היה רעיון נהדר. בנינו פה טלאי על טלאי, היה צריך לאכלס את כולם. כולם באו מהר ורוצים לעשות מדינה ולבנות צבא ופאוונדיישן לכל הדבר הזה, ועשינו המון המון טעויות. ועכשיו זה זמן תיאומים, שזה לא נוח לאף קבוצה וזה תמיד פוגע בשורש הנשמה ובלחם ובאני מאמין שלך או בזהות שאתה רוצה להשתייך אליה, וזה דבר כואב מאוד. אז את ההזדמנות הזאת צריך לחבק ולהסתכל עליה בעיניים חכמות".
מי שעקב אחרי אבני, בעיקר ברשתות החברתיות, פגש שם אדם יותר דעתני ומעורב. הוא התבטא בפתיחות בראיונות ובפוסטים על כאב, תסכול ותחושת אחריות. בין אם מיוזמתו – את הרעיונות שלו לגבי נחיצותה של אחדות בעם הוא מדברר לא מעט – ובין עם מכורח, לאחר פציעתו הקשה של האחיין שלו, סמל נתן שמעון אבני, בפיגוע בקניון בכרמיאל ובעקבות גיוסו של הבן שלו, ליאם, שמשרת כקצין הדרכות קרב מגע בבה"ד 1.
"החזון משתנה מעצמו", הוא ממשיך, "העולם משתנה ומשנה אותנו, אבל בשביל זה יש מנהיגים שיכולים ושלהנהיג שינוי זה תפקידם. בשביל זה אנחנו בוחרים מנהיגים ובשביל זה גם מחליפים מנהיגים שלא יכולים להנהיג את השינוי. ואני אגיד עוד משהו, בסוף אני רואה אהבה אדירה. אתה מסתכל על כל הקבוצות והמכנה המשותף זה אהבת הארץ והמלחמה על מדינת ישראל. כל אחד מהמקום שלו, כל אחד חושב שהוא צודק, שיכול להיות שהוא גם טועה, וכמו בחיי נישואים, אתה לא יכול להגיד רק My Way. יש Your Way ובסוף אתה תצטרך להתפשר".
"70 וכמה שנים קדימה והדמוגרפיה השתנתה, והקבוצה שעמדה באמצע לא יכולה להחזיק את הדבר הזה. הכול קרס לתוך עצמו. היה רעיון נהדר. בנינו פה טלאי על טלאי, היה צריך לאכלס את כולם. כולם באו מהר ורוצים לעשות מדינה ולבנות צבא ופאוונדיישן לכל הדבר הזה, ועשינו המון המון טעויות"
העלית פוסט מאוד נחרץ על האחדות הנחוצה. זה לא קצת נאיבי?
"אפשר להגיד על זה נאיבי, אבל אין ברירה אחרת. אני אשמח לשמוע אלטרנטיבה. אלטרנטיבה שעובדת, לא אלטרנטיבה שעוד שנייה נלחמים עם טנקים אחד בשני. אוקיי? המחבל ב-7 לאוקטובר שנכנס לבית שלהם לא שאל, 'אתה ימין, שמאל, ספרדי, אשכנזי, שמן, רזה, עני או עשיר'. בום, כדור בראש. נגמר הסיפור. כי אתה יהודי או ישראלי או משת"פ של יהודי ישראלי. לא משנה מה, אתה שייך לקבוצה הזאת. אין לך לגיטימציה לחיות, במקרה הטוב. יש לך לגיטימציה אולי לסבול לפני שאתה תמות. אז כל עוד לא נבין שאנחנו כולנו באותה צלחת, וזה לא משנה איזה יהודי אתה, לא נוכל לחיות פה.
"אני בטוח שיהיו צינים שיגידו שאני מדבר כמו ילד בן עשר. הכול נכון ובינתיים אנחנו מפסידים. כל הזמן מתכננים פה לבנות את בית המקדש השלישי. חבר'ה, ארץ ישראל היא בית המקדש. אומרים 'נחרב בית המקדש פעמיים בגלל שנאת חינם'. קיבלנו את בית המקדש בפעם השלישית, ארץ ישראל. בית המקדש הוא לא בניין, הוא רעיון. מה זה בית המקדש? זה משהו שאיחד את כולנו. ומה שמאחד את כולנו זה שאנחנו יהודים. נכון שיש יהודים מכל מיני סוגים, והנה כולנו התקבצנו פה, כמו פעם, והנה עוד פעם שנאת חינם ומפסידים את המדינה".
מה עשתה לך הפציעה של נתן-שמעון, הבן של אחיך?
"זה היה מצב קיצוני. אחי הוא הלום קרב משלום הגליל. הוא הוכר כהלום קרב רק בשנים האחרונות וכשהבן שלו נדקר שם על ידי המחבל, אז חוץ מזה שהוא היה במצב אנוש בבית חולים, פחדתי על אחי כי זה הקפיץ לו את כל הפוסט טראומה. אבל אחי היה גיבור אמיתי, הייתה הצפה של המשפחה והתקשורת שעטה עליו, והוא לקח אחריות מלאה וביקש לא להתערב, ניהל הכול ביד רמה. זה אפילו חיזק אותו. והבן שלו שיצא מזה, נתן, חזר אחרי חודשיים לגבול לבנון, חזר לחבר'ה שלו והיה גם איפה שאבא שלו חטף את הפוסט-טראומה. כמו מדינה שלמה. אגב, הבת שלי שומעת אופנוע והיא קופצת".
לאיזו קבוצה מבין הקבוצות שמנית אתה שייך?
"אני לא חושב שזה נכון לי להיכנס לאזור הפוליטי, ומצידי שיגידו שאני פחדן. זה לא מעניין אותי. את בחרת לדבר איתי, לא בגלל שאני מזוהה עם צד פוליטי כזה או אחר. בחרת לדבר איתי כי עשיתי סרט חדש ואני אמן ויכול להיות שיש כמה דברים שאני אגיד שיכולים לעניין מישהו. אז אני רוצה שהקורא שיקנה כרטיס לסרט שלי או שיבוא בערב להצגה שלי, יעשה את זה בגלל שהוא רוצה לראות את אקי האמן.
"כל הזמן מתכננים פה לבנות את בית המקדש השלישי. חבר'ה, ארץ ישראל היא בית המקדש. אומרים 'נחרב בית המקדש פעמיים בגלל שנאת חינם'. קיבלנו את בית המקדש בפעם השלישית, ארץ ישראל. בית המקדש הוא לא בניין, הוא רעיון. מה זה בית המקדש? זה משהו שאיחד את כולנו. ומה שמאחד את כולנו זה שאנחנו יהודים"
"אני אומר את זה כי אני שומר על חלקת האלוהים הקטנה שלי, שהיא האמנות שלי. אני לא רוצה שבמוצאי שבת אני אעלה בערב על הבמה ויגידו 'הוא שמאלני, הוא ימני, הוא דתי'. אני אקי, וקניתם כרטיס כדי לראות אותי. האמת, אני גם לא חושב שכל האמנים נורא נורא חכמים, שנורא חשוב מה הם יגידו. יש לי הפתעה בשבילך, רובם ממש לא חכמים. הציד מכשפות הזה, אני לא רוצה להיות חלק ממנו וזה גם לא משנה, כי מה שאני לא אגיד, לחצי מקבוצה מסוימת אני אהיה פסול. למה אני צריך את זה? כל מה שיש לי להגיד אני תמיד אומר באופן מאוד פתוח וגלוי ברשתות".
התעסקת הרבה גם בהסברה בתקופה האחרונה.
"כן, משום מה התקשרו אליי מלא רשתות זרות בשמיני לעשירי וזה משהו שהיה חזק ממני. עשיתי המון הסברה בשנה הראשונה. ואחר כך, כשהכול נהיה פוליטי הרגשתי שכבר אין לי מה לתרום לאירוע המקומי. בבינלאומי כן. בשבוע הבא הזמין אותי ראש ממשלת הודו, מודי, לכנס קולנוענים בבומבי".
זה גם באוריינטציה הסברתית?
"לא, זה קולנוע, אבל בגלל הרגישות של התקופה ובגלל שאני מישראל אין מה לעשות, אני אתנגש שם בשאלות או באמרות או בהתקפה כזאת או אחרת. עשיתי הסברה לישראל הרבה שנים, נסעתי באוניברסיטאות בעולם מטעם משרד החוץ הרבה שנים לפני המלחמה. הייתי גם במקומות מטורפים, לפני 15 שנה נסענו קבוצה מטעם משרד החוץ, לאוניברסיטה באירלנד.
"אין שם לובי יהודי ישראלי. אין שם קהילה, והמצעדי אפרטהייד נגד המדינה היו הכי גדולים שהיו אבר. הם פשוט השתוללו שם באוניברסיטאות, ואנחנו נלחמנו. היינו קבוצה של ישראלים - טייס שהיה מורה לאזרחות. בדואית ששרתה בצבא, אתיופית שעלתה ברגל הארץ, בחור אירי שסבא שלו היה חבר פרלמנט יהודי. זאת הייתה מלחמה מטורפת, ומה אני אגיד לך, מאוד נהניתי. נהניתי לעמוד מול השקר. זה יותר מצדק, אתה מבין שהמלחמה היא פה על החיים, לא על צדק, נלחמים על החיים שלנו ביג טיים".
