חודשיים אחרי תחילת המלחמה מצא היוצר איציק ג'ולי, המנהל האמנותי של תיאטרון נוצר, בית ברחוב עזה ביפו. במשך שלושת החודשים ששהה בו צילם סרט שנבע מהמציאות הכאוטית שבה אנחנו חיים לאחר אותה שבת שחורה כשבמקביל ברשתות החברתיות ברחבי העולם רבים התכחשו למאורעות 7 באוקטובר. "חיפשתי מרחב שייתן לי אפשרות לחקור אותו ואת עצמי, לברר את מושג הבית, את מושג השייכות, מה זאת זהות, והאם אפשר להיחלץ מרעיונות שחוקים ולדבר בצורה מורכבת יותר", הוא אומר. "ואז מצאתי את הדירה הזאת. מישהו שגר בה נסע לאורוגוואי, לא רצה להיות פה בתקופה הקשה הזאת. שכרנו את הדירה, עם הספרים, יצירות האמנות שיש לו בבית, והתחלתי לחקור ולצלם לו את הבית".
מה מצאת שם?
"בימים הראשונים נתקלתי בספר 'זיכרונות של נסיכה ערבייה מזנזיבר' – ביוגרפיה אנתרופולוגית של נסיכה ששלטה שם. הסיפור שלה מאוד דיבר אליי ורציתי להחיות אותה. הזמנתי את השחקנית בת אל דותן שתהיה איתי בבית ושתחיה אותה. לאט לאט גם נכתבו כל מיני קטעים. בסוף התהליך הבנתי שיש לי סרט מאוד אישי, מסע נדודים בתוך התודעה, קצת מין אקט של הצלה. כשלסרט הייתה גרסה, התחלנו לעבוד על הגרסה הבימתית שלו. לקח לנו שנה שלמה עד שההצגה יצאה".
במרכז היצירה המרתקת Paletina, שתעלה החל ממחר (שישי), ב-13:30, במתחם 3426 (בית רדיקל, יפו), שבו שוכן תיאטרון נוצר, עומד הסרט התיעודי המוקרן משני צידי הבמה, כשהשחקנים דן שפירא, מרב גרובר וערן בן צבי מייצגים את הדובר בסרט שאיבד את הקול מאז 7 באוקטובר.
איפה תפסה אותך המלחמה?
"לא העליתי על דעתי שדבר נורא כזה יכול לקרות. ביצירה הקודמת שלנו התעסקתי בשאלת העתיד. זה היה בתקופת המהפכה המשפטית. חשבתי שאנחנו בתקופה של מחלוקות והתפוררות, ולא מצליחים למצוא את הדרך לדבר אחד עם השני, אבל לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה. ב-7 באוקטובר הכול קרס, והקריסה הייתה הרבה יותר חמורה ומאוד מאוד כואבת.
"כולנו חווינו קריסה של הבית מבחינה רעיונית וביטחונית, קריסה של קונספציות, של דברים שהרגשת שייך אליהם. כשהכאב פרץ, זה היה מטורף לכולם. מטלטל. תמיד שמרתי על סוג של ריחוק ממה שקורה כאן – ימין ושמאל, עולם האמנות, כי אני חושב שהריחוק הזה עוזר לך לראות הכול בראייה קצת יותר מורכבת, ומאז 7 באוקטובר, השייכות לכאן, שאי אפשר היה לעצור אותה, התפרצה".
חשת פרץ של לאומיות?
"אני לא חושב שזאת לאומיות, אלא הבנה יותר ועמוקה של השבט הזה שאני שייך אליו, של מה זה להיות ישראלי. לא רכשתי דגל ולא שמתי טלית והתחלתי להתפלל. קודם הייתה איזושהי הבנה שאתה יכול, כיהודי וישראלי, להיות שייך למרחב קוסמו-פוליטי כזה או אחר ולהיות חלק מסדר יום ליברלי, ושיתייחסו אליך במורכבות שאתה חי בה, ופתאום זה נעלם בצורה חדה".
מישהו מהמשפחה שלך ומהקרובים אליך נלחם?
"האחיין החייל שלי נכנס לעזה והיה שם עשרה חודשים. כולנו לא ישנו לילות. אני מכיר אנשים שמשפחותיהם נהרגו בטבח. את התמיכה שלי בהשבת החטופים דאגתי לפרסם כמה שאפשר".
הדיאלוג שניהל ג'ולי ברשתות החברתיות מאז 7 באוקטובר היה חריף ביותר. "בגלל העבודה שלי, גם עם יסמין גודר (כוריאוגרפית ובת זוגו – י"ב), אני מכיר המון קולגות, המון אמנים, ונכנסתי לדיאלוג מאוד קשה עם הרבה מהם ברשת", הוא אומר. "'ארט פורם', מגזין מאוד ידוע של אמנות פלסטית שיוצא באירופה, פרסם כמה ימים אחרי הטבח עצומה עם 4,000 חותמים, שמגנה את ישראל. והיו גם קולות של אוניברסיטאות בעולם, שהצדיקו את הטבח. אנשים סירבו בתוקף להיות רגע אחד בתוך הכאב. ישר האשימו, ישר הטיחו. הכול התפרץ בצורה מאוד מעוותת ועדיין ממשיך להתפרץ. זה היה מאוד קשה ועדיין מאוד קשה. לא הייתה שום חמלה. הפכתי להיות מין משרד הסברה מטעם עצמי. לא יכולתי לשאת את זה".
מה היו התגובות הקשות ביותר?
"קיבלתי תשובות איומות שאנחנו רוצחים. אחת הקולגות, ששלחתי לה חומר שמתקן איזו טעות שעשתה, כתבה לי, 'אל תנסה לסדר את הפרופוגנדה של המדינה הפשיסטית שלך. אתם רוצחים, גנבים והעולם ישפוט אתכם'. זה מצוטט בסרט. ואז אתה מבין שעוד בית מתפרק לך נוסף לבית הפיזי. אני מדבר על המרחב של האמנות והאינטלקט, על ראייה שלא חוטאת בקונקרטיות מטומטמת, בדיכוטומיות רדודות, מרחב שמכיר במורכבויות, שמבקש להטיל ספק בכל הסיפורים של כל מיני צדדים".
ציפית שהם יגנו מיד את הטבח?
"לא חשבתי שהם צריכים לכסות על הבעייתיות של מדינת ישראל, אבל העמדות שלהם חד צדדיות בצורה גורפת. הציפייה שלי מאמן הייתה להתייחסות מורכבת למצב ובקשה של לקיחת אחריות משני הצדדים. אבל הבנתי שזה לא יקרה. הייתה איזו אשליה שעברנו איזו פאזה בעולם, שאנחנו כבר פותרים סכסוכים בצורה אחרת, שאנשים לא יכולים יותר להצדיק טבח אזרחים, ומסתבר שטעיתי. רבים מאיתנו טעו לחשוב כך".
באמת לא ציפית לזה בכלל?
"לא הייתי מופתע מהדעות. פגשתי בדעות האלה במהלך הקריירה שלי בחו"ל. אני זוכר שיחה עם בכיר הולנדי בתחום האמנות, מתוקף תפקידי אז כמנהל פסטיבל ישראל. הוא אמר לי, 'עדיף שישראל לא תהיה קיימת. אתם מהווים סכנה לעולם, לשלום העולמי'. היו המון אמנים מאוד ידועים שלא רצו לבוא ולהופיע כאן.
"שוב, אני לא בא להצדיק את הבעייתיות. אני לא בא לכסות על המדיניות של מדינת ישראל. מוזר לשגרר משהו שגם ככה אני מרגיש לפעמים בעייתי מאוד מולו. חטפתי על הראש על ימין ועל שמאל, החטפתי חזרה והחטפתי גם לעצמי. אבל אז הבנתי שאני מגיע למקום שהוא חסר טעם, שהשפה והמורכבות שלו ושל הרעיונות הולכים לאיבוד בדיאלוג הזה, לכן רציתי להיכנס למרחב שאני רוצה לשמוע את עצמי מחדש ולחקור את הזרות הזאת שנחתה עלינו".
4 צפייה בגלריה
"קיבלתי תשובות איומות שאנחנו רוצחים, ואז אתה מבין שעוד בית מתפרק לך נוסף לבית הפיזי"
(צילום: יהב כספי)
ומה הפיתרון?
"זה לא קשור ליחס שלנו לפלסטינים ושל הפלסטינים אלינו. אני לא תמים. אני חושב שהצד הפלסטיני מאוד בעייתי. אנחנו צריכים ללמוד ללכת מחדש. כל מי שבא להציע לנו את הפרוטזות הישנות, זה לא בשבילי. אני חושב שגם בתוך הקריסה הזאת אנחנו צריכים לחפש דרך לאנשהו. אסור לקחת את הקריסה הזאת כנקודה של מבוי סתום".
אתה, יסמין והבת שלכם גרים ביפו, עיר מעורבת של יהודים וערבים. אתה מרגיש שהמלחמה השפיעה על היחסים שלכם?
"לא. אבל זה מין דיאלוג מאוד גדול של כאב. יש אנשים שאנחנו מכירים ברחוב שיש להם משפחות בעזה. הם מאוד מודאגים וקשה להם. אבל הייתה תקופה מסוימת בהתחלה שהיה קשה לנהל דיאלוג על הנושא. יסמין יצרה בסטודיו שלה פרויקט של נשים ערביות ויהודיות שבאות ביום שישי לשיעורי מחול, כולל דיבורים. אחרי 7 באוקטובר הדיבור ירד, ורק הגוף דיבר. אי אפשר היה לדבר יותר מילים. הדו קיום הוא הכרחי. כשהבת שלנו אלגרה נולדה, היא הלכה לגן דו לשוני ואחר כך לבית ספר דו לשוני. היא יודעת לקרוא ולכתוב ערבית".
ג'ולי, 55, יוצר רב תחומי, מנהל אמנותי, שותף יוצר, והדרמטורג הראשי של להקת יסמין גודר, שניהל בעבר את פסטיבל ישראל, נולד במעברה מחנה ישראל ("דקה וחצי משדה התעופה הישן). כשמלאו לו תשע עברה משפחתו ללוד. "בגיל 14 החלטתי שאני רוצה ללמוד אמנות בתלמה ילין", הוא מספר. "למדתי תיאטרון למרות שרציתי בכלל מוזיקה. היו איתי דנה מודן, ירון מוטולה, תום פטרובר מהיהודים ומאיה חנוך. הבן אדם הראשון שישבתי לידו בכיתה היה מאיה חנוך. הייתי צריך לעכל את זה שמאיה חנוך איתי בכיתה. היו כל מיני בנים של אמנים שלא הכרתי אותם – גרבוז, אולמן. כשהגעתי לא ידעתי שהאמנים האלה קיימים בכלל. הייתי לוקח שני אוטובוסים לשם וחוצה יבשת כל יום. זה היה שוק תרבותי שלקח לי זמן להבין איפה אני נמצא. אבל זה רק דרבן אותי ללמוד, להשקיע. התייחסו אליי שם בסדר גמור. לא הייתה שם התנשאות. ההורים שלי אהבו מאוד תרבות, אבל העולם התרבותי שהיה נפוץ בתל אביב לא היה העולם שלי".
אחרי שמונה שנים בחו"ל ג'ולי חזר לישראל כדי לשחק בתיאטרון, להקים משפחה ולהיות עם הוריו. הוא שיחק בתיאטרון חיפה, בית ליסין והבימה עד שהחליט לעזוב את המשחק לטובת העבודה עם יסמין בת זוגו ואם בתו אלגרה (13). "תמיד אהבתי לעבוד במרחבים שאני לא מכיר, להגיע כמו אליהם כאמן נאיבי", הוא אומר. "בשלב מסוים הבנתי שאני יותר מתעניין בליצור, לביים".
אתה מנהל תיאטרון עם מעט הצגות שיכול לארח קהל של עשרות בודדות. זה לא מתסכל?
"זה התמסרות למה שאני אוהב. לפעמים יש רגע בחיים שאתה צריך לעשות זום אין מאוד עמוק, לקחת איזו קבוצה או להיות בדיאלוג עם תהליכים יצירתיים שיכולים לקרות רק במקום הזה. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה".
אבל האפשרות שלו להשפיע ולשנות את המציאות קטנה יותר.
"לשנות את המפה הפוליטית בישראל אף תיאטרון לא משנה. אמנים משנים את המציאות רק במיקרו. העבודה עם קהל היא סוג של תנועה פנימה לתוך הנפש של האנשים כדי להציף את הנושא אצלם. כל פעם יראו אותה עוד ארבעים אנשים, יאהבו, והיא תחלחל לתוך נפשם. זה מה שאני אוהב כל כך ביצירה הזאת".
