בוני וקלייד (1967)
בואו נודה על האמת, ג'ין הקמן תמיד נראה כאילו נולד בן 40, עם קרחת או לפחות שיער נשוג מסיבית, בעיות לב ועצבים. זה לא רחוק מהמציאות: הוא ברח מהבית בגיל 16 והתגייס למארינס כשזייף בקלות את גילו, התגלגל לעבודות מזדמנות עד שהגיע למשחק ולעשרות תפקידים קטנים. הוא היה אמור להיות מלוהק בגיל 37 בלבד לתפקיד "מר רובינסון" ב"הבוגר", הבעל המקורנן והמבוגר שאשתו בוגדת בו עם סטודנט צעיר, בגילום חברו ושותפו לדירה לפרקים של הקמן במציאות - דסטין הופמן, בן 33 אז.
לשמחת כולם הבמאי מייק ניקולס קיבל שכל והבין שזה לא עובד (עם הופמן לבדו זה עוד איכשהו עובד). במקום הקמן לוהק לתפקיד משנה אידאלי אחר בסרט הגדול השני של אותה שנה ששם אותו על המפה: בתור אחיו הגדול של וורן בייטי, הלא הוא קלייד מזוג השודדים "בוני וקלייד", שיורים ומרוקנים בנקים בכל רחבי ארה"ב של השפל הגדול, במעשה מרד שביטא גם יפה את הרוח האנטי-ממסדית של הסיקסטיז בהם הסרט נוצר. הקמן נראה מבוגר מביטי בעשור למרות שיש ביניהם רק שנתיים הפרש, ותכלס בסרט הזה - שהעניק לו מועמדות ראשונה לאוסקר מתוך חמישה, הוא שם את הבסיס לתפקיד המשנה ההקמני הקלאסי: עזבו את החתיכים על המסך, ותסתכלו על הבחור הגבוה, הקשוח והשמנמן שמצטרף להרפתקה עם חיוך ערמומי ולא פחות אנרגיה. הוא הרבה יותר מעניין.
הקשר הצרפתי (1971)
התפקיד שיהיה רשום על המצבה, והתמונה של הקמן שהתנוססה על גבי ההספדים היום: בתור הבלש הקשוח "פופי" דויל, מנופף באיטיות לשלום רק עם אצבעותיו. זה לא נפנוף פרידה - אלא הרגע במותחן האקשן שהקמן/"פופי" סוגר על ראש כנופיית המאפיונרים הצרפתיים שממלאים את רחובות ניו יורק בסמים, ומסתכל עליו במבט "עכשיו אתה שלי, ברוך הבא לגיהנום".
"הקשר הצרפתי" - שהיה התפקיד הראשי הבולט הראשון של הקמן ושזיכה אותו בדין באוסקר ראשון - הוא הרגע שהשתנה הכל, לו ולקולנוע. כוכב חדש נולד, בגיל 41, והוא לגמרי ברוח התקופה ההיא של אמריקה והוליווד החדשה. לא חתיך וצעיר וסקסי, אלא מחוספס, ארצי, נראה כאילו נשלף היישר מבר שיכורים בניו יורק וכל כך אנושי. זה בכלל לא היה אמור להיות כך: הבמאי וויליאם פרידיקין התנגד לליהוק שלו ורצה בהתחלה את פול ניומן וסטיב מקווין, שהיו יקרים מדי, ותודה לאל שזה לא הסתייע כי אז סתם היה לנו סרט מרדפים גנרי. אבל הקמן מתאים בול ככפפה לסימפוניית הבטון, המכוניות החורקות, הסאבוויי הרועם ויריות האקדח שהפכו את הסרט לשובר קופות, זוכה אוסקר גם לסרט הטוב ביותר ולקלאסיקה מיידית, האח הבוגר והריאליסטי יותר של "הארי המזוהם" וסרט פצצתי עד היום.
השיחה (1974)
הקמן נפלא בסרט נפלא, אולי השיא של הקולנוע האמריקני בשנות ה-70. מותחן הפרנויה ויצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה הוא כל מה ש"הסנדק" לא: מינורי למראה, אינטימי, מתמקד בדמות אחת מאוד לא סקסית של איש ציוד סאונד שמסייע במעקב אחר זוג מוזר, ומשתגע בהדרגה כשהוא מבין שהוא עצמו יעד למעקב. הסרט, שיצא באותה שנה של "הסנדק 2", גם של קופולה, שקיבל את מלוא תשומת הלב מהצופים, נחשב היום ללא פחות טוב ממנו, אולי כי בדרכו השקטה הוא מצליח להיות גם מאוד מותח אבל גם פילוסופי להפליא, יצירה על האופן שבו אי אפשר לעולם להגיע לאמת. והקמן מציג בו משהו שלעיתים רחוקות הציג בקריירה שלו: רכות, ופגיעות. השוט האחרון שלו בסרט, מנגן לבדו בסקסופון בדירתו הריקה אותה הוא הרס בהתקף פרנויה, הוא אחד העצובים בתולדות הקולנוע.
חקירה באפלה (1975)
כנראה שהקמן פשוט נולד לגלם בלשים פרטיים, מסוג כזה או אחר, וכאן זה פשוט מתאים בול לטייפקאסט עם השפם והג'אקט החום והמראה המרושל התמידי. בשיתוף הפעולה השני והנהדר שלו עם הבמאי ארתור פן אחרי "בוני וקלייד", הקמן מסתובב כעוס ועצבני ברחובות אל איי ומנסה לפתור תעלומה שכמובן גדולה עליו בכמה וכמה מידות, וכולם מנסים לדפוק אותו. והאמת שמתחת לכל התעלומות, זה בעצם סרט על נישואין - כשהדרמה הצדדית לכאורה היא שהבלש שמגלה שאשתו בוגדת בו, וגרוע מזה: אוהבת סרטים צרפתיים! (מה שמוביל לאחד הציטוטים הגדולים בתולדות הקריירה של הקמן: "ניסיתי פעם לצפות בסרט של רוהמר, זה כמו לראות צבע מתייבש על הקיר"). עמוק בפנים, הקמן הוא כאן כמו בכל סרטיו הגבר שנשאר מאחור, ורק מנסה לעמוד בקצב.
סופרמן (1978)
טוב, מספיק כבר עם סרטי ייסורים. הקמן ידע גם להוכיח שהוא יודע להיות קליל וזורם בשוברי קופות, ואיזו בכורה הייתה לו בסגנון הזה בסרט הקומיקס הראשון שתוכנן כבולקבאסטר. הקמן כלקס לות'ור הקולנועי האורגינל הוא פשוט כל מה שצריך מנבל: מרושע ומתנשא, משועשע אבל גם לא מאיים מדי. הקמן והחיוך הציני שלו היו כל מה שצריך מול עיני הילד טוב אמריקה של כריסופר ריב, כדי ליצור את התבנית לכל סרט קומיקס שמשי ואופטימי שיבוא אחריו (הוא המשיך גם ל-2 המעולה, ו-4 שחבל לדבר עליו). היום הקמן היה יכול להיות נהדר גם בתור ת'אנוס.
מיסיסיפי בוערת (1988)
"החברים שלי, השחקנים האחרים מהדור שלי, פאצ'ינו, ניקולסון, הופמן, דה נירו, הם תמיד נראים מוטרדים ומעורערים", אמר פעם הקמן. "אני? אני פשוט כועס". ואת זה הקמן עושה מצויין בסרט זכור נוסף שהעניק לו מועמדות לאוסקר, כן, שוב בתור בלש - טוב הפעם סוכן אף-בי-איי, בסרטו המצפוני של אלן פארקר על הגזענות נגד שחורים בשנות ה-60. בתור אחד מצמד סוכנים לבנים שנשלחים לפרק את הקו-קלאקס-קלאן במיסיסיפי, הקמן הוא כמובן "השוטר הרע" הקשוח והנרגן שמכסח ישבנים לגזענים הרוצחים (ווילם דפו היה השוטר הצעיר ורך הלבב לצידו), והוא כל כך טוב כשהוא רע שהוא בעצם טוב. היום הסרט הזו לא כל כך עומד במבחן "המושיע הלבן" - כלומר היי, הוא מדבר על גזענות נגד שחורים אבל מציג אותה דרך גיבורים לבנים שעוזרים להם - והוא מרגיש גם קצת מטיפני. ובכל זאת הקמן כל כך מענג בו.
בלתי נסלח (1992)
התפקיד שזיכה את הקמן באוסקר השני שלו הוא במערבון המופתי של קלינט איסטווד, עוד גבר-גבר מהסיקסטיז, בסרט החכם והעצוב ששואל שאלות יסוד על מה זה בכלל טוב ורע. איסטווד הוא הפושע שהשתקם לכאורה ויוצא למשימת חיסול אחרונה, הקמן הוא השריף שמחכה לו בעיירה והוא אלים וביריון - ושניהם בסוף לא מציאה גדולה. כשריף "ליטל דאגט" ביל הקמן הציג את הפרסונה שלו בשיא החביבות וחוסר החביבות במקביל - מצד אחד מחויב לתפקידו, חסר סבלנות לשטויות ומלא הומור. מצד שני מוסרני וסאדיסט. תפקיד משנה מושלם, של נבל שבעצם אפשר לשאול איך זה שאנחנו לא לצידו.
כוננות מיידית (1994)
שנות ה-90, בהם הקמן כבר היה בשנות ה-60 לחייו, הציגו אותו בפורמט חדש: הוא כמעט תמיד היה איפשהו בין היריב למנטור של של הגיבור הצעיר יותר, האיש המבוגר והמאיים שקשה כל כך לרצות, אבל הוא גם סמכותי ומרשים. זה נכון במיוחד לסרט הצוללות המעולה והמבדר של טוני סקוט שלא הוערך מספיק בשעת אמת. בתור מפקד הצוללת שנמצא בקרב מוחות עם סגנו השקול יותר דנזל וושינגטון, סביב השאלה אם הגיע הזמן לפתוח במלחמה גרעינית (בקטנה), הקמן נמצא באינטנסיביות של 100 כל הזמן. גם כשהוא שקט ורגוע לכאורה, הוא כל כך מאיים. כנראה עזרה גם העובדה שחלק גדול מהדיאלוגים בסרט נכתבו (בלי קרדיט) על ידי קוונטין טרנטינו הצעיר. חבל שהוא והקמן לא עבדו ביחד אף פעם באופן רשמי. זה היה יכול להיות פגז.
משפחת טננבאום (2001)
רשמית הקמן פרש ממשחק בקומדיה שאיש אינו זוכר, "המירוץ לראשות העיר" שבו גילם את נשיא ארה"ב (ולא בפעם הראשונה), אבל האמת שסרט פרישה האמיתי שלו הוא היהלום הזה, הקומדיה האייקונית של ווס אנדרסון על משפחה דפוקה בניו יורק שהקמן הוא הפטריארך הדפוק שלה. הקמן, שמתחילת הסרט מוצג כאב נעדר ושמוק, נוגע ממש ללב שהוא מנסה להתקרב בחזרה לאשתו (אנג'ליקה יוסטון) וילדיו (בן סטילר, גווינית פאלטרו ולוק וילסון) עם הצלחה חלקית. הוא לעולם לא מאבד את העוקץ שלו, אבל בסוף אי-אפשר לא לרצות שיהיה גם סבא שלך. מאחורי הקלעים, חברי הקאסט העידו שאחרי הצילומים מעולם הוא לא נפגש איתם וסירב לבוא למפגשי מחזור, הוא תיעב את הבמאי אנדרסון למרות שזה הוציא ממנו את אחת ההופעות הכי טובות שלו, ובאופן, עשה את הדבר הכי טוב שהקמן עשה: להיות כועס ונרגן. להתראות ג'ין.
