מסביב יהום הסער, אך הקונקלווה מתכנסת בטקסיות ומסתגרת מפני העולם בדרכה לבחור את המנהיג החדש של הכנסייה הקתולית. האפיפיור מת, ואת יורשו בוחרים בכירי הקרדינלים (שגילם פחות מ-80) המתכנסים בקפלה הסיסטינית שבוותיקן. כל עוד הם שם, נאסרת עליהם תקשורת עם העולם החיצון, הם מובלים באוטובוסים מהמנזר המסוגר שבו הם מתאכסנים היישר למקום הכינוס, ומצביעים שוב ושוב על זהותו של האפיפיור החדש עד שיוצא עשן לבן – תוצר של החומר הצובע את פתקי ההצבעה, שנועד לבשר למאמינים הממתינים במתח בחוץ שיש לנו אפיפיור (ובלטינית: Habemus papam).
"עד שייצא עשן לבן" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
"עד שייצא עשן לבן" (Conclave) הוא שמו של המותחן הוותיקני שמועמד השנה לשמונה פרסי אוסקר, בהם עבור הסרט, השחקן והתסריט המעובד הטובים ביותר. הוא מבוסס על ספרו של תומס האריס באותו שם שראה אור בשנת 2016 (יצא לאור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן-דביר), ומתרחש על רקע התכנסות אספת הקרדינלים רק כדי לחשוף קנוניה הקשורה לזהותו של אבי הכנסייה הקתולית שעתיד להיבחר. כאשר צופים בסרט על רקע האינטריגות המלוות את בחירת נשיא בית המשפט העליון במדינה קטנה ומסוכסכת בינה לבין עצמה, קשה שלא לנסות לזהות את מקביליהם המקומיים של הדמויות השונות.
מנהל הקונקלווה הוא הקרדינל-דקאן לורנס (רייף פיינס) שכבר בהתחלה נאלץ להתמודד עם ידיעה משונה. על ערש מותו, קרא האפיפיור המנוח לקרדינל שמרן (ג'ון לית'גו) שהוא עתה אחד המתמודדים המובילים, בכוונה לפטר אותו ממשרתו הרמה. ארבעת האחרים הנאבקים על התפקיד הם קרדינל איטלקי ריאקציונר (סרג'ו קסטליטו) שאם ייבחר צפוי להסיג את הכנסייה עשרות שנים לאחור; קרדינל ניגרי הומופוב (לוסיאן מסמאטי) שאם ייבחר ייכנס להיסטוריה כאפיפיור השחור הראשון; קרדינל פרוגרסיבי (סטנלי טוצ'י) שהוא גם איש סודו של לורנס; ועוד קרדינל עלום, מקסיקני שנבחר בחשאי להיות נציג הכנסייה הקתולית בקאבול (קרלוס דייץ). כל אחד מהמתמודדים משליך רפש באחרים, מזהיר מפניהם ומתעלם ממה שיש לו עצמו להסתיר, והסתרה היא אחת התמות המרכזיות בסרט הזה שביים אדוארד ברגר הגרמני ("במערב אין כל חדש" זוכה-האוסקר).
"עד שייצא עשן לבן" הוא מותחן פוליטי, סרט פראנויה נוסח שנות ה-70, ו"שם הוורד" פוגש את "משחק הדמעות" – הכל בחסות האנשים הכבודים בגלימות בצבעי אדום-שחור מקושטות בעיטורי זהב, שמעניקות לסרט אסתטיקה מושלמת. זהו גם סרט אקטואלי מאוד שנדרש למאבקי כוח בצמרת הכנסייה הקתולית כשיקוף של מתחים גלובליים שכל אחד מהצופים, לא משנה דתו, יכול למצוא בהם את עצמו. ליברליזם מול שמרנות, הומופוביה ומגדר, סובלנות ואיסלמופוביה, ניצול מיני – כאילו הייתה הקונקלווה מיקרוקוסמוס של השיח האקדמי והתרבותי שגועש עתה בין כותלי אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בארצות הברית, ושנגדו בדיוק יוצא הנשיא הנבחר שם. לורנס עצמו הוא איש הדת שכולנו היינו שמחים לו היה בוחר לעמוד בראש מיליארד מאמיניה של הכנסייה הקתולית. בן דמותו המודרני של וויליאם מבסקרוויל, הכומר-בלש גיבור הרומן המהולל של אומברטו אקו, "שם הוורד" – לורנס נתון כולו בחקר האמת ובחשיפת צדדיהם החשוכים של המתמודדים השונים לתפקיד הרם. חוץ מזה, הוא חווה משבר אמונה, ממש כמו גיבור "אורות החורף" של אינגמר ברגמן, אבל בלי ההגות הקיומית הנלווית. משבר אמונה, בעיקר כי זה מחמיא לקהל הליברלי שאוהב חובשי כיפה בסגנון עדות הרפורמה. לורנס מביא עמו עוד יתרון – הוא לא רוצה להיבחר!
סרטו של ברגר, לפי תסריט מאת פיטר סטרוהן ("החפרפרת"), קולח ומותח והצפייה בו מהנה. אבל נדמה כאילו הוא מתבסס על מדריך לשחיתות כנסייתית. כבר ראינו סרטים שחשפו מקרי ניצול ופגיעה מינית על ידי כמרים – אחד מהם, דידקטי במיוחד, "ספוטלייט" שמו, אף זכה באוסקר כהוקרה על תקינותו הפוליטית – אבל "עד שייצא" מראה שמדובר בפוליטיקה כמו זו המוכרת ממסדרונות הממשל. השחיתויות נחשפות בסרט באופן לא מאוד משכנע, מה שהופך את הסיפור הבלשי למעט מאכזב וחסר פואנטה. קרדינלים עם קופת שרצים – מי ישמע?!
המסר של הסרט לפיו הקונקלווה, ובהשאלה כל מערכת סגורה, לא יכולה להיוותר אדישה למתרחש בעולם, חודר פנימה, תרתי-משמע, כאשר מכונית תופת מתפוצצת בלב הוותיקן, גובה קורבנות, אך גם מנפצת את חלונות הקפלה – כדי להדגיש את חדירתה של המציאות הפוליטית המיידית אל מרכז ההחלטות הקתולי. יהיו מי שיגידו שזהו זעם האל הסולד מנציגיו הבכירים ביותר ומהקנוניות שהם מעורבים בהן. האסיפה הקתולית שגילה קרוב לאלף שנים אינה יכולה להיות מנותקת מזרמי ההיסטוריה וממה שקורה מחוץ לכתליה. זהו דימוי בוטה אמנם, אבל גם מעניק לסרט את אחד מרגעיו האפקטיביים (באופן משונה, הקרדינלים ממשיכים בהצבעה כשבגדי הארגמן שלהם מאובקים).
הנוכחות הנשית היחידה בסרט שייכת לנזירה (איזבלה רוסליני) שמסייעת לקרדינל לורנס בחקירתו. למרבה הצער, זוהי דמות לא מעניינת במיוחד ונוכחותה אינה באמת מורגשת, ונדמה כאילו היא שם רק כדי שהעולם הגברי-נוצרי ילווה בדמות נשית הכרחית. רוסליני מועמדת על תפקידה לאוסקר, והיא שחקנית נפלאה באמת, אבל זוהי הופעה לא-זכירה באמת. וכן, יש גם טוויסט מגוחך ברגעים האחרונים שאותו כמובן לא נחשוף, אבל הוא בעיקר מעיד על רצונו של הסרט – ואפשר להניח גם של הספר עליו הוא מבוסס – לאתגר את עולם הדימויים הכנסייתי ברוח אותה פרוגרסיביות שמייצג לורנס. לפחות, יש בטוויסט הזה מידה של אירוניה שאי אפשר להחמיצה.
לשבחו של הסרט עומדים הצילום (סטפן פונטן) שמייצר מתוך קרביו של העולם הקתולי קומפוזיציות נפלאות; העיצוב האמנותי (רוברטה פדריקו) שיוצר תחושה כאילו אנחנו באולם האספה האמיתי; והמוזיקה (פולקר ברטלמן, זוכה האוסקר על "במערב אין כל חדש") שמבוססת על כלי נגינה נדיר, Cristal Baschet, שמורכב ממוטות זכוכית וניתן לנגן עליו רק בידיים רטובות, והשימוש בו מדגיש את סגירותו של העולם המתואר בסרט. בעיקר, הסרט מכניס אותנו לנבכי אחד המנגנונים הסודיים והחשאיים בעולם (הסופר האריס סיפר כי הוא התוודע למתרחש בעקבות יומן שכתב, בניגוד לכללים, קרדינל שהשתתף בקונקלווה בה נבחר האפיפיור בנדיקטוס). "עד שייצא עשן לבן" הוא בידור מוצלח, אבל הוא גם לא יותר ממותחן נכון לזמנו.
פורסם לראשונה: 08:11, 30.01.25
