לפעמים אני מרגישה שהטלוויזיה שלי, כמו דמות בסרטים מצוירים, מנסה נואשות להתקדם בו-זמנית לשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד כולנו עסוקים יותר מאי פעם ביחסי כוחות, ייצוג, פענוח של גבולות ורגישות לחריג. מצד שני, בכל פעם שנדמה שנגמרה מכסת הטאבויים, התסריטאים מוצאים אחד חדש כדי לדחוף אותו בפרצופו של הצופה. "אליס וסטיב", הדרמה הקומית החדשה של הולו (אצלנו עולה בדיסני+), מצליחה - או לפחות מנסה - להחזיק את שני הקצוות האלה בו זמנית. יש בה שיח רגשי עדכני של 2026, מודעות חברתית ודמות א-בינארית שכולם הולכים סביבה על ביצים, אבל בו זמנית העלילה רוקדת ריקוד מסוכן עם נושאים נפיצים שאפילו קבוצת הווטסאפ של משפחת וודי אלן הייתה נבוכה מעט לעסוק בהם.
"אליס וסטיב" - טריילר
(באדיבות הולו)
על פניו "אליס וסטיב" חופרת במשולש מסוכן - אליס (ניקולה ווקר הבלתי-נשכחת מ"בלתי נשכח") היא אשה בשנות ה-50 לחייה שנמצאת בפרק ב' עם גבר צעיר ממנה בעשר שנים (ג'ואל פריי). אבל הטסטוסטרון הדומיננטי באמת בחייה הוא סטיב (ג'מיין קלמנט, "טיסת הקונקורד"), מעצב שיער של ידוענים וגרוש.
סטיב ואליס ניהלו לשתי דקות רומן בקולג' אבל מהר מאוד גילו את המהות האמיתית של הקשר ביניהם - חברים טובים לצרכי אלכוהול, צחוקים וגם תמיכה נפשית. סטייל סת' רוגן ורוז ביירן ב"אפלטוני", אבל בריטי. אליס וסטיב מחזיקים זה לזה את האלונקה בכל מה שקשור בצליחת גיל המעבר, עד שלילה אחד סטיב שומט את הידית ובאופן הפרובוקטיבי ביותר: הוא מתחיל לנהל רומן עם הבת הצעירה בת ה-26 של אליס, איזי (יהלי טופול מרגלית, הנכדה של חיים טופול בשבילכם).
הדבר ההגיוני קורה ואליס, שהיא ממילא אשה בוטה, דעתנית, קולנית ובעלת פתיל קצרצר, יוצאת מדעתה. לא משנה שערב קודם לכן היא עצמה ניסתה לשדך לסטיב בחורונת צעירה שפגשו בבר וטענה ש"כל אשה תזכה בו". כשזה מגיע לבית שלה החיבור הזה הופך אותה לשור הזועם, ואיזי כנראה מנצלת את הסיטואציה כדי להרגיז את אמא שלה לא פחות משהיא רוצה ביחסים עם סטיב.
בששת הפרקים הבאים סטיב ואליס פוצחים במסע נקמה מרהיב זה בזו בניסיון להפוך את חייו של הצד השני לגיהינום. ברקע ישנו גם דום, האח הצעיר של איזי, שמתאהב ברום, אדם א-בינארי שלומדים איתו בבית הספר, לא משהו לכתוב עליו הביתה. הפרק השישי נגמר - מבלי לספיילר יתר על המידה - בסוף פתוח מאוד, שבלית ברירה יצריך עונה שנייה.
על הנייר זה אמור היה להיות בינג' מושלם: ששה פרקים של חצי שעה כל אחד, כתיבה שנונה ובעיקר שחקנים אלוהיים. ווקר מצליחה למכור לצופה דמות כמעט בלתי-אפשרית, ולעטות עליה שכבות של פגיעות וזעם שמונעות ממנה להפוך לקריקטורה. לקלמנט יש את הקסם העצי שלו והוא מגיע עם מספיק חן כדי שלא נרצה להשליך אותו מצוק.
למרות הנושא הפרובוקטיבי הסיפור פה הוא, כמובן, החברות של סטיב ואליס והאם היא תשרוד את הים גבה-הגלים הנוכחי, אבל במובן מסוים הפוקוס הזה בא על חשבון מערכת היחסים בין סטיב ואיזי. החיבור בין קלמנט לווקר הוא מושלם אבל ההתאהבות של איזי וסטיב כל כך חיוורת וחסרת תשוקה והיא רחוקה מלהצדיק את הקטסטרופה שמתחוללת סביבה. תוסיפו לזה שהיוצרת, סופי גודהרט ("חינוך מיני"), לא הסתפקה בשאלת ה"בגידה" של סטיב באליס אלא העמיסה על הסדרה שלל טוויסטים דרמטיים, חלקם מאולצים ופרובוקטיביים, כדי להגביר את הלחץ ולמקסם את התגובה הרגשית של הדמויות. אפילו כשהיא מצליחה לזגזג בטון של הסדרה בין דרמה משפחתית לקומדיית מבוכה או סאטירה על יחסים מודרניים, היא עדיין הולכת לאיבוד מבחינה נרטיבית.
ולשורת הרווח, האם שווה לכם להשקיע שלוש שעות מזמנכם ב"אליס וסטיב?" - כנראה שכן, אבל בנקודות ולא בנוק אאוט. היא לא תמיד מאוזנת ולא חכמה כמו שהיא סבורה שהיא, אבל היא איכשהו מצליחה לבדר לא מעט, בעיקר בזכות הזיווג המוצלח של קלמנט ו-ווקר, וגם כשהיא בלתי-נסבלת היא מייצרת את הדגדוג באצבעות לעבור לפרק הבא. אין עסקינן פה בדרמה משפחתית אלגנטית ומרוסנת - יש פה כמה אנשים מבוגרים ואינטליגנטים לכאורה שמקבלים שורת החלטות גרועות מאוד, ונאלצים לחיות עם התוצאות, והכל בבריטיות שוטפת, אם מצליחים להתעלם מרגעי הקרינג'. אני אהמר באומץ שבזבזתם שלוש שעות מחייכים על דברים גרועים הרבה יותר.
