סרט מוזר, "האגדה של אוצ'י" (The Legend of Ochi). הוא נראה כאילו היה מאופסן על מדף מאז שנות ה-80, עם גיבור פרוותי שמזכיר את הגרמלינס, עוד בטרם הומצאו האפקטים הדיגיטליים, ועם נופים עוצרי נשימה (ברומניה) שלא הונדסו במעבדות ג'יימס קמרון (אף כי חלקם מצוירים). יש בו גם סיפור בסיסי, הכי בסיסי שיש, של מסע חזרה הביתה, עם דמויות ארכיטיפיות של אב אכזר ואם מגוננת, וילדה תמימה אחת שמייצגת את טוב הלב האנושי. זהו גם הסרט הראשון של חברת A-24 שמוגדר לכל המשפחה, אבל בהינתן הרקורד הזה (שכולל את "הכל בכל מקום בבת אחת", "תורשתי" ו"בייביגירל") – לא בטוח שהמשפחה הזו צריכה לכלול ילדים צעירים מדי.
"האגדה של אוצ'י" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
עלילת הסרט מתרחשת באי בדיוני שנראה כאילו נעצר בימי הביניים בשם קרפטיה, הממוקם איפשהו בים השחור. שם מתגוררת ילדה בשם יורי (הלנה זנגל המרשימה), שמספרת לנו בקולה על יצורים מסוכנים המתגוררים ביערות הסמוכים ומתועדים בספר הקרוי "מפלצות ושדים של הקרפטים" שמצוירות בו מפלצות שעירות וחדות ניבים שבהם נלחמו, מקדמת דנא, התושבים המקומיים. אחד מהם הוא מקסים (ווילם דפו), אביה החוואי של יורי, שבפרולוג של הסרט, עטוי קסדת אבירים מגוחכת ורומח, מוביל את יורי ואת ילדי האי החמושים, כמו היו שבט צופי מקס הזועם, למלחמה במפלצות שמתברר כי אינן כלל אגדה מקומית אלא לגמרי קיימות.
מאוחר יותר בשיטוטיה ביער יורי נתקלת באוצ'י פעוט שרגלו נתונה במלכודת, מחלצת אותו ולוקחת אותו בהיחבא הביתה. ואז, עוד לפני שהספקתם להגיד Ochi phone home, היא מכניסה אותו לתיק הגב שלה ויוצאת למסע כדי להחזיר את הגור כחול הפנים לחיק אמו. בהדרגה היא לומדת לתקשר עם האוצ'י ששפתם מבוססת על צלילים גבוהים, לעיתים מנסרי אוזן, שבאמצעותם הם מתקשרים את רגשותיהם. כן, זה סיפור נוסח "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן, שבו הצליל המופשט הולך ותופס את מקום ההתפתחות הנרטיבית המבוססת על דיאלוג ומסירת מידע מילולית. בכלל, הסיפור הולך ונהיה מופשט יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם, כאילו הוא חותר אל היסודות הבסיסיים של החוויה האנושית: המסע אל האם המשותף הן לאוצ'י המפוחד והן ליורי.
מקסים, שמאמין שבתו נחטפה, עוטה את שריון האבירים ויוצא יחד עם בנו המאומץ (פין וולפהד) ויתר הילדים-חיילים למה שהוא סבור שהוא מבצע הצלתה. יורי שמבלה חלק ניכר מהסרט עם ניבים מלאכותיים כדי לדמות לאוצ'י ולהפיג את חששותיו של הגור, מתגנבת לסופרמרקט מקומי כדי להשיג מזון והמהומה שהשניים מחוללים שם מספקת את אחת הסצינות המשעשעות, אך גם המטרידות של הסרט, כאשר מתברר שהקשר בין ילדה עצמאית יתר על המידה ויצור פרוותי חמוד מתברר גם כמסוכן. כדי להבין את רוח הסרט, דמיינו גרסה של "אי.טי" המתרחשת באיזוריה הפראיים של רומניה, ומשלבת דימויים ימי-ביניימיים, כפריים מחוספסים ואבזרים של שנות ה-80.
2 צפייה בגלריה
אחת הסצינות המשעשעות, אך גם המטרידות של הסרט. מתוך "האגדה של אוצ'י"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הבמאי-תסריטאי של "האגדה של אוצ'י" הוא אייזיאה סקסטון, שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון אחרי קריירה של בימוי קליפים מוזיקליים, בהם בין היתר Wanderlust של ביורק שהוויזואליה שלו מזכירה את סרטו הנוכחי. חינו של הסרט נובע מהתחושה שסקסטון מנסה למצוא כל דרך אפשרית כדי לא ליצור עוד סרט לכל המשפחה; סרט שגם אם אנו מזהים את מקורותיו הקולנועיים אצל ספילברג, עדיין הוא מצליח להפתיע אותנו בגישה האסתטית שלו שמבוססת, כאמור, על מוזיקה וצלילים להעברת רגשות. אכן, מזמן לא צפינו בסרט שהפסקול שלו מורכב באופן דומיננטי כל כך מציוצים, שריקות וכלי נשיפה. אלה כוללים חליל קסום שמנגנת בו אישה-מכשפה בעלת כף יד מעץ (אמילי ווטסון המצוינת) שהקשר שלה לסיפור הוא מובן מאליו, אך בכל זאת לא נציין אותו.
"האגדה של אוצ'י", כאמור, אינו מתאים לילדים צעירים מדי. הוא עשוי בהחלט לגרום הנאה גם להורים שזוכרים איך פעם בקולנוע יצורים היו מופעלים באופן אנימטרוני או פשוט על ידי בובנאים. זהו סרט ספוג בנוסטלגיה לסרטים האלה ששניים מהם כבר צוינו כאן. הצפייה בו מעוררת את התהייה האם יש לאגדות כאלה מקום בעולם הרעשני, תואם המולטיפלקסים של היום? העובדה היא שהסרט עלה סכום צנוע בהחלט של 10 מיליון דולר, וביצועיו בקופות הסתכמו בפחות ממחצית. כך או כך, ישנם בו יותר דמיון ונשמה – כן, המילה הזאת שלעיתים נדמה שכבר שכחנו ממנה – ממרבית הסרטים המתחרים מולו.
