בין יתר הפגמים הרבים שלה, העונה הקודמת של "הדוב" הוציאה את כל החשק והעניין להשוות אותה לתחום שבתוכו מתקיימת - המסעדנות. פעם היא מנת גורמה שהסתבכה עם יותר מדי רכיבים; פעם היא שף שמבשל בשביל להשביע את הרעב ללייקים באינסטגרם; ולפעמים מגיע קינוח שמזכיר כמה כיף ונעים היה כשהכול היה פשוט יותר. כל עולם הדימויים הזה כבר יצא מהמקום שממנו בסופו של דבר יוצא מזון, משום שהוא מזכיר את מה שהכי מעצבן ב"הדוב": הפער בין הפוטנציאל למהות והמרחק בין החשיבות העצמית למה שנשאר ממנה.
"הדוב", עונה 4 – טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
אבל השאלה האמיתית היא האם "הדוב", שמשודרת בדיסני+, באמת ראויה ליותר. אולי, בסופו של דבר, מדובר ביצירה עשויה היטב - כמו סטייק במידה מדויקת שתרצה אפילו את השף הפדאנט כרמי ברזאטו (ג'רמי אלן ווייט) - טובה, מהנה ואולי אפילו חשובה במידה מסוימת, אך לא מהדברים הנדירים באמת שמותירים חותם בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות או בתיאטרון.
בעונה הרביעית ניכר כי סוגיית התכלית והייעוד העסיקו רבות את יוצר הסדרה כריסטופר סטורר: את כל מה שאומרים שם - והם לא סותמים את הפה - על כישרון, מקוריות, מצוינות ומניעים פסיכולוגיים - אפשר להשליך בקלות על מלאכת היצירה הטלוויזיונית. כרמי חייב להבין האם המטבח הוא רק עיר מקלט ריחנית ורועשת מפני טראומות העבר, סידני (איו אדברי הנהדרת) נלחמת בתסמונת המתחזה, ריצ'י (אבון בכרך מוס) נאחז בעבודת האירוח כדי לא להתחרפן מהבדידות וכולם ביחד צועקים את דרכם לסרוויס הבא, עד שהכסף ייגמר.
החידודים הללו מהווים שיפור לא בלתי משמעותי מתחושת ההונאה שהותירה העונה הקודמת, בעיקר בזכות המרחב שניתן לדמויות הטובות יותר באנסמבל, ובראשם סידני וריצ'י. אלא שטעם הלוואי המקושקש לא נעלם, וחוסר היכולת להפריד עיקר וטפל נותר הכישלון המרכזי שמפריד בין "הדוב" לתואר "יצירת מופת". לומר, למשל, שיש צורך בעשרה פרקים (אחד מהם נמשך כפול מהאחרים ומנסה בכוח לשחזר את פרק חג המולד מהעונה השנייה) כדי לבטא את המסר שמגיע בסוף, יהיה נכון כמו לטעון שמשפחת ברזטו היא גוף מתפקד עם איכויות תקשורת בין-אישיות מהמעלה הראשונה.
כמו כן, אם חצי מהאנרגיה שהושקעה במונטאז'ים הייתה הולכת על חיזוק האמינות של התסריט, עוד אפשר היה לקחת ברצינות את קו העלילה שדן בעתיד הניהולי של המסעדה. נו, לפחות שם לא צריך להתמודד עם טיל איראני שהחריב את הפלנצ'ה.
עם זאת, אין לקחת מ"הדוב" את מה שמתגלה שוב ושוב מתחת לשכבות היומרה והחזרתיות האנאלית. בין אם היא תסגור שערים או תמשיך לעונה נוספת (הפינאלה בהחלטת משאירה אופציות פתוחות), זאת עדיין סדרה עם תועפות של צ'ארם מחוספס ולב חם, תחושת משפחתיות במובן הנפלא והדפוק של הביטוי ויכולת פנומנלית להמחיש אינטימיות בשלל גוונים. "כשאתה נכנס ל'דוב', אתה משפחה", משנן ריצ'י את היחס שהוא מעוניין להפגין כלפי הסועדים והסועדות. זה מאוד נכון גם בהקשר של הסדרה, ולכן אפשר להבין את מי שמעוניין לומר "תודה, היה טעים" וללכת לישון בבית.
